Print Friendly, PDF & Email

לימוד מדרש לקראת פרשת זכור תשפ”ב

(פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא ג – זכור)

פתיות וליצנות

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: (דברים כה יז-יח)
כתיב: לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִם וְהוֹכִיחַ לְנָבוֹן יָבִין דָּעַת: (משלי יט כה). לֵץ תַּכֶּה, זה עמלק, וּפֶתִי יַעְרִם, זה יתרו.

ההבחנה בין יתרו לעמלק באה להצדיק את ההבדל ביחס אליהם. יתרו עבד כל עבודה זרה שבעולם, ובכל זאת משה מתחתן עם ביתו, הוא עצמו זוכה לכבוד וליקר ובניו שוכנים בארץ ישראל לצד עם ישראל. לעומתו, עמלק בסה”כ עשה את מה שהוא יודע ונוהג לעשות כשבט החי על חרבו ופשט על ישראל בצאתם ממצרים (פשיטה לא כל מוצלחת, יש לומר) והיחס אליו הוא של שלילה מוחלטת שראשיתה לא נשכח ולא נסלח אלא אדרבא זכור נזכור, האמורה לבוא לידי ביטוי חריף – מחייתו ומחיית זכרו מתחת לשמים.

יתרו ועמלק הם אבי הטיפוס של שני סוגים של רוע אנושי, של שני סוגים של שנאת ישראל. עם האחד אפשר ורצוי לדבר. עם השני יש לדבר רק בשפת מלחמת החורמה. להכות ולמחות. זאת היא ההבחנה של החכם שבאדם בין ‘פתי’ ל’לץ’. לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִם וְהוֹכִיחַ לְנָבוֹן יָבִין דָּעַת: (משלי יט כה)

הפתי הוא זה שהתפתה לשקר ואף לרוע. פתי יאמין לכל דבר. זו חולשתו וזו חוזקתו. אפשר לדבר אליו דברים אמיתיים וטובים והוא יקבל.
הלץ הוא זה שלמד הכל ויודע הכל ומבקש להגחיך ולההביל את הכל על ידי חוכמתו, הכריזמה שלו והידע שלו. אין טעם לדבר עם הלץ, הוא לאכן מד הכל, יודע הכל, ראה הכל, התנסה בהכל. הוא היה בכל הסרטים, בכל הקונצרטים ובכל הפסטיבלים. הוא התבונן בהכל, טעם מהכל והתייאש מהכל. הוא רואה עצמו כ’חסיד’ שה’רב’ה’ שלו הוא אדמו”ר קהלת והוא שש ושמח להדהד בכל הזדמנות את תמצית השקפת עולמו: ‘הבל הבלים הכל הבל’. שאלותיו הם שאלות מהחלל הקיומי הפנוי שנפער בליבו שהתרוקן מחיות ומקדושה. ולכן במקום שיש ליצנות, אין עצה ואין תבונה אלא להסירה מדרכנו. וכמו שכתוב בהמשך הפרק במשלי: נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים וּמַהֲלֻמוֹת לְגֵו כְּסִילִים (משלי יט כט) רק יסורים מרים יכולים לגרום ללץ להיוולד מחדש…


האב הבן והכלב

הדרשה הבאה מבטאת עמדה החולקת על האתוס (או שמא המיתוס) המקובל שמצוות הזיכרון והמחיה ביחס לעמלק נובעות ומוצדקות מכך שהוא התגלמות הרוע המוחלט, שאי אפשר להעלותו כיוון שאין לו שורש בקדושה, הרוע העצמי, שאי אפשר להעלות ממנות ניצוצות של קדושה כי אין בו כאלה. דרשה זו עושה דה-מיסטיפיקציה חריפה ל’סיפור’ המקובל. זהו סיפור פשוט של אטימות ועיוורון של… ישראל! עמלק הוא לא אחר כי אם שליח ההשגחה האלוקית הנועד לעורר את ישראל מ’שכרונם’ המוזר או שמא מכפיות התודה המזעזעת שלהם.

בשעה שבא עמלק להילחם עם ישראל, מה כתיב, וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם: (שמות יז ח), על ידי שריפו ידיהם מן התורה ומן המצות, שהכתוב אומר, וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה (שמות יז ז). התחיל הקב”ה צווח עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְדֹוָד (שמות יז ח), וכן משה צווח ואומר, מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְדֹוָד: (שמות יז ב).

עמלק בא בעקבות רפיון הידיים של ישראל מתורה ומצוות. עמלק הוא העונש לישראל על רפיון ידיהם בתורה ובמצוות (שעדיין לא ניתנו). גיחתו משומקום היא הגמול האלוקי על הריב המר עם משה והניסיון הנואל את ד’, שמתוך מצוקת חסרון המים. וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְדֹוָד וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם: וַיָּרֶב הָעָם עִם משֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם משֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְדֹוָד ( שמות יז א-ב)

רבי לוי מבקש לחשוף את ‘סיבת הסיבה’, את הסיבה המקורית, את שורש רפיון הידיים הילדותי וכפוי התודה הזה. לשם כך הוא מביא את המשל הבא שכולו נופת צופים של אירוניה מרירה כלענה:

אמר רבי לוי: למה היו ישראל דומין?
לאחד שהיה לו בן והרכיבו על כתֵפו והיה מוליכו בשוק / והיה הבן רואה דבר של חפץ / ואומר לאביו, קח לי זה / והוא לוקח לו / פעם ראשונה ופעם שנייה, ופעם שלישי / ראה הבן אדם / אמר לו ראית את אבי / אמר לו, שוטה, אתה רוכב על כתֵפַיי / וכל מה שאתה מבקש אני לוקח לך / ואתה אומר לזה ראית את אבי/ מה עשה אביו / השליכו מעל כתפו / בא כלב ונשכו.
כך, כשיצאו ישראל ממצרים, הקיפו הקב”ה בשבעה ענני כבוד, שנאמר: יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבֲבֶנְהוּ יְבוֹנֲנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ: כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֶף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ: (דברים לב י-יא)
בקשו מן, נתן להם. שליו, נתן להם. כיון שנתן להם כל צורכיהם, התחילו מהרהרין ואומרים, וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְדֹוָד לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְדֹוָד בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן: (שמות יז ז)
אמר להם הקב”ה, הרהרתם עלי, חייכם שאני מודיע לכם, הרי הכלב ונשך אתכם. ואי זה, זה עמלק, שנאמר, וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם: (שמות יז ח), לכך נאמר, זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: (דברים כה יז-יח)

הבסיס הדרשני בפשט הפסוקים הוא המופרכות של השאלה, הֲיֵשׁ יְדֹוָד בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן היוצאת מפיה ם של אלו שהוצאו ממצרים באותות ובמופתים, של אלה שעברו בים סוף בחורבה ורגע אחר כך טבעו בו מרכבות פרעה וחילו, של אלו שכבר הומתקו להם המים המרים וניתנה להם מתנת ה’מן’. שאלה שהינה עוורון ילדותי אופייני יותר משהיא כפיות תודה.

כמו בכל סרט אימה, התמונות הראשונות של הסיפור, מלבבות ומעלות בת שחוק תמימה ושאננה על שפתותינו. הנה מה טוב ומה נעים שבת הילד על כתפי אבו. מה יפה ומה נעימה ומענגת הנתינה והקבלה של האוהבים. אלא שמיד מתחלפת התמונה (וגם הפסקול) ודברים קשים ואיומים מתרחשים, מטלטלים ומזעזעים אותנו, מציפים את כל חרדותינו שלנוכח שבריריותם של החיים האידיליים ומערערים לחלוטין את ביטחוננו.

עמלק הוא הכלב של אבא. לכלבים יש אינסטינקטים מחודדים והם מזהים במדויק את מצב הרוח בבית ואת רצון בעליהם. כל עוד רכב הילד על כתפי אביו ושוחח אתו, הוא לא העז, למעשה אפילו לא חשב להתנפל על הילד של אדונו. אמנם מיד כשהאבא השליכו לארץ, זינק עליו ונשכו בביטחון מוחלט שזהו רצון אדונו. אפשר אולי להתבונן בנפש הכלב מפרספקטיבה פרוידיאנית ולטעון שזה היה גם רצונו הכמוס של הכלב כל העת, הרצון שדוכא על ידי האוריה התרבותית. משנפרע הסדר והתנפצה הרמוניה, התפרצה הקנאה העמוקה של הכלב בילד בצורה נשכנית.


הקב”ה הוא האבא האוהב והמסור שהביא את הילד לעולם ומספק לו את כל צרכיו. עד לרגע שהוא שומע את השאלה הנואלת ‘איפה אבא’?
הילד הוא עם ישראל שזה עתה נולד. הוא מקבל את עצם קיומו ואת כל צרכיו מאביו האוהב והמסור. זו חווייתו של כל ילד שזכה להיוולד לבית אוהב וחם, מחבק ומגונן. זהו המובן מאליו שהילד לא רואה אותו אלא רואה דרכו. היש הוא ‘פשיטא’ ומה שיש לי ‘מגיע לי’ והשאלה היא מה עוד?!

האב אוהב את בנו ולכן אינו חושך ממנו שבטו ומייסרו כהוגן. הדרך היחידה להבין שהמובן מאליו אינו מובן מאליו, ובמידה רבה אינו מובן כלל, היא שבירת הכלים, פריעת הסדר וניפוץ האידיליה. האב הטוב מבין שהדרך היחידה לפקוח את עיניו של ילד ולפתוח את לבו, היא להפקירו למפגש עם הכלבים שבשוק, עם הרוע שבחיים ה’אמיתיים’, בעולם הזה שמחוץ לבית החם והמוגן, שעל פני האדמה שמתחת כתפי אביו הנושאות אותו אל על ושומרות עליו מכל נגע ופגע ומפרנסות ומזינות אותו את כל צורכו. החוויה הקשה הזו היא טקס החניכה ההכרחי על מנת להפוך את הילד לאיש.

החניכה היא במידה רבה ‘לידה חדשה’. האדם נולד מחדש אל מדרגת חיים מפותחת ומשוכללת יותר, דרך הכאב והסבל, הייסורים והעלבון. עמלק הוא ה’משבר’ – כסא הלידה, הוא ‘הנחש’ הנושך את האיילה בפי רחמה ומיילד אותה. הוא הנחש הקדמון המפתה את האדם להתאזר בגבורה ולהיות כאלוהים. העמלקים הקמים עלינו לכלותנו בכל דור ובמיוחד בדורות של התעוררות מתרדמת, של שיבה לחיים, של ‘לידה חדשה’, מעוררים בנו את כלות נפשנו אל אלוקינו ואלוקי אבותינו.

זריקת הילד ארצה על ידי אביו היא שחרור של האבא את הילד להתמודד בכוחות עצמו. זהו סיפור האינדיבידואציה. הגמילה, ההיבדלות וההיפרדות מביאים להתבגרות, לעצמאות ועצמיות. זהו הסיפור הנצחי של מערכת יחסים של אלוקים והאדם.

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק – הוא זיכרון האירוע המכונן – המביש – המעורר הזה, ולא זיכרון עמלק או רועו ואכזריותו וכיו”ב. מה ש’עשה לך עמלק’, לא עמלק עשה לך, אלא ההשגחה האלוקית עשתה, אתה עשית, אתה הבאת אותו עליך. הנושא כלל אינו עמלק, אלא אנחנו, חיינו ואמונתנו. זכירת עמלק היא שימור – ריענון – העמקת המודעות של האדם למועדותו ליפול במלכודת הדבש של החיים… מחית עמלק היא המחיה המתמדת של שכבות האטימות הסוגרות עלינו ואתנו, ההארה האינסופית את מחשכי הסכלות, המביאות יחדיו לעיוורון ולכפיות תודה.


אקטואליזציה

אפשר לעשות אקטואליזציה של דרשה זו לימי היוצרה בימים שלאחר חורבן בית שני שלטון רומי והגלות ההולכת וגדלה ולראות בה ‘צידוק הדין’ (תיאודיציאה) או עידוד על ידי נחמה מטאפיזית לעם ישראל הדווי והסחוף שלאחר החורבן ופתח הגלות.
אפשר לעשות אקטואליזציה של הדרשה. הנועזים (כלומר, הנואלים) שבינינו אולי יהינו להחילה על השואה ובלהותיה ועל התקומה ונפלאותיה.

אפשר להפוך אותה ל’נבואת זעם’ ויתריעו מפני התוצאות המרות המתחייבות מהעיוורון וכפיות התודה שאנו מגלים לנוכח תחיית המתים הלאומית שלנו ותקומת עם ישראל בארצו.

אני מעדיף לקבל מהדרשה מסר חיובי. התודעה המוסרית חיה וקיימת באדם. אין צורך ולא טעם להלהיבה בהבטחות או איומים, בהצבעה למחזות אימה או בהעלאת אפשרויות מחרידות. אני רואה בדרשה זו קריאה לשוב (ויש שיאמר, ללכת) אל המצב הילדי והמבט התמים על החיים. הדרשה הזו מעוררת אותנו להאמין בחיים באמונה מוחלטת, לאהוב את החיים באהבת חינם שאינה תלויה בדבר, לשמוח בחיים בשמחת חינם שאינה תלויה בדבר. כלומר, לחיות מתוך ראיה צלולה של הפלא הרז והסוד של החיים, של החסד והברכה והשפע שבהם, של הטוב והיושר שבאדם. תודעה רגישה וקשובה מתבוננת ומעמיקה כזו לעולם לא תשאל ‘איפה אבא’…

אוקי זה קצת מתוק מידי… ובכל זאת דומני שלעתים כדאי להעמיד מול עודף המרירות העצבות הספק והייאוש, את העין הטובה הזו על ההוויה והאדם. בכל מקרה אתם מוזמנים לתבל ולהפיג את מתיקות היתר לפי טעמכם (פלפל שחור הוא מצרך עממי וזול היום)…

ולסיום – בדרשה הפותחת, עמלק היה ה’לץ’ שאין דרך להתמודד אתו אלא להכותו. בדרשה זו, ה’לץ’ שהדרך היחידה לפכחו משכרותו הילדותית, היא להכותו, הוא ישראל… האם אני טועה לגמרי כשאני רואה בכך הלצה (לא ליצנות חלילה) פורימית של עורך הדרשה…

אקטואליזציה של הראי”ה קוק

[…] ההמנים של כל הזמנים שהם פוגעים בנו בארס שנאתם, וביחוד בזמן המעבר הזה, הם תופסים את הצד החלש לפי שהוא הצד הפומבי והידוע אבל דווקא על ידי מזעזעינו אלה נבא לחוש שיש לנו נפש כללית בלתי ידועה, נפש אומתית גדולה אשר אנחנו הסחנו את דעתנו ממנה, והיא מלאה עצמה ויש בה כח להעמידנו על רגלינו, לחדש את חיינו כימי עולם ולעמוד גם כן נגד כל מיני העמלקים החפצים כל כך לזנב את נחשלינו. (מאמרי הראיה א / עד דלא ידע)

“והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה’ בהר הקודש בירושלים” (ישעיה כז, יג) . “אלהינו ואלהי אבותינו תקע בשופר גדול לחירותנו…” (תפילת שופרות, מוסף של ר”ה) . על שופר גדול של גאולה נבא הנביא ולתקיעת שופר גדול אנו מתפללים, גדול דוקא. כי מדרגות שונות יש בשופר של גאולה: יש שופר גדול, שופר בינוני רגיל ויש שופר קטן. […] הדרגה שלישית בשופר של משיח אף היא מקבילה לשופר של ראש השנה: שופר קטן, פסול, שתוקעים בו בהכרח, אם אין שופר כשר בנמצא. אם אפסה התלהבות הקודש ורצון הגאולה הנעלה הנובע ממנה, ואם גם הרגשה אנושית לאומית וטבעית ורצון של חיי לאום בכבוד גם הם אפסו. אם אי אפשר לתקוע בשופר כשר לגאולה, באים אויבי ישראל ותוקעים באזנינו לגאולה. הם מכריחים אותנו לשמוע קול שופר, הם מתריעים ומרעישים באזנינו ואינם נותנים לנו מנוח בגולה. שופר של חיה טמאה נהפך לשופרו של משיח. עמלק, פיטלורה, היטלר, וכו’ מעוררים לגאולה. ומי שלא שמע קול השופר הראשון, ואף לקול השופר השני הרגיל לא רצה לשמוע כי אזניו נאטמו הוא ישמע לקול השופר הטמא, הפסול, בעל כרחו ישמע. גם לאומיות זו של השוט, של “צרת היהודים”, גם בה יש מן הגאולה. אולם, על שופר זה אין לברך, “כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו” (משנה ברכות ו, ד) . אנו מתפללים, שלא יביאנו הקב”ה עוד לידי שמיעת השופר הפסול והטמא בעל כרחנו. ואף לשופר הפשוט, הבינוני, החילוני כמעט, אין אנו מתגעגעים ביותר. אנו תפלה: תקע בשופר גדול לחירותינו, שופר שבא מתוך עומק קדושתה של נשמת ישראל, מתוך קדש-קדשינו, ואז תהא הגאולה שלמה. (מאמרי הראיה א עמ’ 269 מאמרים לראש השנה / שופרות)