תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים – עקום ישר עקום

בלעם מבקש לקלל ונמצא מברך. בהבנת הברכה הראשונה אבחר ללכת בדרך אחת שסללו חז”ל. כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ – האבות. וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ – האמהות. הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב – עם מיוחד ויחודי. מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל – אי אפשר לגדור ולהגדיר אותו. תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים – האבות שהיו ישרים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ – אחרית טובה ומבורכת.

בלעם מתבונן, מתפעל מעץ החיים הישראלי ולומד משורשיו על פירותיו. עבורנו התבוננות זו היא הוראה לפעולה. רק היניקה מהשורשים, מהאבות, היא זו שתצמיח את עץ החיים הישראלי ותאפשר לו לתת את פירותיו הטובים והמתוקים.

בפירושו של הנצי”ב על אתר, הוא מנהיר את מעלת האבות: משמעות מעלה ישר, הוא הנהגה ישרה בהליכות עולם בין אדם לחברו’.

בהקדמתו לפירושו לספר בראשית הוא מרחיב ומזכיר לנו שלא תמיד קיימנו הדרכה זו ועל כך שלמנו ואנו משלמים מחיר כבד:
הוא שואל שתי שאלות:
1. למה קרא בלעם את אבותינו בשם ישרים ביחוד ולא צדיקים או חסידים וכדומה?
2. למה מכונה זה הספר [בראשית, ספר הישר?].
ומשיב:
1. נתבאר בשירת האזינו על הפסוק הצור תמים פֹעלו […] צדיק וישר הוא. שהשבח – ‘ישר’ נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחורבן בית שני, שהיה דור עיקש ופתלתל [עקום]. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה. אך לא היו ישרים בהליכות עולמם. על כן מפני שנאת חינם שבליבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה’, שהוא צדוקי ואפיקורס. ובא על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה [במקרים קיצוניים], ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית. ועל זה היה צדוק הדין. שהקב”ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות, אף על גב שהוא לשם שמים, זה גורם חרבן הבריאה והריסות ישוב הארץ.
וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה’ באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים. היינו שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה. [כאן מובאות דוגמאות לכך].
2. הרבה למדנו מהליכות האבות בדרך ארץ, מה ששייך לקיום העולם, המיוחד לְזֶה הספר, שהוא ספר הבריאה. ובשל מעשה האבות [שקיום העולם ותיקונו היו לנגד עיניהם] נקרא כמו כן ספר הישר. ועל זה צעק בלעם: תמות נפשי מות ישרים, היינו מקיימי הבריאה. ובדברינו נתיישב יפה על מה נקרא זה הספר [בראשית] ספר הישר, שהוא ספר הבריאה:

ספר בראשית הוא לא רק ספר בריאת העולם על ידי הבורא אלא גם ובעיקר ספר קיומו, תיקונו ושכלולו של העולם על ידי האדם! המכשול הגדול ביותר לתיקון האדם והעולם היא העקמומיות. הבסיס לתיקון היא היָשְרוּת. לא הבורא אין בריאה. ללא הנברא הישר אין הבריאה [כלומר החברה האנושית] מתקיימת ומפתחת אלא שבה אל התהו.

לא זה המקום לחקירת עומק של מושגים אלו. נסתפק בתיאורו של הנצי”ב. העקמומיות היא העמדה השוללת את כל מה ששונה ממנה ונלחמת בו. בכך היא מפרקת ומחריבה את החברה והעם במקום לתקן ולשכלל. הישרות היא העמדה המבינה שיש מקום וערך גם לשונה ולאחר. הישרות רואה את הגיוון האנושי כברכה. לישר יש עמדה והוא מבחין בין טוב לרע, אך מבין שגם לרע יש תפקיד מסוים, ויודע שהמאבק [הרוחני, ולא המעשי, כמובן] הנכון ברע, הוא להוסיף אור של שכל ישר ולב טוב. בבית שני גרמה העקמומיות לשנאת החנם בתוך עם ישראל והיא שהחריבה את הבית והפיצה אותנו לגלות. ניתן לשער שהנצי”ב מכוון את דבריו גם כנגד ‘הפרדת הקהילות’, ופירותיה המרים שראה בתקופתו, שאת התנגדותו אליה ביסס במאמרו: ‘על ימין ושמאל’ (שו”ת משיב דבר, חלק א סימן מד).

הראי”ה קוק תלמידו הלך בדרכו, וראה בישרות היא התכונה הישראלית העצמית מהותית. האדם הישר(אלי) הוא זה שיסודו אישיותו הוא היושר המוסרי העצמי המתגלה ומתממש בגבורה לאור השכל הישר:

עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים, בין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל, זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה. הרגש הטוב הזה, לפי גדלו הקיפו ועמקו, כן צריך שיהיה מעוטר בחכמה גדולה ובגבורה כבירה למען דעת איך להוציאו אל הפועל בכל גווניו. וזהו סוד השתוקקות הגאולה שבאומה, הנותנת לה כח לחיות ולהתקיים באופן המפליא את לב כל חושב. (פנקס הדפים א סד).

השכל הישר הוא יסוד הכל. הרגשת הטוב והאמת בבינה פנימית, בלתי מתעוותת על ידי שום נטייה בעולם, היא נתיב האורה המובילה את הכלל ואת הפרט לאושר עולמים, ולאושר זמני המתאים לאושר הנצח. (שמונה קבצים ד צג)

אי השמוש בהשכל הישר, הוא מקור כל הטומאה, שורש כל הרשעה שבעולם כולו. והתרגלות להשתמש בשכל הישר, זהו רז הגאולה, גאולת החיים הזמניים וגאולת החיים הנצחיים. (פנקס מ”א לה)

מי שאור האמונה מתגלה עליו בטהרתו, הוא אוהב את כל הבריות כולם בלא שום שיור כלל, וכל מעייניו הם בעלייתם ותיקונם. והדרכים של תיקונם נעשים מלאים מוסר ויושר, לפי רוב הופעת האמונה שבלבו. (שמונה קבצים ב מב)

שום מטרה רוממה לא ישיג האדם, אם ישכח את הנקודה השכלית הפנימית [שכל ישר] שלו, ואת היושר העצמי [רצון טוב] החבוי בתוכיותו. כל המדרגות העליונות שירצה לטפס עליהן בלא הדריכה על המדרגה הקרובה הזאת, של נקודתו העצמית, של המזג הפנימי אשר לשכל ולרצון בתוך תוכו, לא יוכלו להביא פרי.
על כן על זאת יתפלל כל חסיד: לֵב טָהוֹר [יושר עצמי] בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן [שכל ישר] חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי. (פנקס ד ירושלים נט)

הרצי”ה קוק הדהד פעמים רבות את דברי הנצי”ב ביחס לתקופתנו:

ספר בראשית הוא ספרם של האבות שנקראו ישרים. זאת הגדרה מהותית של הנשמה, של צלם-האלוהים שבאדם: ‘אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים’. אבותינו הם צדיקים ישרים, וישראל אף הם ישרים. לפני כל צדקות צריכה להיות ישרות. קודם כל, צדיקים צריכים להיות ישרים. ‘הצור תמים פעלו צדיק וישר הוא’. צדיקים שאינם ישרים והולכים בעקמומיות, אין הקב”ה סובלם. בגלל צדיקים שאינם ישרים, צדיקים עקומים, נחרב הבית. רק על יסוד הישרות, קיימת אפשרות לבנות בנין גדול של צדיקות וחסידות.

דומני שהדברים מדברים בעד עצמם. אנו זקוקים היום ל’ישרות’ כאויר לנשימה! הבה נשתחרר מכתונת המשוגעים הדתית או האידיאולגית שלנו ונשוב אל אנושיותנו הפשוטה והנפלאה – הישרות.

אצרף הצעה מעשית: להוסיף על הקריאה היומית של ‘אגרת הרמב”ן’, קריאה יומית של הקדמתו של הנצי”ב לספר בראשית. הענווה והישרות, הם המזור וסם חיים לחברה הישראלית.