Print Friendly, PDF & Email

על ספרות ושירה מפי הגבורה

אנחנו זקוקים לספרים הפועלים עלינו כמו אסון, ספרים המכאיבים לנו כמו מותו של מישהו שאנחנו אוהבים יותר מאשר את עצמינו, ספרים המעוררים בנו תחושה שגורשנו אל היער הרחק מנוכחות אדם כמו התאבדות ספר צריך להיות כמו גרזן המבקע את הים הקפוא שבתוכנו.

(פרנץ קפקא מכתב לאוסקר פולק 27 בינואר 190)

'אם אני קוראת ספר, ומרגישה כפור בכל גופי, עד כי שום אש לא תוכל לחממני, אני יודעת שזהו שיר. אם אני חשה תחושה פיזית, כאילו הסירו ממני את קדקודי, אני יודעת שזהו שיר. האם יש דרך אחרת להגדיר "שיר"?

(אמילי דיקנסון [תרגמה לאה גולדברג).


על המציאות והאין האלוהיים

דיונו הארוך והסבוך של הרמב"ם, על 'תארי האל', כלומר, מה מותר לומר על אלוהים עצמו? מגיע לאחד משיאיו במשפט: '…ואם כן, הוא  (אלוהים) נמצא לא במציאות, וכן חי – לא בחיים, ויכול – לא ביכולת, וחכם – לא בחכמה' (מורה נבוכים, חלק א פרק נז).

השבוע, בלימוד משותף, טענתי שאלוהים הוא 'אין' ולא 'יש'. היתה זו מחאה רמב"מיסטית על הנטיה ל'חפצן' של אלוהים, כישות או אישיות. 'אין אלוהים', טענתי, זהו ביטוי הרבה יותר 'מדוייק ומחמיא' לאלוהים, ובעיקר 'עושה' אותו להרבה יותר משמעותי מאשר ה'יש אלוהים' הישיש… אמנם לאחר שוך הסערה, חשבתי על כך שוב, והבנתי שאין לאמירה זו יתרון (לא פילוסופי – תיאולוגי ואף לא קיומי) על פני קודמתה. שבתי ואמרתי, 'אלוהים אינו ולא באינות'. וחשתי שהרמב"ם שמח.

עלתה אז בזכרוני גם התבטאותו ה'רמב"מיסטית' הרדיקלית של הראי"ה קוק: בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים לְשִׁיבַת הָרוּחַ הָאֱנוֹשִׁי אֶל סְפִירַת הָאֱמוּנָה הַבָּרָה נוֹפֶלֶת קְלִפַּת הַהַגְשָׁמָה הָאַחֲרוֹנָה הַדַּקָּה, שֶׁהִיא יַחַשׂ (כלומר, יחוש) הַמְּצִיאוּת בִּכְלָלוּת אֶל הָאֱלֹהוּת' (הראי"ה קוק , אורות, זרעונים, יסורים ממרקים). ואולי גם אותה אפשר לדייק ולומר: 'בימים אלה ממש, הולכת ונופלת קליפת ההגשמה האחרונה, הדקיקה, שהיא, יחוש ה'אין' אל האלוהות'. אני מקווה ששמחתי גם את הרב קוק.


הרמן כהן על היסורים

אני זוכה ללמוד בחבורה את אחד מספרי ההגות הדתית היהודית המרתקים ביותר שנכתבו במאה העשרים – 'דת התבונה ממקורות היהדות', של הרמן כהן. תיקצר היריעה מלספר בכל נפלאותיו (למי שרוצה לטעום מיערת הדבש הזאת, אני מציע להתחיל בקריאת ספרו הבהיר, קצר הכמות ורב האיכות של אליעזר חדד, 'אהבת הרע בשיטתו של הרמן כהן', הוצאת 'תבונות').אשתף אתכם באמירה קצרה שנגעה בלבי.

במסגרת המבוא לספר, שואל כהן, 'מה בין דת לאתיקה'. תשובתו 'על רגל אחת' היא, האתיקה אינה מכירה בהבדלים בין בני האדם ועוסקת באדם ה'כללי' ('הוא'). הדת לעומתה, מתייחסת לבן האדם ה'פרטי', היחיד, המיוחד, בעל הגוף, הפנים, הנפש (ולא רק התבונה) והשם הפרטי ('אתה').

בבואו להנהיר זאת, הוא מביא לדוגמא (שהיא יותר מדוגמא) את היחס לייסורי האדם. האתיקה הסטואית, אדישה היא ליסורים, "הם מעלים ואינם מורידים". ולעומתה הוא מציע שדווקא ב"נתינת הדעת ליסורי הזולת מתגלגל אותו זולת מ'הוא' ונעשה 'אתה'". והוא מוסיף ואומר: "אפשר… לא באו היסורים אל בשביל החמלה" ומביא כתנא דמסייע, את גתה "הנותן (ב'פאוסט') את סימנו של האדם בקיומו עלי אדמות – הדמעה". בהמשך דבריו הוא יוצא באופן חריף כנגד הנצרות ה'נתקעת' בחמלה ,ואינה מאמינה בגאולה. דומני שדבריו מתייחסים גם לרבי נחמן בתורה ס"ד (שגם אותה אני לומד כעת…) שבה הוא מלמד שהקב"ה ברא את העולם 'כדי לגלות את רחמנותו'. והדברים ארוכים…


מדוע היו האימהות עקרות?

באגרת על פרשת השבוע התייחסתי לתשובה העיקרית שנותנים חז"ל לשאלה זו: 'מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתן'. אמנם יש במדרש גם תשובה אחרת, מפתיעה ואף מזעזעת שלא זכיתי להבינה:

רבי עזריה משום ר' יוחנן בר פפא: כדי שיהיו מתרפקות על בעליהן בנויין.

רבי הונא משם רבי חייא בר אבא: כדי שיצאו רוב השנים בלא שיעבוד.

רבי הונא ורבי אבון בשם רבי מאיר אמר: כדי שיהנו בעליהן מהן.

שכל זמן שהאשה מקבלת עוברין היא מתכערת ומתעזבת.

(בראשית רבה (וילנא) פרשה מה ד"ה ד ויבא אל)

שלוש תשובות אלו הן תשובה אחת. הקב"ה 'מצ'פר' את האימהות (והאבות) בחיים נוחים ונעימים, ב'ירח דבש' מתמשך של התרפקות רומנטית, של חופש ודרור מהשיעבוד לילדים ולגידולם, ולאושר שבהנאה מיופיין.

הקושי שלי כפול: 1. האם אלה החיים הטובים על פי הקב"ה? לא כך למדו אותנו… 2. האם אלה החיים הטובים לדעתם של אמהות ואבות? לא כך זה נראה (השבוע הזדמן לי לקרוא על שני ענקי רוחה שאמרו מפורשות שהיו מעדיפים ילד אחד על 'ילדי הרוח' שלהם – הספרים שכתבו. פרנץ רוזנצוייג ונחמה ליבוביץ').

על כגון דא אומר המדרש: 'אתמהא!'

אודה לכל מי שיפיג את מבוכתי.


שתהיה לכם שבת שלום ושהגשמים ימשיכו לרדת 'לברכה ולא לקללה'

חיים