על ספרות ושירה מפי הגבורה
אנחנו זקוקים לספרים הפועלים עלינו כמו אסון, ספרים המכאיבים לנו כמו מותו של מישהו שאנחנו אוהבים יותר מאשר את עצמינו, ספרים המעוררים בנו תחושה שגורשנו אל היער הרחק מנוכחות אדם כמו התאבדות ספר צריך להיות כמו גרזן המבקע את הים הקפוא שבתוכנו.
(פרנץ קפקא מכתב לאוסקר פולק 27 בינואר 190)
‘אם אני קוראת ספר, ומרגישה כפור בכל גופי, עד כי שום אש לא תוכל לחממני, אני יודעת שזהו שיר. אם אני חשה תחושה פיזית, כאילו הסירו ממני את קדקודי, אני יודעת שזהו שיר. האם יש דרך אחרת להגדיר “שיר”?
(אמילי דיקנסון [תרגמה לאה גולדברג).
על המציאות והאין האלוהיים
דיונו הארוך והסבוך של הרמב”ם, על ‘תארי האל’, כלומר, מה מותר לומר על אלוהים עצמו? מגיע לאחד משיאיו במשפט: ‘…ואם כן, הוא (אלוהים) נמצא לא במציאות, וכן חי – לא בחיים, ויכול – לא ביכולת, וחכם – לא בחכמה’ (מורה נבוכים, חלק א פרק נז).
השבוע, בלימוד משותף, טענתי שאלוהים הוא ‘אין’ ולא ‘יש’. היתה זו מחאה רמב”מיסטית על הנטיה ל’חפצן’ של אלוהים, כישות או אישיות. ‘אין אלוהים’, טענתי, זהו ביטוי הרבה יותר ‘מדוייק ומחמיא’ לאלוהים, ובעיקר ‘עושה’ אותו להרבה יותר משמעותי מאשר ה’יש אלוהים’ הישיש… אמנם לאחר שוך הסערה, חשבתי על כך שוב, והבנתי שאין לאמירה זו יתרון (לא פילוסופי – תיאולוגי ואף לא קיומי) על פני קודמתה. שבתי ואמרתי, ‘אלוהים אינו ולא באינות‘. וחשתי שהרמב”ם שמח.
עלתה אז בזכרוני גם התבטאותו ה’רמב”מיסטית’ הרדיקלית של הראי”ה קוק: בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים לְשִׁיבַת הָרוּחַ הָאֱנוֹשִׁי אֶל סְפִירַת הָאֱמוּנָה הַבָּרָה נוֹפֶלֶת קְלִפַּת הַהַגְשָׁמָה הָאַחֲרוֹנָה הַדַּקָּה, שֶׁהִיא יַחַשׂ (כלומר, יחוש) הַמְּצִיאוּת בִּכְלָלוּת אֶל הָאֱלֹהוּת’ (הראי”ה קוק , אורות, זרעונים, יסורים ממרקים). ואולי גם אותה אפשר לדייק ולומר: ‘בימים אלה ממש, הולכת ונופלת קליפת ההגשמה האחרונה, הדקיקה, שהיא, יחוש ה’אין’ אל האלוהות’. אני מקווה ששמחתי גם את הרב קוק.
הרמן כהן על היסורים
אני זוכה ללמוד בחבורה את אחד מספרי ההגות הדתית היהודית המרתקים ביותר שנכתבו במאה העשרים – ‘דת התבונה ממקורות היהדות’, של הרמן כהן. תיקצר היריעה מלספר בכל נפלאותיו (למי שרוצה לטעום מיערת הדבש הזאת, אני מציע להתחיל בקריאת ספרו הבהיר, קצר הכמות ורב האיכות של אליעזר חדד, ‘אהבת הרע בשיטתו של הרמן כהן’, הוצאת ‘תבונות’).אשתף אתכם באמירה קצרה שנגעה בלבי.
במסגרת המבוא לספר, שואל כהן, ‘מה בין דת לאתיקה’. תשובתו ‘על רגל אחת’ היא, האתיקה אינה מכירה בהבדלים בין בני האדם ועוסקת באדם ה’כללי’ (‘הוא’). הדת לעומתה, מתייחסת לבן האדם ה’פרטי’, היחיד, המיוחד, בעל הגוף, הפנים, הנפש (ולא רק התבונה) והשם הפרטי (‘אתה’).
בבואו להנהיר זאת, הוא מביא לדוגמא (שהיא יותר מדוגמא) את היחס לייסורי האדם. האתיקה הסטואית, אדישה היא ליסורים, “הם מעלים ואינם מורידים”. ולעומתה הוא מציע שדווקא ב“נתינת הדעת ליסורי הזולת מתגלגל אותו זולת מ’הוא’ ונעשה ‘אתה'”. והוא מוסיף ואומר: “אפשר… לא באו היסורים אל בשביל החמלה” ומביא כתנא דמסייע, את גתה “הנותן (ב’פאוסט’) את סימנו של האדם בקיומו עלי אדמות – הדמעה“. בהמשך דבריו הוא יוצא באופן חריף כנגד הנצרות ה’נתקעת’ בחמלה ,ואינה מאמינה בגאולה. דומני שדבריו מתייחסים גם לרבי נחמן בתורה ס”ד (שגם אותה אני לומד כעת…) שבה הוא מלמד שהקב”ה ברא את העולם ‘כדי לגלות את רחמנותו’. והדברים ארוכים…
מדוע היו האימהות עקרות?
באגרת על פרשת השבוע התייחסתי לתשובה העיקרית שנותנים חז”ל לשאלה זו: ‘מפני שהקב”ה מתאווה לתפילתן’. אמנם יש במדרש גם תשובה אחרת, מפתיעה ואף מזעזעת שלא זכיתי להבינה:
רבי עזריה משום ר’ יוחנן בר פפא: כדי שיהיו מתרפקות על בעליהן בנויין.
רבי הונא משם רבי חייא בר אבא: כדי שיצאו רוב השנים בלא שיעבוד.
רבי הונא ורבי אבון בשם רבי מאיר אמר: כדי שיהנו בעליהן מהן.
שכל זמן שהאשה מקבלת עוברין היא מתכערת ומתעזבת.
(בראשית רבה (וילנא) פרשה מה ד”ה ד ויבא אל)
שלוש תשובות אלו הן תשובה אחת. הקב”ה ‘מצ’פר’ את האימהות (והאבות) בחיים נוחים ונעימים, ב’ירח דבש’ מתמשך של התרפקות רומנטית, של חופש ודרור מהשיעבוד לילדים ולגידולם, ולאושר שבהנאה מיופיין.
הקושי שלי כפול: 1. האם אלה החיים הטובים על פי הקב”ה? לא כך למדו אותנו… 2. האם אלה החיים הטובים לדעתם של אמהות ואבות? לא כך זה נראה (השבוע הזדמן לי לקרוא על שני ענקי רוחה שאמרו מפורשות שהיו מעדיפים ילד אחד על ‘ילדי הרוח’ שלהם – הספרים שכתבו. פרנץ רוזנצוייג ונחמה ליבוביץ’).
על כגון דא אומר המדרש: ‘אתמהא!’
אודה לכל מי שיפיג את מבוכתי.
שתהיה לכם שבת שלום ושהגשמים ימשיכו לרדת ‘לברכה ולא לקללה’
חיים
שלום הרב,
אתה מבין את ‘שיצאו רב השנים בלא שעבוד’ כשחרור האבות והאמהות מהשעבוד לגידול ילדים?
נכון שזו הבנה מתבקשת וכמובן מתאימה להקשר, אבל תמיד הבנתי את זה בהתאם להסבר שארבע מאות השנים נספרות מלידת יצחק, והשעבוד ממש התחיל מאז שיעקב ובניו ירדו מצרימה, אז ככל שהדורות הראשונים נמתחים על פני יותר שנים זה מקצר את השעבוד. זה באמת מעלה קושיה על התקיעה של ההסבר הזה בין שני הסברים שונים לחלוטין. (אגב, אפשר להרחיק ולראות בזה טעם מסוג דומה – ‘החיים האמתיים’ הם בגידול בנים על צערו, וגם שעבוד מצרים הוא באיזה מובן ביטוי עמוק ונוקב יותר של עיקר החיים מאשר החירות של האבות בארץ לפניו. לאן רעיון מופרך כזה מוביל, ומה אפשר אם אפשר ללמוד חזרה לענייננו? – לא יודע).
חיים.
הרב חיים,
לגבי עקרות האימהות ומה המשמעות של ׳מתאווה לתפילתן׳. ראשית קשה לפרש את הדברים מהמקום המלא והשבע של הורות לילדים ולא מתוך החוויה המייסרת של העקרות. ובכל זאת, אני יוצא מהנחה שהדורשים יודעים ומבינים את הסבל והצער שיש לזוג חשוך ילדים. בני זוג אוהבים שלא יכולים לממש את החיבור שבהבאת ילדים לעולם זו טרגדיה. חז״ל יודעים זאת כמובן ולא מנסים להסביר את הטרגדיה (ובכך לרכך אותה), אבל אף על פי כן מאירים באומץ פן של המציאות האנושית-אלוקית שאי אפשר להכחיש אותו גם אם לא ניתן להסביר אותו. הפן הקיומי של חוסר-המימוש של הערגה הבלתי אפשרית של הגעגוע הנצחי (המייסר לא הרומנטי). שתי תורות שהן אחת: תורת ארץ ישראל מתמקדת בכלל הציבור, בחיבור לאדמה ולארץ, באלוקות המתגלה במציאות. ובניגוד לה בקוטב השני הרחוק יש את תורת חוץ-לארץ (או הגלות) שמתמקדת בעבודת הפרט (ר׳ נחמן שהזכרת וגאולת הנפש), ד׳ אמות הלכה ואלוקות לא ממומשת אלא מטפיזית (על משקל הלב והמעיין וכו׳). הירידה למצריים (וחטא שנאת האחים) זה לא סתם ״תקלה״ זמנית אלא עובדה נשארת לנצח כמציאות שאנחנו פועלים מולה, משתחררים מהכבלים אבל אף פעם לא יכולים להפטר ממנה (מהגלות). השכינה נעה הלוך ושוב על הדרך שבין ארץ ישראל לגלות (אנו מקבלים שכינה כשפנינו למערב ב״לכה דודי״ ומלווים אותה לגלות במוצאי השבת). וכן לאה אימנו כנוכחות הקבועה, ורחל אימנו כגעגוע נצחי בדרך בית לחם בדרך אל הגלות וכו׳. אני חושב שהמדרשים על העקרות מתחברים לציר הזה שבין שני הקטבים. הדורשים לא מנסים לצייר מצג שווא של ״ברכה״ בעקרות אבל מצביעים בכאב (רמוז בחיוך אוהב) על ההשלמה עם פן במציאות הקיומית של אנשים שחווים ייסורים תמידיים של חלום על ילד שלא בא (וכזה שהיה והלך) ומה שנשאר זה ״מתרפקות על בעליהן בנויין״ ( היופי הנצחי כמושג) או ב״שנים בלא שעבוד״ (מצרים גלות וכו). שבת שלום
שלום לביא!
ראשית, טוב לשמוע ממך ולדעת שהתחדש הקשר ועכשיו אף הדיאלוג.
דבריך יפים מאוד בעיני.
הארת את עיני להתבוננות עדינה על שבח ההתרפקות, היופי והחירות (לענ”ד לא מדובר על חירות משעבוד מצרים כמו שסבורים חלק מהמפרשים, זה לא משתלב בהקשר של ההתרפקות והיופי). זו בהחלט אינה ‘נחמתא דגידופא’ אלא ‘נחמה פורתא’. זו קריאה לבני הזוג המיוסרים והכמהים לפקידה, לראות את הטוב שיש ברוע – מצבם, לטעום ממנו, להתענג עליו ואולי אולי אפשר לומר שזה עצמו יפתח את לבבם וגופם לקבל שפע ברכה שעד כה לא זכו לו.
את כל זה אין לי זכות לכתוב (ואולי גם לא לחשוב), ואיני כותב זאת כדי ‘ללמד זכות על חז”ל’ (הם אינם זקוקים לה), אלא מתוך אמפטיה וכתפילה לפקידה וישועה.
הדברים שלהלן הם פרי רוחו ועטו של ידיד נתנאל רונצקי, אותם כתב לפרשת תולדות, ובסופם הוא נוגע בשאלה ששאלתי.
‘ויעתר יצחק לה’ לנוכח אישתו כי עקרה היא’.
הפסוק הזה תפס אותי. יצחק מתפלל ‘לנוכח אישתו’. התפילה לה’ היא מול אישתך, מול האדם שאתה אוהב כל כך. מכאן צומחת התפילה.
התפילה מחולקת כידוע לכמה חלקים. יש תפילה שנוגעת בחוסר, זאת תפילה שמבוססת על הבקשה. הבקשה היא זיהוי החלקים החסרים המציאות, בחיים, בנו. כשאדם חווה את החלקיות הזו, את הבורות הקשיים והכאבים, נובעת ממנו תפילת הבקשה.
ישנה גם תפילה של מלאות. זוהי תפילת ההודיה. ההודאה היא זיהוי היש, וחוויתו מנביעה את מעיין תפילת ההודיה. האדם המודה שופע את המלאות שבו.
המלאות מובילה גם לתפילת השבח. אלא שאין מדובר במלאות בנפש, אלא בראיית המלאות שבחיים. היופי שהאדם פוגש במציאות, גורם לו להרגיש את הטוב, את המשובחות שקיימת בבסיס של הכל, ותחושה זו מובילה אל תפילת השבח. העין החיובית, והכרת הטוב, מובילים לתפילת השבח.
אבל יש עוד תפילה. תפילת האהבה. יצחק עומד לנוכח אישתו, ומשהו בו מתפרץ ללא סוף. לאהוב אדם, זו תנועה שלא מפסיקה, זה אינסוף שמתגלה במיקוד מול אדם אחד. וכשחווים את התחושה הזו, אי אפשר להפסיק להתפלל. יצחק מתפלל את אהבתו, תפילתו היא ממה שקורה בו כשהוא עומד לנוכח אישתו. תפילתו היא עצם אהבתו לאישתו.
יצחק ורבקה הם ‘הזוג השותק’. יש מקום אחד בלבד שהתורה מתארת דיבור ביניהם. רבקה אומרת ליצחק שהיא רוצה שיעקב ילך למצוא לו אישה מבנות חרן. היא לא רוצה עוד כלה מבנו כנען. ויצחק אפילו לא עונה- הוא מיד אומר ליעקב שילך לחרן למצוא לו אישה. אמון מוחלט.
אפשר להתייחס לשתיקה הזו בעין רעה – כבעיה בזוגיות, לא נראה לי שזה מה שעולה מהדברים. בעיני יש קסם עדין בזוגיות הזו. כשרבקה מגיעה למאהל של אברהם אבינו, יצחק בדיוק יוצא ‘לשוח בשדה’. היא רואה אותו ונופלת מעל הגמל. אין לה מושג מיהו, אבל התחושה כלפיו היא של הוד מיוחד. היא רואה אותו, נופלת מהגמל ומכסה את הפנים,משהו קורה בה במפגש הזה. דבר שמצביע על הרגישות המיוחדת שלה. כדי לזהות אדם גדול ממבט ראשון, צריך להיות אדם עמוק בעצמך.
ויצחק לוקח אותה. הוא מכניס אותה לאוהל של אימו, ובמילה אחת פשוטה אומרת התורה ‘ויאהבה’. הם פשוט אוהבים. אוהבים בשתיקה, בדיוק כמו בשיר ‘שותקים נאהב, כי לי ולך די בלי מילים…’. הם שותקים כי לאהבה אין באמת מילים, רק תפילה.
יצחק ורבקה מלאים אהבה כל כך חזקה, שעולה ומתגברת כל הזמן, אז הם לא מדברים, כדי לא לחלל, לא להקטין, לא ללכלך את הפלא הזה, באבק המילים הכהות.
ויש עוד משהו. אבימלך רואה את יצחק ורבקה, והוא רואה שיצחק מצחק את רבקה אישתו. הוא לא מצחק עימה, אלא אותה. יצחק מצחיק את רבקה. אבימלך עומד מרחוק ורואה איש שכל כך אוהב לראות את החיוך של אישתו, הוא רואה אדם שחשוב לו כל כך השמחה שלה, ואז ברור לו שהאישה הזו היא אישתו, היא לא אחותו. משהו באהבה האינסופית שלהם משתקף דרך הצחוק שיש ביניהם. זאת לא אהבת אחים, זאת אהבה של גילוי המעיין העמוק הזה, שלא נגמר. אהבה שהיא תפילה.
יצחק לא מתפלל כדי ש…, יצחק מתפלל מתוך ש… . העמידה שלו לנוכח אישתו מציפה אותו כל כך, הרצון והצורך בילד הם ביטוי לכך. הילד הוא פרי אהבתם ולא מטרתה. הלאהוב הזה שמשאיר אותך מוצף בלי גדות, מחפש לו אפיקים. החיים החדשים שנולדים, הם התגלמות האהבה הזו בגוף קטן ומתוק.
תפילת האהבה מתגלה אצל יצחק בשני מפגשים- כשרבקה באה, וכשהוא עומד למולה, ומתמלא כמיהה לילד. זה בדיוק.
וכאן אני מתחבר למדרש.
שאלה מפורסמת שואלת ‘למה האמהות היו עקרות’. ותשובה מפורסמת עונה שהעקרות היתה מבוא לתפילה. תפילת החוסר והמצוקה.
אבל זו לא התשובה היחידה, לאחר התשובה הזו, של התפילה, מופיעות שלוש תשובות ברוח אחרת לגמרי ‘רבי עזריה משום ר’יוחנן בר פפא- כדי שיהיו מתרפקות על בעליהן בנויין.
רב הונא משם ר’ חייא בר אבא- כדי שיצאו רוב שנים בלא שעבוד
ר’ הונא ור’אבין בשם רבי מאיר- כדי שיהנו בעליהן מהן, שכל זמן שהאשה מקבלת עוברין היא מתכערת ומתעזבת….’ .
נראה מפתיע מאוד. האמהות היו עקרות, לא כבעיה, אלא לכתחילה. ילדים הם שעבוד, הריון הורס את היופי, משפחה גדולה לא מאפשרת להתרפק….
המדרש אומר פה בעיני דבר מאוד פשוט, הילדים הם לא המטרה של החתונה, הזוגיות לא משועבדת למשפחתיות, ובין איש לאישתו אמורה לנבוע אהבה מלאה, עוצמתית, נובעת, שממנה יוולד הצורך והמרחב שלתוכו ובתוכו יגדל ילד. זוג שלא יודע להתרפק, שלא יודע להנות מהיופי הגופני שבכל אחד מבני הזוג, שלא יודע להשתחרר מהשעבוד ופשוט להיות אחד עם השני, לאהוב, לעמוד לנוכח, לא יפגוש את התפילה של האהבה. העולם שלו יהיה משוחזר רדוד ומשעמם. מה עשה יצחק לנוכח אישתו?! הוא פשוט הסתכל, נהנה מיופיה העדין, מהקסם של מבטה. הוא התרפק על נוכחותה והרגיש גואה. זו היתה תפילתו.