Print Friendly, PDF & Email

דימויים של התורה ולימודה

חכמים לא רק דברו את התורה ועם התורה אלא גם דיברו אליה ועליה. הם דימו את התורה, וממילא גם את מערכת היחסים שלהם איתה, בשלל דימויים. הנה הדימויים העולים על דעתי:

מלחמה–  מלומדי מלחמה, זו מלחמתה של תורה, כמה דתימא (במדבר כא): בספר מלחמות ה’. (במדבר רבה יא ג)

אכילת לחם – מאין היה אוכל [משה]? מן התורה שנאמר (יחזקאל ג) בן אדם את אשר אתה תמצא אכול ואוכלה. למה, שהתורה מתוקה שנאמר (תהלים יט) ומתוקים מדבש ונופת צופים (שמות רבה (וילנא) פרשת כי תשא פרשה מז)

שתית יין – על שלא שבעתם מלחמה של תורה ומיינה של תורה, דכתיב: לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי (משלי ט: ה). (פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא כז – ולקחתם)

שתית מים – והוי שותה בצמא את דבריהם (אבות א). הוי כל צמא לכו למים

אהבה – הדימוי היפה וההולם ביותר בעיני הוא של לימוד התורה למעשה אהבה – באהבתה תשגה תמיד… בעיקר הולמים הדברים ללימוד התורה של תלמידי חכמים של ארץ ישראל הרכים זה לזה כזית ומנעימים זה לזה בהלכה, מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים.


שירי אהבה לתורה

הנה שני שירי אהבה ששרו חכמים לתורה:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: נֹצֵ֣ר תְּ֭אֵנָה יֹאכַ֣ל פִּרְיָ֑הּ וְשֹׁמֵ֖ר אֲדֹנָ֣יו יְכֻבָּֽד (משלי ה יט). למה נמשלו דברי תורה כתאנה? אף דברי תורה: כל זמן שאדם הוגה בהן, מוצא בהן טעם. אמר רבי שמואל בר נחמני: מאי דכתיב: אַיֶּ֥לֶת אֲהָבִ֗ים וְֽיַעֲלַ֫ת־חֵ֥ן דַּ֭דֶּיהָ יְרַוֻּ֣ךָ בְכָל־עֵ֑ת בְּ֝אַהֲבָתָ֗הּ תִּשְׁגֶּ֥ה תָמִֽיד: (משלי ה יט). למה נמשלו דברי תורה לאילת [אהבים]? לומר לך: מה אילה רחמה צר, וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה. וְֽיַעֲלַ֫ת־חֵ֥ן – שמעלת חן על לומדיה. דַּ֭דֶּיהָ יְרַוֻּ֣ךָ בְכָל־עֵ֑ת , למה נמשלו דברי תורה כדד? מה דד זה, כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב – אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בהן – מוצא בהן טעם. בְּ֝אַהֲבָתָ֗הּ תִּשְׁגֶּ֥ה תָמִֽיד – כגון רבי אלעזר בן פדת. אמרו עליו על רבי אלעזר שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי, וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי. (תניא) אמר רבי יצחק בן אלעזר: פעם אחת בא אדם ליטלו ומצא בו שרף [נחש]… (מסכת עירובין דף נד עמוד א)

הראיתם מימיכם שיר אהבה מקסים שכזה שכזה? והנה עוד אחד:

פָּתַח [רשב”י] וְאָמַר, (משלי ה) אַיֶּלֶת אַהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוִּוךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד (משלי ה יט., אוֹרַיְיתָא אוֹרַיְיתָא, נְהִירוּ דְּכָל עָלְמִין, כַּמָה יָמִין, וּנְחָלִין, וּמְקוֹרִין, וּמַבּוּעִין, מִתְפַּשְּׁטֵי מִנָךְ לְכָל סִטְרִין. מִנָךְ כֹּלָּא, עֲלָךְ קַיְימֵי עִלָּאִין וְתַתָּאִין, נְהִירוּ עִלָּאָה מִנָךְ נָפְקָא. אוֹרַיְיתָא אוֹרַיְיתָא, מַה אֵימָא לְגַבָּךְ, אַיֶּלֶת אַהָבִים אַנְתְּ, וְיַעֲלַת חֵן, עֵילָּא וְתַתָּא רְחִימִין דִּילָךְ. מַאן יִזְכֵּי לְיַנְקָא מִנָךְ כְּדְקָא יֵאוֹת. אוֹרַיְיתָא אוֹרַיְיתָא שַׁעֲשׁוּעִים דְּמָארָךְ, מַאן יָכִיל לְגַלָּאָה, וּלְמֵימָר סִתְרִין וּגְנִיזִין דִּילָךְ. בָּכָה, וְאָעִיל רֵישֵׁיהּ בֵּין בִּרְכּוֹי, וְנָשַׁק לְעַפְרָא. (זוהר חלק ג דף קסו/ב)

ןאף התרגום מלא חן:

פָּתַח וְאָמַר, (משלי ה) אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךְ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד. תּוֹרָה תּוֹרָה, אוֹר כָּל הָעוֹלָמוֹת, כַּמָּה יַמִּים וּנְחָלִים וּמְקוֹרוֹת וּמַבּוּעִים מִתְפַּשְּׁטִים מִמֵּךְ לְכָל הַצְּדָדִים. מִמֵּךְ הַכֹּל, עָלַיִךְ עוֹמְדִים עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, אוֹר הָעֶלְיוֹן מִמֵּךְ יוֹצֵא. תּוֹרָה תּוֹרָה, מָה אֹמַר לְפָנַיִךְ? אַיֶּלֶת אֲהָבִים אַתְּ, וְיַעֲלַת חֵן, מַעְלָה וּמַטָּה אֲהוּבִים שֶׁלָּךְ. מִי יִזְכֶּה לִינֹק מִמֵּךְ כָּרָאוּי? תּוֹרָה תּוֹרָה, שַׁעֲשׁוּעִים שֶׁל רִבּוֹנֵךְ, מִי יָכוֹל לְגַלּוֹת וְלוֹמַר סְתָרִים וּגְנִיזוֹת שֶׁלָּךְ? בָּכָה, וְהִכְנִיס רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וְנָשַׁק אֶת הֶעָפָר.

ולסיום שירו של הרמב”ם:

וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה’ אהבה גדולה יתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה’, ונמצא שוגה בה תמיד, כאלו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה, והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה’ בלב אוהביו, שוגים בה תמיד, כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל, כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה: (רמב”ם יד החזקה הלכות תשובה פרק י הל’ ג)

דומני שהרמב”ם לא יתנגד לראות בשיר זה, גם שיר אהבה זה גם לתורה…


שיר אהבה למדרש

‘מדרש’ – מילת הראשית והמפתח של התורה שבעל פה, של המפגש האינטימי ביותר בין עם ישראל התורה שבכתב והקב”ה. מעשה הבראשית של לימוד התורה וביאורה, המתחדש בטוב חכמת חכמי ישראל בכל יום תמיד.  

‘מדרש’ – לימוד התורה המקורי והפורה ביותר. ראשיתו, הקשבה עמוקה לעומק הפשט של התורה, אמצעיתו, הִנָשְאוּת הרוח והשראה וסופו, עיבוד ופיתוח, יצירה וחידוש מפתיעים הבוקעים מן האין אל החכמה העליונה ונובעים אל עדן הבינה ורחובות נהרה.

מדרש’ – מעשה המרכבה, של חכמי הלב חושבי מחשבות העושים כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג ובונים בכך את משכן התורה ומקדש החיים.

‘מדרש’ – מעשה הפרשנות הישראלי המיוחד והמובהק של התורה, הממזג אופקים רבים. לב המפעל ההרמנויטי הישראלי המקורי – ה’פרד”ס’.

מדרש’ – מילת הקסם הצופנת בתוכה את הסוד של מעשה האהבה של עם ישראל עם חברתו ואשת בריתו, הכלה המהוללה, הכלולה מכל הגוונים, שושנת העמקים וחבצלת השרון – התורה.

‘מדרש’ –  השמירה והרענון, ההעמקה והשכלול של ברית האהבה של ישראל עם התורה. סוד המעיין המתגבר והנהר שאינו פוסק של אהבת ישראל לתורה ולקב”ה.

‘מדרש’ – ההתגלות המתמדת של אלוקיותה ונצחיותה של התורה. ההנבעה של סוד העלומים הנצחיים שלה.  

‘מדרש’ – המשך הסוּגה המקורית של התורה, שהיא ספרות ושירה ולא פילוסופיה או אידיאולוגיה.

‘מדרש’ – במיטבו, משלב דרישה של פסוקי התורה שבכתב עם סיפורים ומעשיות, משלים וחלומות.

מדרש’ – סוד החידוש והיצירה שמתוך ההקשבה אל סלע התשתית של התורה והדיבור אתו. סוד ההתחדשות המקורית – המושרשת במקורה של תורה, דבקה בו ויונקת ממנו. התקיימות ההבטחה – ‘אם שמוע בישן תשמע בחדש’. סוד מסורת החדשנות הישראלית.

‘מדרש’ – פנים שוחקות ומאירות. אמירה נעימה הפותחת ואינה סוגרת, מציעה ואינה כופה, רומזת ולא נחרצת. מזמינה להמשיך ולפתח, מבקשת ‘דרשוני’…

המבקש ללמדנו אמת / אל יגלה לנו / רק ירמוז עליה במחווה / קלה, מחווה הרושמת / באוויר תחילתו של מסלול / רעיוני, אשר אם נגלוש / לאורכו ננחת בעצמנו / לרגלי האמת החדשה (חוסה אורטוגה אי גאסט, הרהורים על דון קיחוטה, 1914 מספרדית – רנה ליטוין).

הולמים הדברים את המדרש והולמים את למודו. אורו של המדרש מגיע גם אל הרחוק ומאיר גם להולך בחושך. לימוד המדרש, הוא אחת מחוויות לימוד התורה המשמחות והפוריות ביותר עבורי.


המדרש ואני

אחת התובנות שהגעתי אליה בדרך לימודי, היא שלימוד התורה בכלל והתורה שבעל פה בפרט לא יהיה שלם אם הוא יתמצה בלימוד הנכתב או הנאמר. גם לא בכך שנלמד ממנו לקח לחיינו כאן ועכשיו כיחידים וכחברה. השלב האחרון אך המהותי ביותר בלימוד הוא השלב שבו אנו מצטרפים כשותפים פעילים לבית המדרש הישראלי (הפועל ללא הפסקה כבר יותר מ3300 שנה) ולשיח העירני שבו ומוסיפים את הקול שלנו לנגינה. הדברים אמורים באופן מיוחד ביחס ללב התורה שבעל פה –  המדרש. בלימודו קרואים אנו להגיע לשלב של ‘מדרש המדרש’, להשיב לו כגמולו ולעשות לו כאשר עשה לפסוקי התורה ולפרשיות החיים. והמהדרין יעשו זאת בלשון המדרש וסגנונו המיוחד. והמהדרין מן המהדרין יעשו זאת בסגנון חדש… 

מזה כמה שנים אני זוכה ללמוד את מדרשי האגדה של חז”ל יחד עם חברים וחברות מקשיבים ומשמיעים והדברים חיים, מחיים ומאירים. תקפני הרצון לנסות ולשתף מידי שבוע לימוד מדרש על פרשת השבוע או מועד הממשמש ובא. אשתדל ללכת בדרך הרמז והפיתוי, המדרש והסיפור ולואי ואזכה להעיר ולעורר את אהבת המדרש עד שתחפץ. לללימוד המדרש שאעלה לבלוג תהיה תמיד כותרת ‘לימוד מדרש’ ואחר כך הנושא / הפרשה.