מצוות שמעיות – לשמוע או גם להקשיב?!

פרשת חקת – זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: (במדבר יט ב)
רש”י: זאת חקת התורה – לפי ש1.השטן ו2. אומות העולם מונין את ישראל, לומר: מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה חקה – גזירה היא מלפני, ואין לך רשות להרהר אחריה.

דבריו של רש”י מבוססים על מקורות רבים בחז”ל. הנה אחד מהם:

דבר אחר גזרה – שמא תאמר מעשה תהו הוא [שילוח השעיר לעזאזל], ת”ל: אני ה’, אני ה’ גזרתיו ואין לך רשות להרהר בהן. תנו רבנן: את משפטי תעשו (ויקרא יח) – דברים שאלמלא (לא) נכתבו דין הוא שיכתבו, ואלו הן: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, וברכת השם. ואת חקתי תשמרו – דברים שהשטן ואומות העולם משיבים עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, וחליצת יבמה, וטהרת מצורע, ושעיר המשתלח (ילק”ש – ופרה אדומה). ושמא תאמר, מעשה תוהו הם, ת”ל (ויקרא יח) אני ה’ – אני ה’ חקקתיו, ואין לך רשות להרהר בהן.
רש”י: שמא תאמר מעשה תהו הם – מה כפרה יש בשילוח זה, ומה יש ביד צוק זה להועיל: משפטי – משמע דברים המיושרים, והדין נותן לעשותו: חוק – משמע שאינו אלא גזירת מלך, כמו וישימה לחק (שמואל א ל), וישם אותה יוסף לחוק (בראשית מז): השטן – יצר הרע, משיב עליהן תשובה, להטעות את ישראל, ולומר שהתורה אינה אמת כי מה תועלת בכל אלו, לכך נכתב בהן חוק אני ה’ גזרתי עליכם: תלמוד לומר אני ה’ – אחוקותי קאי, דמינייהו סליק, את חוקותי תשמרו אני ה’ חקקתים גזרתים: (יומא דף סז עמוד ב)

החלוקה בין מיני מצוות שונים נמצאת כבר בחז”ל. ידועה ההבחנה הכללית רס”ג בספרו ‘אמונות ודעות’ (מאמר שלישי) בין מצוות שכליות – שטעמם גלוי לשכלנו ואותן אנו יכולים לקיים גם מתוך הבנת משמעותן, לבין מצוות שִמעיות – שטעמן נסתר משכלנו ואותן אנו מקיימים מתוך אמונה ומשמעת.

הרב קוק – להקשיב היטב למצוות השמעיות

הראי”ה קוק מחדש הבנה חדשה של המצוות השמעיות. במקומות רבים הוא מסביר שהמצוות השמעיות אינן מובנות לנו לא משום שאין להן מובן או שאבד הכלח על מובנן, או שמשמעותן היא המשמעת האמונית לדבר ה’. אדרבא, מובנן השכלי ומשמעותן המוסרית חורגים מהאופק השכלי והמוסרי שלנו. הן בנויות על היסוד המוסרי שעדיין אינינו מודעים לו ורגישים אליו. תכליתן של המצוות השמעיות היא לקדם אותנו אל עבר המוסר העתידי. לאחר החורבן ובמשך הגלות, הסתפקנו בקיומן מאמונה ואמון, כך ראוי היה. עתה עם שיבתנו לארץ ישראל ולעצמנו, אנו יכולים – ראויים ונתבעים לגלות את מובנן ומשמעותן ולהחיל להתקדם לעבר מימוש המדרגה המוסרית שהן תובעות מאיתנו. בכך יתברר היתרון שיש למוסר התורה גם על פני המוסר האנושי שהתקדם אל מעבר למוסר התורני-הדתי-הגלותי, השגור. זה ישיב לנו את אלה שהלכו שבי (בצדק מסוים) אחר האור של המוסר האנושי הכללי. ובעיקר – בכך יבנה עם ישראל באופן המלא, יואר באור יחוד האידיאה האלוקית והלאומית ויאיר את כל האופק האנושי.

הרב נאה דרש ונאה קיים. חיבורו ‘חזון הצמחונות והשלום’ הוא הדגמה עשירה ומפורטת, מרתקת ומאלפת, של חשיפת הטעם השכלי והמוסרי המתקדם מאוד של מצוות שמעיות קלסיות. טעם הממקם אותם באופק העתידי של המוסר הישראלי והאנושי (ובכך נושק ל’זוהר הקדמון’ של האדם).

הדוגמה המובהקת לכך היא חשיפת התביעה המוסרית המוצפנת ורמוזה במצוות הקשורות לאכילת בשר בעלי חיים שהתירה לנו התורה. בשלל מצות אלה התורה רומזת לנו שדעתה אינה נוחה מאכילת בעלי חיים, וכשנרמז, נזהה גם שהיא תובעת מאיתנו להתעלות אל מעבר לפראיות ולגסות ולהשתחרר מתגרת יד תאוותינו ולשוב אל המצב של אדם הראשון שלפני החטא ולזון את עצמנו רק מן הצומח. הבסיס לך הוא החיוב המוסרי המוחלט שיש לנו כלפי בעלי חיים. חיוב שלעתיד לבוא (רחוק) יביא אותנו לא רק לאכול ולנצל את בעלי החיים לצרכינו, אלא לדאוג לרווחתם ולהעלותם בסולם המודעות והמוסריות. כן ממש כך!
הנה מעט מתמצית של ‘חזון הצמחונות והשלום’. טעמו וראו כי טוב!

סיפור המסגרת – האידיאל והנפילה הערת התורה והערת השכל

א. רגש המוסר – לא רק ביחס לבנ”א אלא גם ביחס לבע”ח
יש ענף עקרי וגבוה של התקדמות האנושיות, שהוא עומר כעת, לפי מצב הקולתורא הנוכחית, רק במצב חלום נעים של איזה אידיאליסטים יותר קיצוניים, והיא שאיפה מוסרית טבעית לרגש היושר האנושי – שימת עין למשפטם של בעלי חיים במלא המובן. חסרון מוסרי כללי הוא במין האנושי, במה שלא יקיים את הרגש הטוב והנעלה, לבלתי קחת חיי כל חי, בשביל צרכיו והנאותיו. אי אפשר כלל לצייר שאדון כל המעשים המרחם על בריותיו, ברוך הוא, ישים חוק נצחי כזה בבריאתו הטובה מאד, שאי אפשר יהיה למין האנושי להתקיים כ”א בעכרו את רגש מוסרו ע”י שפך דם, יהיה גם דם בע”ח.
ב. לרום מעלתו של אדם הראשון – לא הותרה אכילת בשר
העידה תורה, שפעם אחת התנשאה האנושות אל מצב המוסר הרם הזה – אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה. האפשר הוא לצייר שתהיה נאבדת לנצח טובה מוסרית רבת ערך שכבר היתה במציאות נחלה לאנושות?
ג. הערת התורה תביא להערת השכל – הערה לבית פנימית
התורה הכינה את ההערה התורית כפי אותה המדה הראויה לאדם, בשיקול דעתו של אל דעות נותן התורה ברוך הוא, באופן שבכללו יבוא האדם גם על ידה לההערה השכלית כשיהיה בכללו כולו ראוי לה. ואותה ההערה השכלית שהיא בעת ירידת הרוח נחלה רק לחלק קטן מבנ”א מחסידים וחכמים נשאים שבהם, תהיה דרך הרבים כשיתקיים מה שכתוב (ישעיה נד, יג) “וכל בניך למודי ד'”, “ונתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה” (ירמיה לא, לב).
ד. כל זמן שהתאווה גוברת על הרגישות המוסרית מותר לאכול בשר ומכלל הן אתה שומע לאו
בהיתר התורה לאכילת בשר: “ואמרת אוכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר”. יש גערת-חכם נסתרת – כל זמן שמוסריותך הפנימית לא תקוץ באכילת בשר בע”ח, כמו שכבר אתה קץ מבשר אדם, שע”כ לא הוצרכה תורה לכתוב עליו איסור מפורש, שאין האדם צריך אזהרה על מה שקנה לו כבר מושג טבעי בזה. בבא התור של מצב המוסרי האנושי לשקץ בשר בע”ח, מפני הגעל המוסרי שיש בו, הלא אז לא תאוה כלל נפשך לאכול בשר ולא תאכל.
ה. רק למי שעוסק בתיקון עולם מותר לאכול בשר
ע”פ חז”ל רק ת”ח מותר לאכול בשר – ההכרח של חליפת כח לעבודה שכלית, שממנה ועל ידה ישתלם האדם, שהוא הכח הפועל בעליית היצורים ג”כ, גם אלה בעה”ח צריכים לשלם את מס המעבר כמו שהאדם הרבה לשלם מסים רבים על מזבח ההשתלמות.

דוגמאות לטעמי מצוות שמעיות

להכשיר את הרושם של התוצאה המוסרית באחרית הימים, להשאיר חלונות שבעדם תחדור האורה של הערת השכל השלמה הבאה אחרי הערת התורה, הנה באו המצות בסדר אכילת בשר.
בע”ח מותרים באכילה – בדווקא – לא הותרו כי אם בעלי החיים שברובם שמורים הם על שולחן האדם, ואותם הקרובים לטבעם, שהם על כל פנים יותר נאותים, שלא לקלקל טבעו של אדם להדמות לדורסים. אמנם דוקא בהם מצד קרבתם השכונית, עלולה ביותר הרגשת החמלה להתנער מטבעה השלם, הבנויה לה ע”פ הכמרת רחמים של שעה, בזמן שאין תנאי החיים הכלליים המוסריים והחומריים מסכימים לזה.
מצוות כיסוי הדם והשחיטה – כיסוי דם החיה והעוף היא כמו מחאה אלהית, לעומת ההיתר התלוי ביסודו במצב הנפש המקולקלת של האדם אמרה תורה: כסה הדם, הסתר בושתך ורפיון מוסריותך. על כן השחיטה עצמה צריכה להתקדש כתכונה מיוחדת דוקא “כאשר ציויתיך” (דברים יב, כא) במיעוט צערו של החי, למען השריש על ידי זה בלבו של אדם, כי הוא נגש לא להיות לו עסק עם דבר של הפקר, שאין בו אלא תנועה אבטומטית, כ”א גם בריה חיה ומרגשת, שצריך להתחשב עם חושיה, ואפילו עם רגשי לבה, עם רגש חיי המשפחה שלה וחמלתה על צאצאיה, באיסור אותו ואת בנו, מחוסר זמן ושילוח הקן.
שינוי היחס לחיה ועוף ובהמה – אם יעלה האדם להשכיל כי החי שאיננו סמוך על שולחנו, שאין מזונותיו עליו, רק הוא התנפל עליו ויצודהו, שעול הוא לטול את חייו לצרכו, ושראוי להתבושש מפני השפלות המוסרית הזאת, עדיין לא הגיע בזה גם לההרגשה המוסרית היותר עליונה מזה הרבה, לפרנס גם את החי הסמוך על שולחנו, הבהמה הביתית, ולפי המדה הכללית גם לעת זקנתה כשלא תוכל עוד לעבוד את עבודתו, מפני ההכרה המוסרית הנובעת מהכרת דרכי ד’ המלאות צרק ואמת, עד שאפילו לעזוב לנפשו את החי שעבד את עבודתו שנים רבות והורגל כבר בחיים ביתיים, ג”כ יורגש כמעט בההערה השכלית הרוממה הצומחת מגזע הערת התורה האלהית,
איסור חֵלֶב – אמנם יבא איסור חלב להורות בבא עת ההערה השכלית להגלות שאפילו אותו החי, המתפרנס משל בעליו, תבא ההערה בזמן קדום, עכ”פ שלא לטול חייו שלא למטרה הכרחית, כ”א בשביל שהוא האדם מתאוה למשמנים “כל חלב שור וכשב ועז” (ויקרא ז). ואם הנפילה המוסרית שלו גרמה להחליש את כחותיו החומריים, עד שאי אפשר לו להתפתח גם בכחו החומרי, שיש לו מגע הגון עם ההתפתחות העליונה של מעלת נפשו, כ”א ע”י מה שיאכל בשר בע”ח, ע”כ במניעת החלב ואיסורו החמור שגם מבלעדו יוכל האדם עמוד בחיזוק כחותיו
הכנת הכיסוי מראש – הערת הכיסוי של דם חיה והעוף מפני שהיא ראויה להיות קדומה ויותר מובלטת, היא מסומנת ג”כ באופן המעיר על עצם הפעולה הפרטית ההיא בהזמנת עפר. הכנה לדבר זכר הבושת עוד קודם המעשה, בעוד מועד להיות שב וניחם, להכיר כי לא יאתה לשלח יד בחיי חי “כי טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו”.
משפט השימוש בחלב וצמר – השימוש בדברים שהם קנינו הטבעיים של בעה”ח, אפילו בשעה שאין האדם נוטל על ידם את חייו מן העולם, כחלב הבהמה הנחלבת וצמרה של הנגזזת, הנה נזרע אור זרוע בתורה האלהית שתצא צמחה בתור ההערה השכלית היותר עדינה. אין כאן פגם מוסרי אם יוקח הצמר מהכבש, בשעה שגם לבעל הצמר, הכבש עצמו, יקל ע”י זה משאו, ועכ”פ לא יצר לו ולא יזיק לו, אבל מגונה הוא כשנוטל אותו להנאתו, בשעה שהבעלים האמתים הטבעיים, הכבש עצמו צריך לו, וכן הדין עם החלב הנחלב, ראוי ג”כ לתן מקום שתצא במועדה הרשימה הראויה שיש יחש אמנם ללקיחת החלב מבעלי החיים עם לקיחת חייו ובשרו ממנו, דהיינו בשעה ואופן המצערו והמונע ממנו טובה ותועלת הטבעית הנאותה לו.
מציאות החלב בשביל הגדי – על פי ההשקפה השלמה, המלאה חסד ד’ וטובו על כל יצוריו, יכיר האדם את יסוד מציאות החלב בשדי האם החיה לא למען יוכל הוא בחזקתו לעשוק אותו לעצמו, כ”א למען תוכל להניק את ילדה הרך, את הגדי שלה האהוב לה מחלב שדיה. הגדי הזה ראוי הוא שיתענג גם הוא על אהבת שדי אמו לפי תכונתו וטבעו. “לא תבשל גדי בחלב אמו”. לא, תעודת הגדי איננה דוקא להיות לברות לשיניך החדות שהוחדו אמנם גם מורטו לרגלי השפלתך וזוללותך באכילת בשר, והחלב ממילא לא נועד להיות לתבלין לך למלאות את תאותך השפלה.
איסור בשר בחלב בעת המעבר – בידעך כי הבשר והחלב ביחש תיקון המאכל הם כל כך רחוקים, כ”כ מתועבים, עד כדי איסור הנאה בישול ואכילה, תכיר בבא מועד כי חיי החי לא נוצרו בעבור קיבתך התאונית, והחלב עקרו נועד להיות למזון למי שעבורו בא הטבע למלא את תפקידו, כמו שחלב שדי אמך היה לך למבטח בימי הנקתך. איסור חיבור הבשר עם החלב יכפול את הרושם המוסרי שראוי להיות רשומו הולך ונחקק ג”כ מעת המעבר. בעוד לא צמח האור הזרוע לעתיד לבא.
טעם איסור שעטנז – חלילה להשקיף על הצמר והפשתן בחוברת אחת, בערך שיווי ויחש, וכדי להכשיר את הנטיות האנושיות שיצאו יפה בזמנם ישמשו הדרכת החוקים באיסור בשר בחלב ואיסור שעטנז צמר ופשתן יחדיו.
החמלה באיסור נבלה וטרפה – ביותר מבלטת היא החמלה המשפטית הראויה לצאת מן הכח אל הפועל, מתוך רגשי לב טהורים מהאדם אל כל החי, שהוכנה ונגנזה באיסור אכילת נבילה וטרפה. ובזאת תתאמץ ההערה השכלית בהכרת משפט טבוע, להתרחק מעשות כל עול לחברינו אלה, שמיד יוצא אחד, אדון כל המעשים יצאנו.

זה כאמור תמצית של חלק מהחיבור המרהיב הזה. כדאיל ללומדו כולו למרות הסיכון המובן הכרוך בכך…

מקורות למצוות שמעיות בכתבי הראי”ה קוק

מילון הראיה / פסוקים ובטויי חז”ל וקדמונים / הערות ומקורות / מצוות שמעיות
מצוות שמעיות – אמונות ודעות לרס”ג ג א וג ג. כוזרי, מאמר שני, מח. שמונה פרקים לרמב”ם פרק ו. אף שהסברת הרב במושג שונה מהסברת דרשות הר”ן, הדרוש העשירי “שאין להם טעם כלל”, ולכאורה גם אינה זהה עם דברי חובות הלבבות, שער עבודת האלהים פ”ג “ענינים לא יוכל השכל לבאר אופני חיובם”, ומעמיד את הענין על היסוד המוסרי שעדיין אינו ספוג בקרבינו ומכשיר את המוסר העתידי, מה שמתאים להסברת מנורת המאור, אות קמג “לקיים האמונה בבורא יתברך וציורה בשכל על דרך האמת” מ”מ כמה שיש לדייק גם כאן, נמסר בשמו בנ”א ה עמ’ 30: רוב חוקי התורה, נכנסים בחוג הבנתנו ע”ד שאמרו ‘אלמלא לא נאמרו בתורה – כדאי היה לאמרן’, אבל יש גם חוקים היוצאים מגדר הבנתנו”. (לענ”ד, לאור מכלול הבטאויותיו של הרב, גם כאן ניתן להבין שהכוונה היא שעכשו הם יוצאים מגדר הבנתנו. לא בעבר, ובעיקר לא בעתיד ההולך ובא. [ח.ו])

חזון הצמחונות והשלום
כג. טעם איסור שעטנז
הצמר הוא נהוג בשימוש התלבושת האנושית, לפי מצב ישראל בארצו, ברב מרכוש הטבעי של הבעל חי, ולעומתו מן הצמחים הפשתן, עד שלדברי תנא דר”י (ע’ שבת כו) “בגדים שנאמרו בתורה סתם אינם אלא צמר ופשתים” (שבת כו:, יבמות ד.).
בשימוש הפשתן יוכל האדם גם לפי ההערה השכלית היותר שלמה גם בעת ההופעה היותר עליונה של תכונת הצדק להרחיב בו חפצו ושימושו, כאשר יורהו טעמו הטוב וחושו האסתתי; ולעולם לא יוכל לבבו לנקפהו לאמר שיש בזה עון אשר חטא. אבל מובדל ממנו מאד הוא הצמר, שהוא נוטל מהחי; הוא כבר צריך לסייג והגבלה מטעם ההערה השכלית הנובעת מהצדק האלהי של הערת התורה, שלא ינטל מן החי באופן המצערו והמנולו. על כן חלילה להשקיף על הצמר והפשתן בחוברת אחת, בערך שיווי ויחש, וכדי להכשיר את הנטיות האנושיות שיצאו יפה בזמנם ישמשו הדרכת החוקים באיסור בשר בחלב ואיסור שעטנז צמר ופשתן יחדיו.
כד. היתר שעטנז בציצית ובגדי כהונה
ביותר מובלט הדבר, שבצד העבודה האלהית, שתעודתה כל כך נשגבה, להעלות את משאת החיים בכללם לרום ערכם, שגם האדם ביחש לקניניו, הנה השורה הראויה והישרה להרשים כבוד אלוה נורא הוד הוא מצוה ועומד “בכל מאדך” – אין מקום להגביל הכרת קנינים של בעלי חיים באופן ידוע.
ועל כן אין ערך לחק איסור שעטנז, צמר ופשתן יחדיו בציצית ולא בבגדי כהונה, ויהפכו למצוה המורה על כבוד החיים כולם ועל מה שראוי להיות נדבת לבבם בקחת מרכושם הטבעי בלא הגבלה ומעצור לכל דבר המשמש לעילוי כלל האנושות.
כי סוד עבורת ד’ שראוי שיתנדבו גם הם בטוב לב לקחת חלק בתכלית הטוב היוצא מהתגלות האנושיות שמצטרפת לכלל המציאות, שהם בעלי החיים עצמם ג”כ בכללן.
כה. כלל החקים לעתיד
ויסוד המצוה כאן נעוץ בעומק המרחק של העתיד היותר רחוק הצופה לשכלול רוחם של החיים כולם במעלה יותר עליונה ונפלאה ממה שאפשר לנו לצייר.
ומפני שכלל החקים פונים בעקרם ביותר אל העתיד שהיא תעודתם העיקרית המקדשתם בהוה בתור זריעה והכנה לעתיד לבא. על כן בעלי ההוה (רש”י על במדבר יט) האומות ויצה”ר, משיבין עליהן ומונין אותנו בהם (תורת כהנים, פרשת אחרי, פרק י”ג. ופירוש רש”י ויקרא י”ח, ד. תנחומא מ”ב, פ’ חקת, כ”ג. ומדרש רבה שם, פי”ט. ופירוש רש”י במדבר י”ט, ב. ומסכת יומא סז:).

גלי ים זועף של המון מים רבים, גלי דמיונות שוא מציורי ההוה הקטן לבדו באפס קשר אל מקורו העתיד, גלי ים שאון המון אדם רב, ממלכות גוים עריצים מקדשי ההוה בתור דבר שלם של החיים מתנשאים להטביע את הספינה הקלה הצפה על פני המים, כמלאכים קלים בכלי גומא על מים רבים. ספינת כנסת ישראל החותרת לבא אל חופה, בהאבקה עם משברי ים ההוה וגליו. אמנם היא מחוללת ים “באלותא דחקוק עליה אהיה אשר אהיה” (ב”ב דף עג:, האי גלא דמטבע לספינה, ומחינן ליה באלוותא דחקיק עליה וכו’). המקשרה אל העתיד ע”י שמירת החוקים, ששם הם שתולים בתשובת “חוקה חקקתי גזרה גזרתי אי אתה רשאי להרהר אחריה” (תורת כהנים, ותנחומא, ורבה, ופרש”י, שם ושם, ויומא שם). כי לפני מי צפוי העתיד עם כל פרטיו, כ”א לרבון כל העולמים המגיד מראשית אחרית.
רק בבא המועד המאושר אז יוכר ויוחש בעין, כמה גדולה היא מדת התועלת שקנו להם בני האומה הנפלאה הזאת שאין דומה לה בכל העמים תחת כל השמים, לשום לפני כל באי עולם שערים ערוכים בכל ושמורים (ע”פ שמואל ב’ כג) פתוחים אל היכל ההשלמה האנושית היותר קדושה ורוממה.
כו. ערבים דברי סופרים
שופטינו ויועצינו שישובו אלינו כבתחילה, מציון מכלל יופי. ממקום אשר יבחר ד’, בדרשם את התורה בטעמיה, וימצאו את עמנו מוכשר כבר להוציא את הנצנים הקדושים הללו אל הפועל, אז בתור חובת תורה שבעל פה, שכללה הוא השמיעה לדברי סופרים וכל בית דין גדול מרכזי שיעמוד לישראל, אין לך אלא שופט שבימיך (ראש השנה כה:, ספרי, שופטים, קמ”ג) , בין בדרשותיהם בין בתקנותיהם, על ידם תצא האורה לכל העולם לגוי כולו בתור מצות ותקנות של דברי סופרים שיעשו רושם מלא על ההערות השכליות ויתמלאו מהם, אז יובן במילואו מאמר כנסת ישראל “כי טובים דודיך מיין – ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה” (שיר השירים רבה א, ב. ע”ז לה. ופירוש רש”י שם. כונת הדברים האמורים היא, שזאת התורה הנצחית לא תשתנה ולא תוחלף לעולם, והתורה התירה בשר. אבל חכמים, בית דין הגדול לצדק עליון, יכולים בבוא העתיד הגדול, במלאת המדות הטובות כולן במלואן, להוסיף ולתקן, בתור תורה שבעל פה, מדברי סופרים, לגדור גדרים למנוע מריבוי שחיטות חולין, ובזה יהיו חביבם דברי סופרים יותר מדברי תורה). והעם המתעלה בהכשר נפשי וטבעי “ברחמנות, ביישנות גמ”ח” שלשת הסימנים של אומה זו (יבמות , כאשר תצאנה במילואן אלו המדות במלא מובנם, עפ”י הדרכתה של תורה, בצאת כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער (ישעיה סב) מוכרח הוא שתהיה לאור גויים.

קבצים מכתב יד קדשו (א) / פנקס “ראשון ליפו” / ע.
ע. -118- יראת העונש נוסדת על הדברים שהשכל מחייבם רק במצב החלי של הנפש, כי במצב הבריאות אין צורך ליראת העונש בהם, וכיון שאין הגנה זו נצרכת, על כן היא לפעמים מזקת בציורי’. אמנם לענין השמעיות היא דרושה לפעמים, על כן עלינו תמיד להשכיל בטעמי תורה, לדרשן ולפרסמן, עד שישובו השמעיות גם כן מכוונים אל השכל, בין מצד כללותם ובין מצד פרטיותם, כמו השכליות. ואז תהי’ דרך האהבה השכלית בוקע והולך על כלל כל התורה כולה, ולא נהי’ נצרכים כל כך להמשכת יראת העונש, שהיא חיצונית, כי אם אהבה ויראת הרוממות.

קבצים מכתב יד קדשו (ב) / פנקס הדפים א / [13].
מתוך ההירוס של האומה, מפני ההתרחקות הגדולה ממצב האיתן והרענן של תחילת מטעתה, אין אנו יכולים לראות במצות כולן, וביחוד בשמעיות, שהמוסר הקבוע אין לו דבר עמם בגלוי, כי אם צל כהה קלוש מאד. אין אנו יכולים בשום אופן להחיות את נפשנו באותו הלח המזדמן לנו מהם בגילויים ההוי, עד שאנו פונים כה וכה, לעבר ולעתיד, ואנו מסתכלים בטל החיים שהם מלאים ונתבטלה מפעולתה החיה והשלמה. דבר זה נוהג ביחוד בשם אלהים ובהרחבת דעת אלהים הנתבעת ממנו בכח גדול בימינו אלה.

קבצים מכתב יד קדשו (ג) / י.
וכאשר אנו מוצאים בדורנו, שאצל רבים מבני הדור, שאף-על-פי שמצד הירידה המדעית שבנשמת התורה סרו מדרך ד’ וימאסו בדת וקודש ולקחו להם את הדרך של כופרי האומות, ובכל זה חי בקרבם היושר הציבורי באופן גדול ונשגב, והמצות השכליות והמוסריות הנם כל-כך דבקים בהם עד כדי מסירות נפש, מזה אנו למדים שהכח הכללי האלהי של השפעת קדושת האבות “לשמור דרך ד’ לעשות צדקה ומשפט” החל להתנער וליתן את פריו. עתה נובעת הירידה המעשית של כל המצות שבתורה, השפלת האמונה וכל הקדושה בכללה, לא מפני שהנטיה הנפשית היא זרה מיסודם ותכנם הפנימי של קדושת המצות ואור האלהי של האמונה, אלא מפני שהלבוש הפרטי שהיה מלביש בכל הגלות החל הזה את כל התוכן של העבודה האמונית, שהוא עומד למטה ממעלת החיים של המוסר הציבורי שהוא מלא ברוח של השאיפה האלהית העליונה, הוא מעכב על ידם. כנסת ישראל בכללה היא כבר מנוקה מעון. “ועמך כולם צדיקים”. היא לקחה מיד ד’ כפלים ככל חטאתיה ומלאה צבאה ונרצה עונה. עתה הננו רואים בעינינו, שאם תעמד האומה הישראלית בגאון עזה להיות לאומה חיה ואדירה, המנהגת את עצמה ומתיחסת ביחש לאומי לכל העולם, תהיה תכונתה בתכלית המוסר והתיקון. שריה לא יהיו סוררים וחברי גנבים, אוהבי שוחד ורודפי שלמונים. קדושת החיים בחיי הבית והמשפחה נכונים הם לעמוד על בסיס נכון ונשא. אהבת הצדק והיושר החברותי מבצבץ ועולה, והארה חזקה ומאירה יפה, המרגלת את העין לראות איך שכל התכסיס הנראה גדול וארוך של כל המצות השמעיות שבתורה, כל מה שבין אדם למקום, גם הוא הוא נדרש ומתאים להשלמת השאיפה האלהית המוסרית הגבוהה המיוחדת לישראל והפועלת על הכלל של כל המשפחה האנושית – היא מוכנת מיד לפעול זרם גדול של תשובה שלמה, אפילו, ודוקא, מהפושעים והמורדים היותר נלהבים, שרק השקפות אידיאליות מוטעות הובילום למרחק וידחום חוץ למחנה ישראל, וחסרון הארות אדירות של החכמה האלהית מצדנו גרמו את השלמת ההשחתה. “ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב”. “ואני זאת בריתי אותם אמר ד’, רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ד’, מעתה ועד עולם”.

קבצים מכתב יד קדשו (ג) / כח.
בשני המבטים, המבט האלהי והמבט הלאומי של כנסת ישראל, שהם תלויים זה בזה והשניה נובעת ויונקת מהראשונה, כשבא הרעיון לכלל חשבון, ימצא לנו שאצל כל יחיד מישראל בעולמו המעשי, בחיי היהדות של המצות שאינם תלויים במוסר הכללי הגלוי, המצות השמעיות, בהם תו של כנסת ישראל מתבלט. התו הלאומי הוא מתגלה בו והאור של המבט האלהי גנוז בתוכו, מפני שלא יחיד יוכל למלא באורח גלוי את התפקיד של הדעה האלהית כי-אם דוקא בכלל כולו, הגוי בכל מילואו. רק אחר שהדעה מתיישבת בחשבון הכלל, אחרי שהיא יודעת שכל יחיד ויחיד מצטרף הוא אל הכלל כולו, על-כן כל מה שזה הצירוף מביא אליו הוא מסומן בחותם אלהי מלא, מאחר שהדעה האלהית נחלת הכלל היא, שב אחר-כך האור להיות חוזר ומאיר באור אלהי גם על כל יחיד בכל עובדא פרטית שלו. ונמצאו המצות כולם, אחרי שהם נעלמים באוצר כנסת ישראל הכללי, שבים ומאירים באור אלהי גלוי בנשמתו של כל יחיד ויחיד מישראל.

קבצים מכתב יד קדשו (ג) / מא.
וכמצות התלויות בארץ, כן כמעט כל המצות השמעיות. כולם חיים וקיימים הם בהדרתם ורעננותם דוקא עם חיינו, וכפי שפלות מצבנו ויבשת עצמנו כן הם הנם נראים לנו יבשים ורזים. אבל ברוממות רוח נכבד אותם ולא נתן לנגוע בהם לרעה, כי יודעים אנו שאוצרות חיים גנוזים בהם.

מציאות קטן / צח
ועוד יש טעם בזה, כי אף מה שנראה שהוא מסכים לישוב העולם, אי אפשר שאם כתוב הוא בתורה לא יהיה תכליתו כי אם ישוב העולם בלבד, שהרי ישוב העולם הוא דבר שנופל תחת התמורה והזמן. והדבר ידוע, שאי אפשר לצאת ממעשה, תכלית שאין בעצם המעשה זה הכח, כאשר לא יחמם הקרח מפני שאין בו כח החום, ולא יקרר האש. אם כן התורה הקדושה שחז”ל והיא בעצמה העידה (דברים ו, כד. י, יג) כי עיקרה הוא ‘לטוב לנו’ לעולם שכולו טוב, טוב נצחי, איך יתכן שתתלה בדבר שאין עקרו כי אם על זמן. על כן גם המשפט, אשר יכון באמת לטובת ההנהגה המדינית, ידוע נדע אם כתוב הוא בתורה הקדושה, לבד מה שנמצא בו מההנהגה הטובה, עוד יש בזה ענין אחר. כמו שיש אושר נפלא בקיום המצות השמעיות, כמו כן בשכליות, יש להן סגולה נפלאה לאושר אמיתי, לבד התכלית הנגלה.
ובזה יובן דברי הכתוב (תהלים יט, י) ‘משפטי ד’ אמת צדקו יחדו’, שיש להתעורר על הבדל [בין] צדק ואמת. הנה בודאי שניהם מכוונים לענין הנהגה ישרה ונכונה, ומה בין זה לזה. אך הצדק יקרא דבר שיש לו סבה, שהשכל ישער ישרו, אין הבדל בין אם קיים הוא, או עובר כפי סבתו, כמו שיקרא צדק להצדיק את העשוק אשר עושקו ירצה לגזול ממנו ‘בית והון נחלת אבות’ (משלי יט, יד), אשר רשעו ועולתו ימשך, לדור דורים, כמו כן יש צדק בהשפטינו את אשר ירצה לעול את חבירו לזמן מועט, ומעט קט, הכל בכלל צדק הוא. על כן דרשו חז”ל בסנהדרין לב (עמ’ ב) על פסוק ‘צדק צדק תרדף’ (דברים טז, כ), לענין שני עגלות שהיו עוברות במעבר צר, שהצדק הזה אינו אלא לשעה, מכל מקום בשם צדק יכונה.
אבל אמת יקרא רק דבר שיש לו קיום והתמדה נכונה. והשונמית אמרה אל אלישע, כשבישר לה בן ‘אל תכזב בשפחתך’ (מלכים-ב ד, טז), וכתבו המפרשים שהדבר תמוה, שהשונמית שהיתה גדולה במעשים (זוהר בשלח מד, א301), לא תאמין חלילה להנביא, אשר בעצמה ידעה כי ‘איש אלקים קדוש הוא’ (פס’ ט).
אך הבאור בזה, שכל דבר יתנהג כמו סיבתו, ואם תהיה סיבתו קבועה, יהיה המסובב קבוע, ודבר שסיבתו תהיה מקרית, בסור הסיבה יבטל המסובב. אם כן, הנהגת הנס, שסיבתו אינו בדבר קיים כי אם באיזה סיבה מקרית, כמו בקשת הנביא, או זכות, אולי יגרום החטא שהזכות יתבטל, יהיה גם כן הנס מבוטל. אבל הטבע, חוקי הטבע ברא ה’ ית’ חק ולא יעבור. על כן כאשר ראתה שמבטיח לה בן, אמרה ‘אל תכזב’, פי’ שיהיה לדבר הזה קיום, אבל לא רק לפי שעה. ודבר שאין לו קיום נקרא כזב, מפני שהוא היפוך האמת, שהאמת יש לו קיום, כמו מים המכזבים שהם הנפסקים, ‘אשר לא יכזבו מימיו’ (ישעיה נח, יא), יקרא שיקרו מימיו בתמידות בלא הפסק. אם כן, התורה שנ[ק]ראת אמת, כמו שאמרו חז”ל בריש ע”ז (ד, ב), תורה דכתיב בה אמת, אין הקב”ה עושה בה לפנים משורת הדין.
אם כן, התורה הקדושה שעליה נאמר אמת, לכאורה צריכה שתהיה כל מגמתה רק להישיר את האדם לדרך ההצלחה הנצחית, ולא ההנהגה שישרותה תלוי רק בזמן. אם כן, לא יתכן שיהיה טעם המצוות רק בדבר שחוקו קבוע תחת הזמן, אף על פי שהם ישרים. אם כן יש בחוקי התורה שתי ההישרות האלה [לדרך ההצלחה הנצחית; ההנהגה שישרותה תלוי רק בזמן] שהמה אמת בקיומם, שאין תכליתם רק לדבר עובר וזמני כמו כל חוקים נימוסיים שהאדם קובע לעצמו, אך עם כל זה יש בהם תועלת הצדק, היינו לפי שעה גם כן.

פנקסי הראי”ה (ב) / פנקס מתקופת בויסק / לב
רק בטלנות היא לחשוב שאם נמצא דברים בתורה, מדעות, מציורים וממצות, שדוגמתן ימצאו בעמים היותר קדומים, לומר עי”ז שהדבר מעלה טינא בלב לענין קדושתה של תורה. חלילה! כמו שהמצות השכליות, שהן ודאי היו מוחזקות במתוקנות שבאומות העולם, ומ”מ אותן שנתקלקלו ונתרפו, החזירה תורה לחזקן בחיזוק אלהי, וחלק הרוב מעשרת הדברות הם כאלה. כן ג”כ היו הרבה מצות שמעיות, שהן בודאי בעומק ערכן שכליות, שכבר היה להם מקום בתור הדרכה של קדושה ע”י המעולים שבדורות הקדומים, שמהם היו חכמים אלהיים, ומהם ג”כ נביאים ושרי קודש. ומה שע”פ החכמה האלהית נמצאו ראויות להיות נקבעות בכתרה של תורה, נקבעו להיות לעד לעולם לחק לישראל. וזה מוסיף לכל משכיל באמת, חיבה יתירה והדר אלהי על כחן של מצות, שהן גנוזות ביסוד דעת האלהים הצרופה, עוד טרם שנטמא אויר העולם ע”י מהבילים ועריצים, וטרם שהושבת רוח האדם מטהרו. ויד ד’, בנבואה השלמה והעליונה של אדון הנביאים, היא בררה את כל החלקים הראויים להשאר, כשם שהוסיפה ג”כ מה שראוי להוסיף, לפי הדבר המתחדש, שהוא ענינם של ישראל ופעולתם, לעצמם ולעולם.

פנקסי הראי”ה (ב) / פנקס מתקופת בויסק / מד
תכלית המצות בפועל, ביחוד השמעיות שאין טעמן גלוי, היא לרומם את כח החיים והמוסר של כנסת ישראל בכללותה. ע”כ, לא בכל עת ימצא האיש היחיד מצד עצם מצבו טעם למצות, בהשקיפו על פרטיותו. אמנם, לפי ערך הכח המוסרי שהוא מתגלה בכל נפש, כן תתגבר אצלו הנטיה לאיזה מצוה, מפני שיש בה צמאון מכוון נגד מה שחסר לו בעצם נפשו. וישנן מצוות כאלה שלא יוכל להרגיש חסרונן בפנימיות פרטיותו, עד שישא דֵעו על יחש חיבורו עם כל הכלל כולו. וגם בכלל, ישנן מצות כאלה שמתגלות ביסוד כנסת ישראל מצד עצמה, וישנן כאלה שהן נושאות פירות מצד יחושָׂה לכלל העולם בכללותו.

פנקסי הראי”ה (ד) / פנקס הדפים א / פו
כנסת ישראל נמשלת ללבנה, פעמים נפרצת פעמים נבנית, לפעמים היא מלאה לפעמים חסרה, ובעתים שהיא חסרה, כשהיא באה לקץ חסרונה כבר עומד הוא אחר כתלה מילוי אורה, שתהיה מתמלאת והולכת, עד שתבא לאותו המעמד האיתן שיהיה אור הלבנה כאור החמה, ולא תבא עוד למצב של חסרון, כ”א תהיה תמיד מלאה אורה.
כל קניני האומה הם נראים מלאים רק לפי אותו הערך שהיא בכללה מלאה, ולפי אותה המדה שהיא יורדת ממילואה החסרון ניכר בכולם.
האמונה בכלל, וכל פרטי המצות, הנם מתמלאים אורה רק מאורה של כנסת ישראל, על כן לא נוכל לצייר את כולם בזיום ותפארתם כ”א במצב שכנסת ישראל עומדת היא בכל מילואה, ומאותו הגובה אנו יכולים להריק עליהם כולם שפעת אורה, ולפי מדת הירידה הכל יורד.
האמונה בכלל, אינה מאירה, כ”א בכנסת ישראל הבריאה, השלמה בחסנה בממלכתה במקדשה בארצה ובכל קניניה הרוחניים והחמריים.
המצוות כולם, הם תמיד קשורים במגמתם ובתוכן הפנימי שלהם דוקא לאותו המצב העליון, ואז הם מתראים בכל הדרם. לפי מדת ירידת הפלאים של כנסת ישראל, אין אנו יכולים לדרוש מהאמונה ומהמצות את כל אורם, כ”א את אותו חלק, הניצוץ של האורה, הנשאר בקרבה גם בזמן הירידה היותר שפלה. והנקודה הזאת, היא מקבלת זיו של עטרות אור מהעבר הנהדר והעתיד המזהיר מרחוק.
במצות המקדש וכל התלוי בהן ובכל המצות התלויות בארץ בכלל, ניכר שינוי הצביון של תכונת האורה הרבה מאד, והם אינם במילואם גם לפי תכונת ההלכה כ”א כשהאומה עומדת במצבה היותר מלא.
אבל אפילו במצוות השמעיות כולם, וגם בהמצוות שבין אדם לחבירו, וכל מעלות המדות הנקשרים בכל דרכי הדת, בכולם האור המלא שורה רק במעמד המלא של האומה, ולפי ירידתה כך האור מתמעט.
ואנו, כשאנו עורגים לאור מלא של הלך נפש בהיותנו קשורים לאמונה ולכל דבר חק ומשפט, הרינו מוכרחים לטפס ולעלות עד המקור שמשם האורה המלאה נשאבת, בין מצד קישורנו להעבר, בין מצד יחושנו אל העתיד, וע”י כך נמצא ג”כ מילוי נשמה בההוה. אם יבא אדם לומר שהוא מוצא את כל מילוי האורה של התורה והמצות מצד מצב ההוה לבדו, אל תשמע לו. סימן הוא, שלא חדר לתוך עומק הענין של צפיית ישועה. שרק בה, תלויה היא ג”כ שאלת פלפול החכמה9.

אגרות הראיה (א) תרמ”ח-תר”ע / מד
עלינו לחבב בדברי אמת וצדק, מה שיש עמנו די, את החן והנעם, את התפארת וההוד, שיש בצד המעשי שבתורה, כשם שעלינו לברר את האמת והצדק, שבצדה העיוני. וביותר עלינו להסתכל על היחש הלאומי, שהוא חובק בקרבו את רוב המצות השמעיות. כמובן כדי להנצל מאותו השפל המוסרי, שסתם לאומיות יכולה לגרר עמה, צריכים אנחנו תמיד לכוין את דבר החטיבה המיוחדת שלנו, את הלאומיות הישראלית בצורתה האלקית, “וקראו להם עם הקודש גאולי ד'”, שעל ידה יתאחד הכח המוסרי, החברותי, הלאומי והדתי לכח אחד, כמו שהוא באמת ברוממות אצילותיו. ואז ממילא יתפשט יפה למרחביו הקוסמופוליטיים לפי תכונתו וערכו, ויניח ג”כ מקום רחב לחופש יתר הצדדים שבחיים העממיים, מה שאינם יכולים לפי ההשקפה החיצונה הפתאומית להיות נכללים במגמה הכללית, למען יהיו החיים חפשיים, ולא כ”כ “רציניים” וכבדים, ובחפשם ישובו אל המגמה העליונה של השלמתם הזמנית, כשם שהם שבים ברציניותם אל ההשלמה הנצחית, בין ההיסתורית בין האידיאלית, וממילא שוב ע”פ האמת אין כאן דבר יוצא ומפורד, וההשקפה האחדותית מרתקת את כל ברתוק אהבה וחופש נעים.

אדר היקר ועקבי הצאן / אדר היקר / עמוד לח
והאמת המושכלת מעמקי תורה היא נעלה ונשגבה עוד הרבה מזה, מפני שהציורים האנושיים איך שיהיו ביחס אל צורת המציאות ודאי יש להם ג”כ מהלך מיוחד בהתפתחות האדם במוסרו, ויתר תעודותיו הרמות, לדור ודור לפי ציוריו שהם הולכים ומתחלפים, להתאים הכל למטרת הטוב הכללי וחסד אלהים עולם ועד, והמושג הפנימי שהוא דעת אלהים הטהורה, ומוסר המעשי והשכלי זהו קיים לעדי עד, “אנן חציר העם, יבש חציר, נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם “.
ולולא השנאה שהולידה ההנהגה הרעה של הקתוליות, למשל, שהתפארה באמונה באלהות ובקדושת כתבי הקדש, בהנהגתה המוסרית הרעה בלבבות, בעלי תרבות חפשים רבים, וכן יתר האמונות המקדשות את כתבי-הקודש בהנהגותיהן הרעות ביחש להמוסר האנושי בשם האמונה, לא היה עולה על הדעת כלל להונות את האמונה ע”י השיטות החדשות, לא העוברות, לא ההוות ולא העתידות, כי “הלא כה דברי כאש נאם ה’, וכפטיש יפוצץ סלע”, ומתחלק לכמה נצוצות, כן דברי תורה מתחלקים לכמה טעמים, ודברה תורה כלשון בני אדם בהוה. וק”ו, שהרבה מאלה החדשות אינן אלא השערות, ודעת האלהים היא אמת הגיונית ונצחית ברורה, ומחוורת בעומק טבע הנפש המשכלת, וקדושת התורה בכללה, ממהלך האבות, יציאת מצרים, וישראל לכל התולדה הגדולה שלו, שכל מצותיה של תורה השמעיות ביחוד סמוכות עליה, ושואפות לתחייתה, היא אמת היסתורית, שאיננה יכולה כלל להיות נדחית ונקלשת משום השערה וידיעה מדעית שבעולם, רק יכולה היא להתחשב עמהם לסמן את מרכז ההבנה האמתית, שכבר מנוסה היא תורה”ק לצאת לעולם בזר נצחון ע”י כל מה שנראה נגדה ועוד כתוספת נצח והוד, “ואפילו מלאד המות מסר לו דבר”.

אורות / למהלך האידאות בישראל / ואורות קטו ו
“בִּבְכִי יָבאוּ”, אֵיזֶה יָגוֹן קוֹדֵר עוֹד מְמַלֵּא אֶת לֵב שָׁבֵי-הַגּוֹלָה הַבָּאִים אֶל נַחֲלַת עוֹלָמִים, – זֶה הַיָּגוֹן הַקּוֹדֵר, שֶׁגָּרַם הֶפְסֵק הַגָּלוּת בֵּין הַהַשְׁפָּעָה הָעֶלְיוֹנָה הָאֱלֹהִית בִּמִלּוּאָהּ וְעז-חַיֶּיהָ הַלְּאֻמִּיִּים וּבֵין הַהַשְׁפָּעָה הַדָּתִית בְּעֵת הַהִתְרַחֲקוּת הָאֲיֻמָּה מִכָּל מַעֲמָד יְסוֹדִי לָאוֹרָה הַנִּצְחִית שֶׁל כְּלָלוּת הָאֻמָּה. אֲבָל מִיָּד שֶׁאֵיזֶה נִיצוֹץ שֶׁל גְּאֻלָּה מַתְחִיל בָּרוּחַ, כֵּיוָן שֶׁהָאוֹרָה שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית-הַלְּאֻמִּית, הַנִּתְבַּעַת בְּחָזְקָה אֲפִלּוּ מֵהַטֶּבַע הַפְּרָטִי שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית, פּוֹגֶשֶׁת אֶת הִתְגַּלּוּתָהּ עַל-יְדֵי כָּל הַזְּרָמִים הַדָּתִיִּים וְהַלְּאֻמִּיִּים וְכָל סְעִיפֵיהֶם מִמְּקוֹרָם הָאֱלֹהִי, בְּמַעֲמָד כָּזֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּסִיס לְתִקְוַת דּוֹר דּוֹרִים, – מִיָּד הַשִּׁירָה הַחֲדָשָׁה מִתְנוֹצֶצֶת, וּצְלִיל הֵד הַקּוֹל שֶׁל “וּפְדוּיֵי ד’ יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת-עוֹלָם עַל ראשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה”, יַתְחִיל לְהִשָּׁמַע.
וּכְשֶׁיִּתְמַלֵּא הָרַעְיוֹן מֵהַהַשְׁפָּעָה הַמְאֻחֶדֶת הַתְּמִימָה שֶׁל אֵלֶּה הָאִידֵאוֹת וְיִתְיַשֵּׁב בִּמְנוּחָתוֹ לָבוֹא לִכְלַל חֶשְׁבּוֹן בָּרוּר וְצָלוּל, אָז יִתְגַּלֶּה אוֹרָהּ עַל כָּל הֲלִיכוֹת-הַחַיִּים שֶׁל “דַּת משֶׁה וִיהוּדִית”, עַל כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה וּפְרָטֵיהֶן וְדִקְדּוּקֵי שְׁמִירָתָן בְּכָבוֹד וְכַוָּנָה רְצוּיָה. בְּיִחוּד בְּאוֹתָן הַמִּצְווֹת שֶׁאֵינָן עוֹמְדוֹת בְּיַחַשׂ יָשָׁר עִם הַמּוּסָר הָאֱנוֹשִׁי הַכְּלָלִי הַגָּלוּי, שֶׁהַהַשְׁלָמָה הָאוּנִיבֶרְסָלִית לֹא תְּבַקֵּשׁ אֶת תַּפְקִידָן וְלִפְעָמִים גַּם נִדְמֶה שֶׁתִּדְחֶה אוֹתָן כְּשֶׁלּא יִתְגַּלֶּה מְאוֹרָן, – בַּמִּצְווֹת הַלָּלוּ הַשִּׁמְעִיּוֹת, יִגָּלֶה וְיָאִיר הָאוֹר הָאֱלֹהִי, שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת כְּלָלִי וְנֶעֱרָג מִכָּל נֶפֶשׁ יָפָה, הַגָּנוּז בְּתוֹכָן בַּתּוֹכִיּוּת הָרוּחָנִית הַמְּגַמָּתִית שֶׁל הַתָּו הַלְּאֻמִּי הַמְיֻחָד לְאֻמָּתֵנוּ בְּצִבְיוֹנָהּ. לְאַחַר שֶׁהָאוֹרְגָּן הָרוּחָנִי כֻּלּוֹ, עִם הַרְגָּשׁוֹתָיו הַנַּפְשִׁיּוֹת וְהַגּוּפָנִיּוֹת, מִתְקַשְּׁרִים עִם הַהַשְׁפָּעָה הַכְּלָלִית הַזּאת, הַדַּעַת מִתְחוֹלֶלֶת יָפֶה, לָדַעַת שֶׁכָּל יָחִיד וְיָחִיד מִצְטָרֵף הוּא אֶל הַכְּלָל כֻּלּוֹ, וְכָל עֻבְדָּה וְעֻבְדָּה יְחִידִית שֶׁל הַיָּחִיד מִצְטָרֶפֶת הִיא לְהַכְלִיל אֶת כְּלַל דֶּרֶךְ-הַחַיִּים שֶׁלּוֹ וְאֶת קְבִיעוּת אָפְיוֹ. מִתְגַּבֶּרֶת אָז הַהַכָּרָה הַפְּשׁוּטָה וְהַבְּרוּרָה, שֶׁכָּל מַה שֶּׁהַצֵּרוּף הַזֶּה מֵבִיא אֵלָיו הוּא חָתוּם וּמְסֻמָּן בְּחוֹתָם אֱלֹהִי מָלֵא, וְנִמְצָא הָאוֹר הָאֱלֹהִי חוֹזֵר וּמֵאִיר עַל כָּל יָחִיד וְיָחִיד בְּכָל עֻבְדָּה פְּרָטִית שֶׁלּוֹ, וְהַמִּצְווֹת כֻּלָּן וְכָל פְּרָטֵי “דָּת משֶׁה וִיהוּדִית” וְדִקְדּוּקֵיהֶם, אַחֲרֵי שֶׁהֵם נֶעֱלָמִים בַּהֲמוֹן כְּלָלִיּוּתָם בְּאוֹצָרָהּ הָרוּחָנִי שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, שָׁבִים הֵם וּמְאִירִים בְּאוֹר אֱלֹהִי גָּלוּי בְּנִשְׁמָתוֹ שֶׁל כָּל יָחִיד וְיָחִיד בְּיִשְׂרָאֵל. בַּהֲלָךְ-נֶפֶשׁ מַבְהִיק מִתְגַּלִּים הֵם בְּתוֹךְ הָעֲשִׂיָּה הָרְגִילָה – הַמָּזוֹן הַמַּבְרִיא הַתְּדִירִי לִכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, שֶׁתָּמִיד חָשׁוּ טוֹבֵי הָאֻמָּה אֶת פְּנִימִיּוּת עֵרֶךְ-הַהֲזָנָה הַגָּנוּז וְהַטָּמִיר שֶׁבּוֹ. “לְיַחְדָא שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא-בְּרִיךְ-הוּא וּשְׁכִינְתֵיהּ עַל-יְדֵי הַהוּא טָמִיר וְנֶעֱלָם בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל”. כָּל הָרַעְיוֹנוֹת הַיּוֹתֵר טוֹבִים וְיָפִים, הַמְעוֹדְדִים וּמְחַזְּקִים, מוֹצְאִים אָז אֶת כָּל בְּסִיסָם הַנֶּאְדָּר בַּמָּזוֹן הַמַּעֲשִׂי הַטִּבְעִי הַזֶּה, הַנּוֹתֵן כּחַ וְחַיִּים בְּנִשְׁמַת הָאֻמָּה וּלְכָל בְּשָׂרָהּ מַרְפֵּא. וּמִתּוֹךְ כָּךְ זֶרֶם הַחֶמְדָּה לַהִתְקַשְּׁרוּת בַּמָּקוֹם הַחָמְרִי הַמַּעֲשִׂי, שֶׁכּחַ-הַחַיִּים גָּנוּז שָׁמָּה לָאֻמָּה לְדוֹרוֹת עוֹלָמִים, בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, הוֹלֵךְ וְעוֹלֶה וּמִתְגַּבֵּר וְיוֹצֵא לַפּעַל בְּרב- הַדְרַת-קדֶשׁ. כָּל אוֹתָם שֶׁזָּנְחוּ אֶת אוֹר ד’ וְנִזְנְחוּ מִמֶּנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁעָזְבוּ אֶת הַמָּזוֹן הַיְסוֹדִי שֶׁעִמּוֹ הוּא חַי וּמִתְקַיֵּם, אֶת הַשְּׁמִירָה הַמַּעֲשִׂית שֶׁל הַיַּהֲדוּת, וְאֶת הַכָּרַת עֶרְכָּהּ בְּמוּבָנָהּ הַיּוֹתֵר נִשְׂגָּב, שֶׁהוּא הַמּוּבָן הָאֱלֹהִי שֶׁמִּתְגַּלֶּה בָּנוּ דַּוְקָא עַל-יָדָהּ שֶׁל הַפַּרְנָסָה הַחָמְרִית הַזּאת וְהַהַכָּרָה הַפְּנִימִית בְּגדֶל אַחֲרָיוּתָהּ עָלֵינוּ, – כָּל אֵלֶּה יָשׁוּבוּ אֵלֵינוּ לְהָשִׁיב לְיִשְׂרָאֵל, בִּגְלַל תְּחִיָּתוֹ, אֶת הַיַּהֲדוּת הַמַּעֲשִׂית בְּכָל מִלּוּאָהּ וַהֲדָרָהּ, עַל-יְדֵי הַהַזְרָחָה הָאֱלֹהִית הַמְלֻבֶּשֶׁת בִּלְבוּשׁ הַלְּאֻמִּיּוּת הַיִּשְׂרְאֵלִית, הַמִּתְעַלֶּה גַּם הוּא לִמְרוֹמֵי הָאִידֵאָלִיּוּת הָאֱלֹהִית. וְצִבְיוֹנָהּ הָרוּחָנִי שֶׁל הָאֻמָּה מִתְעַלֶּה וּמִתְפָּאֵר וּמִתְכַּשֵּׁר לְהַרְבּוֹת עז וְתִפְאֶרֶת מִדּוֹר-דּוֹרִים, לִהְיוֹת נעַם ד’ עָלֵינוּ וַהֲדָרוֹ עַל בָּנֵינוּ.

בְּאוֹצַר הָרַעְיוֹנוֹת הַגְּדוֹלִים הַכְּמוּסִים, שֶׁהָיוּ גְּנוּזִים בִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל פְּנִימָה בְּסֵתֶר חֶבְיוֹן, בְּמָקוֹם אֲשֶׁר לֹא הִגִּיעָה יַד הַהֶרֶס וְהַחֻרְבָּן, שָׁם מַתְאִימִים וּמְחֻבָּרִים יֵלְכוּ אֵלֶּה הַדּוֹדִים, אֵלֶּה הָאִידֵאוֹת שֶׁל כְּנֶסֶת- יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה בִּתְחִלַּת אֲצִילוּת נִשְׁמַת-נִשְׁמָתָהּ. כָּל-זְמַן שֶׁהַחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים לֹא הָיוּ מוּכָנִים כְּלָל לִתְכוּנַת הַהִתְאַחֲדוּת הַנֶּהְדָּרָה הַזּאת, הָיוּ נֶחְשָׁבִים כָּל הַמֻּשָּׂגִים הַנַּעֲלִים הָאֵלֶּה, עַנְפֵיהֶם וְשָׁרְשֵׁיהֶם הָרַבִּים וְהָעֲצוּמִים וְכָל הַדּוֹמֶה לָהֶם, בִּכְלַל סִתְרֵי-תּוֹרָה, שֶׁהָיוּ יְכוֹלִים לְהִמָּסֵר רַק בִּלְחִישָׁה לָרְאוּיִים לְכָךְ, לָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ יְכוֹלִים בְּכָל חוּשָׁם לְהִתְרוֹמֵם מֵעַל לְאפֶק הַחַיִּים הָרְגִילִים. אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁהָעוֹלָם נִתְבַּסֵּם וּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל הִתְחִילָה לְהַרְגִּישׁ בִּפְנִימִיּוּתָהּ אֶת צִדְקָתָהּ וְתֻמַּת נַפְשָׁהּ וּלְהַבִּיט עַל הַגָּלוּת בְּמַבָּט שֶׁל חֶרְפָּה וּבוּז, נִתְגַּדְּלָה הַתְּבִיעָה הַפְּנִימִית לְהִתְאַחֲדוּת הָאִידֵאוֹת, – עַתָּה צְרִיכוֹת הֵן כָּל אוֹתָן הַדֵּעוֹת הַגְּנוּזוֹת לְהִגָּלוֹת וּלְהֵרָאוֹת, כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת “יְסוֹד הַתְּחִיָּה” שֶׁל הָאֻמָּה מִמְּקוֹרוֹ, עַד שֶׁיֵּלֵךְ הָאוֹר הָלוֹךְ וְעָלֹה לִהְיוֹת לְאוֹרָה שֶׁל תְּחִיָּה בֶּאֱמֶת עַל כָּל פְּזוּרֵי יִשְׂרָאֵל. הָרוּחַ הַלְּאֻמִּי, הַנִּמְצָא חוֹדֵר וּפָזוּר פּה וָשָׁם בִּלְבָבוֹת נִדְאָבוֹת, יָקוּם וְיִחְיֶה מֵרֵיחַ הַנְּשָׁמָה הָאֱלֹהִית, אֲשֶׁר תַּשְׁפִּיעַ עָלָיו, וְהַנְּשָׁמָה הַלְּאֻמִּית תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ לִמְצא מָקוֹם לָאוֹרָה הָאֱלֹהִית הַמְבַקֶּשֶׁת אֶת תַּפְקִידָהּ, לְהָאִיר מַחֲשַׁכֵּי אֶרֶץ, עַל-יְדֵי כּחָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְרוֹמְמוּת-קַרְנָם.
וּמִכָּאן תּוּכַל חָכְמַת יִשְׂרָאֵל וְסִפְרוּתָהּ הָאֲמִתִּית לְהַתְחִיל לָצֵאת לְיֵשַׁע עַמֵּנוּ, לְהַחֲיוֹתוֹ בְּטַל-תְּחִיָּתוֹ.
“תִּכָּתֶב זאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ” 55.

עין איה / ברכות א / פרק חמישי-אין עומדין / פח. ברכות לב/ב
ת”ר חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת כו’ וכי מאחר ששוהין ט’ שעות ביום לתפלה תורתן האיך משתמרת ומלאכתן אימתי נעשית, אלא מתוך שחסידים הם תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת. השכחה באה אל הפרטים מפני שאין הכלל שמור יפה וההשקפה העמוקה איך הפרטים מתילדים ממנו אינה טבעית. אבל מי שקנה כללים מדעיים בקנין גמור בנפשו והעמיק בהם הרבה, עד שיודע ג”כ עי”ז כי הפרטים מתחייבים להשלים את הכלל הניכר לו בטבעו מצד הכרתו הפנימית, הוא נזכר ולא ישכח. ע”כ כאשר תוה”ק, אפי’ המצות המעשיות וכל פרטיהן, אינם נראים למחויבים כ”א לאלו ששכלם נמשך אחר טבע המורגש. אבל החסידים קדושי עליון שהתעלה שכלם לעומק המוסר הכלול בתורת ד’, נעשה להם סדר השמעיות כשכליות, ואחר שכבר למדו משתמרת יפה תורתן בקרבן, מפני שהיא שוה מאד לתכונתם הישרה והקדושה. ובאשר השלמים הללו מועילים מאד לעולם בהרימם את כל מין האנושי משפל מצבם החומרי, ולפי ערכם צריכים להיות פונים שעות רבות ביום לחדש ציוריהם הרמים, מן הדין הוא שלא תבטלם הכרח מלאכתם, ע”כ מלאכתם מתברכת. כי מי שלא נשלמה מעלת חסידותו אין מלאכתו מתברכת כ”א כשיהי’ עמל בה בכל כחו, מפני שיגיעת המלאכה היא ג”כ תביא לשלימות האנושי, כדברי התנאי יפה ת”ת עם ד”א שיגיעת שניהם משכחת עון. ע”כ שם השם ית’ חק בעולם שלא יגיע האדם לצרכיו כ”א ביגיעה, כדי להרחיקו מעון הצבור בטבעו. אבל החסידים שהתעלתה נפשם למעלת היושר, להיות דבקה בעצם טבעה בשיווי קדושת התורה, הם רחוקים מעון ולא להם נתנה תעודת היגיעה ע”כ מלאכתם מתברכת.

עין איה / מסכת מעשר שני / כב. מעשר שני ה/יב
שמעתי כקול ד’ אלהי הביאותיו לבית הבחירה, עשיתי ככל אשר צויתני שמחתי ושמחתי כו. ידענו מההערה השכלית וההערה האלהית ששתיהן יחדו יבנו את מעלת האדם.
אמנם כפי המדה הבינונית תשמש ההערה האלהית לעבודת המעשה, באשר מעטים יבאו למדה זו להכיר את יקרת ערך מעשה המצות טעמיהן והטובה הגדולה שהם מביאים לעולם, עד כדי מדה זו שימלא רגשי עז לרדוף אחריהם בעצם טבעו, כמו שטבע האיש המלא הרחמים וחסד לרדוף לעזור לנדכאים ועשוקים ולחלץ עני בעניו. ע”כ תהיה ההערה האלהית משמשת לקיום המצות ביחוד השמעיות
אמנם לרגשי הלב שעמהם והשמחה בעשייתן באשר המה דברי אלהים חיים, שאין ספק שמביאים רב טוב וטובים לעצמם, בזה תועיל ההערה השכלית הרבה.
אבל כשיעלה אדם למדרגה עליונה ורמה, אז יושקפו לו תעודות המצות בעצם זהרם, וקול ד’ הדובר אליו מרגשי לבבו יניעהו לכל מעשה המצות כולם. ובבאו למדה זו אז יהפכו אצלו התכונות, כי כח הרגש העצמי ישמש אצלו להניעם ולקיום המצות בפועל כי כבר אורו עיניו לטעם מתקם ויקרת תכליתם. אמנם השמחה הפנימית שבלבבו לא תסתפק בהתמלאה רק כפי אותה המדה שהוא מכיר את הדרן של מצות. כי בבא האדם לזאת המעלה העליונה, תבא עם חכמתו בלבבו ענוה, ויכיר כי כל ההוד והתפארת שאנו משערים בתעודות המצות מה נחשב הוא לעומת התעודות המוכנות להן ע”פ הדעה העליונה של אדון כל המעשים, בין מצד ערכי תעודות רבות שלעינינו לא נראו כלל, בין מצד עצם מעלת הערך של אותם התעודות שלנו הם נשקפות. אבל אנו רק את תיבותיהם נאמר, ולא נוכל להיות כ”כ גדולי נפש להעריך שיווי ערכם. למשל אם גם נאמר ונדרש בשלום העולמים בתעודת הטוב הכללי לכל האדם, אך שקר נעשה בנפשינו אם נדמה שאנו יכולים לתן בלבנו לאותו התכלית הנשגבה את כבודה וערכה האמיתית. ע”כ את הפעולות ייחש האיש המעולה לקול ד’ אלהי, שמורה ג”כ על ההערה השכלית שהוא קול ד’ המתהלך בין הבריאה וחודר ללב אדם ע”י נר ד’ נשמת אדם. והשמחה הפנימית יעריך ע”פ משקל מצות ד’, שרק לפי אותה המדה שלפני יוצר כל ב”ה שנטע בנו חיי עולם בנתינת תורתו, שלפניו גלוי’ רוממות הערך שתצא מתכונת המצות, ראוי לנו לשמח בהם. ע”כ שמעתי בקול ד’ אלהי יאמר על המעשה, גם היותר אלהית ומקודשת כהבאת השלמים לבית הבחירה, או התרומות בלשכות ע”פ התקנה שבבית שני (כן ביאר הגר”מ מלבים ז”ל), שהאיש המתעלה למדת אכילת מע”ש משולחן גבוה ראוי לו להכין עצמו למדת ההסתכלות הגדולה עד שתהי’ צפייתו שכלית גם בדברים הנוטים אל חלק המצות השמעיות. כי רוח ד’ שבתורה יחדור ללבבו להבינהו פליאות חכמה, “טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי”. ע”כ ההבאה לבית הבחירה, המצוה המעשית, תהי’ ע”פ קול ד’ אלהיו הקורא אליו ממעמקי לבבו והערתו השכלית. אמנם השמחה והשפעת השמחה מכחו גם על חוגו, תהי’ בכח ההערה האלהית בכח המצוה. עשיתי ככל אשר ציותני שמחתי ושמחתי בו, לא צמצמתי שמחתי באותה המדה הקטנה של הערתי השכלית שכפי כח השגתי, כ”א כפי המדה הראוי’ למצוה הנעשית ע”פ מדת המצוה העליון. “גדול אדונינו ורב כח ולתבונתו אין מספר”. וע”פ מדת היתרון שראוי להכיר מצד מצות מע”ש בעצמו לעומת העסק במתנות כהונה נאמר בוידוי בביכורים, שאומר אל הכהן “הגדתי היום לד’ אלהיך'”. ובודוי מעשר כבר יצעד אל מעלה יותר רמה, והכרת היתרון הצפון בנפשו האלהית ובעז נפש ושלות צדיקים יאמר “שמעתי בקול ד’ אלהי”. (חביבים ישראל שנקראו על שמו של הקב”ה שנאמר “זה יאמר לד’ אני וזה יקרא בשם [אלהי] יעקב, וזה יכתב ידו לד’ ובשם ישראל יכנה”. כלומר אע”פ שמדת שם ישראל היא רמה מאד, מ”מ תהי’ רק בערך הכינוי שאינו מודיע עדיין את כל תוכן השם ומושגו, לעומת המעלה הרמה שתתנוסס לאמר “לד’ אני” ולקרא בשם (אלהי) יעקב, ולכתב ידו לד’.

עין איה / שבת א / פרק שני / צח.
אלא על מה הנטיה העדינה והנחמדה הטבעית הזאת עומדת באדם, כ”א להעמידה על יסודה הנכון, על יסוד שמחה של מצוה שהיא ראויה להיות דבקה עם האדם תמיד כל ימי חייו. “ואני בד’ אעלוזה אגילה באלהי ישעי”. שמחת ההשגה השכלית, שמחת ההדרכה המוסרית בנטיות מדותיו הפנימיות לצד הטוב והחסד המתבאר בדרכה של תורה, שמחת המעשה בעשיית כל המצות השכליות והשמעיות שמכילות מטרות קדושות נצחיות ונשגבות, שהמה ראויות להטביע את החותם של השמחה הטבעית על החיים באמת, “ישמח לב מבקשי ד'”.