מנח לאברהם – מסכת אחת, 4 פרקים
בשבוע שעבר נפגשנו עם תיעוד מדרשי של אחת מפרשות הדרכים הגורליות של ההיסטוריה האנושית – המעבר מנח לאברהם, מבן קטן לבן גדול, מאוהב מוצל לאוהב מציל.
השבוע אוסיף שני פרקים למסכת זו. ב’למי קראת תמים’ אבקש להראות שהמעבר מנח לאברהם הוא מעבר מעמדה דתית להתהלכות אמוהית. בשני ‘לא יהודי ולא דתי’ אנסה לתרגם את ההבחנה הזו לשפה פילוסופית תיאולוגית.
למרבית ההפתעה (או שלא) הסיפור הזה הוא רלוונטי ואקטואלי עד מאוד. למעשה, המעבר זה לא הושלם מעולם, ועד היום נאבקות שתי פרדיגמות אלה – של דעת אלהים ועבודת אלהים – על ההגמוניה גם בתוך עם ישראל.
בשבוע הבא, בפרק האחרון נתבונן במופעים העכשויים של המאבק בין שתי פרדיגמות אלה וננסה לעמוד על משמעותו ותוצאותיו האפשריות ביחס לחיינו כחברה וכיחידים.
המתמטיקה והגיאומטריה של האהבה
סח הרומנטיקן: אהב”ה בגימטריה אח”ד! אהבה היא אחדות. אהבה היא 1, היא נקודה. אהבה היא קסם בו הופכים שני שלמים, או שני חצאים, לשלם 1 חדש. בגירסא הרדיקלית של אהבה ב1, הופכים שני צללים, הפלא ופלא, לגוף! האהבה בוראת יש מאין. האהבה היא נתינה. לא נתינה של חפצים, אלא נתינה מעצמי. לא נתינה מעצמי, אלא נתינה של עצמי. התנועה של האהבה היא של התרוקנות העצמיות שלי ויציקתה אל העצמיות של אהובי. האוהב מבקש לדבוק באהובתו על מנת להתאחד איתה כליל. אמנם כיוון שזו בדיוק המגמה והתנועה של האהוב/ה, מתמזגות ומתהתכות, שתי העצמיויות הללו זה בזו ונהיות לעצמיות אחת, חדשה. והלא מקרא מפורש הוא: ועזב את אביו ואימו (שהם שורש עצמיותו) ודבק באשתו (על מנת) והיו (שניהם יחדו) לבשר (לא רק לרוח) אחד’.
סח ההוגה המעמיק והמורכב: לאט לך רומנטיקן נסער ומרוגש. אהבה ב1 אינה אהבה אלא נרקסיזם במקרה הטוב, ומוות במקרה הגרוע. גם אהבה ב2 אינה אהבה, אלא דואליות ללא סיכוי להגיע לדיאלוג. ניכור ללא סיכוי להפוך לאינטימיות. קונפליקט מתמשך רווי כעס ועלבון. רק אהבה ב3 היא אהבה. האוהבים הולכים יד ביד אל נוכח השקיעה ועיניהם מישירות מבט אל האופק, ושם במקום בו הן נפגשות ומתלכדות, נסגר המשולש, נפתחת האהבה! חשוב לדייק, הם אינם פונים זה לזו, הם אינם בוהים זה בזו, הם מביטים יחדו אל האופק – אל היעוד או העבר המשותף, אל הילדים והמשפחה, אל השכינה שביניהם, אל הקב”ה שמעבר לאופק וכיו”ב. האוהבים מתחברים רק בנקודה 3. האהבה היא ב3, היא משולש. לא נקודה ואף לא קו.
סח האיש הפשוט: איש מעשה פשוט אני, אין לי את ה’מוחין’ לסתור את בניני האהבה המרהיבים שבניתם, חברי הרוחניים. אני רק יכול לספר לכם על אהבתי שלי. האהבה שלי היא אהבה ב2. אהבה היא מערכת יחסים, היא זיקה ויחס וקשר. היא קו המחבר את שתי הנקודות שבקצותיו. בשביל טנגו צריך 2, בשביל חתונה צריך כלה. אהבה היא מערכת יחסים, שיש בה דאגה וחמלה, אמפטיה וסימפטיה, שיחה ושתיקה, הקשבה ודיבור, ריקוד וצעידה יחדו ולעתים גם ריב ומדון… בשביל מערכת יחסים צריך 2. לכן נראה לי, במחילת כבודכם, שאהבה היא אך ורק ב2 לא 1 ולא 3. אהבה ב1 היא אהבת חווית האהבה, היא אהבה עצמית. אהבה ב3 היא אהבה ‘מופרעת’. תודה, יאמרו האוהבים, ל’שלישי החסוד’, אך אין לנו צורך בגלגל שלישי שישמור ויחבר, הוא פוגע באינטימיות ובצניעות של אהבתנו. ה3 הופך ממיר את מערכת היחסים של ‘אני – אתה’ ל’אני – לז’. אהבה היא דיאלוג אינטימי המתרחש בשפת הלב, הפה והגוף. האהבה היא געגוע ותשוקה, מבט והקשבה, חיוך ודיבור, חיבוק וליטוף וכו’ וכו’… לכל אלה צריך 2 לא פחות ולא יותר.
חידת סוף שירי סוף הדרך
בכל אתר מחקרי וביצועי בו בקרתי, שלושה הם שירי סוף הדרך של לאה גולדברג [1].
הראשון – שיר הדרך. הדרך, יפה לנער, קשה לעלם וארוכה לגבר. לזקן היושב לנוח בצידה, הדרך היא זכרון: הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶך’, יפה קשה וארוכה כאחד.
השני – שיר הימים. האמירה: ‘יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה – לַיְלָה… אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ‘. מתחלפת בזקנה ובשיבה לידיעה: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ… חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ’.
השלישי – שיר תפילה המבקש לזכות להארה של הזקנה, כבר עתה באמצע הדרך, במחצית הימים. המשוררת הולכת בו בעקבות הדרכתו הידועה של רבי נחמן להפוך את ‘התורות לתפילות’. לַמְּדֵנִי אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל… לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל… לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם, לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל’.
עד כאן טוב ויפה. הדיאלוג עם קֹהלת גלוי, הקשר בין השירים ברור. המסר ההולך ומתברר – הצפורת, המשוררת מניסה את צללי הפסימיות של קהלת ומאירה באור מתוק את הדרך והימים.
דא עקא שיש גם שיר רביעי שאמנם (ע”פ ההפניות בסוף הכרך) לא נכתב (וליתר דיוק לא פורסם) יחד עם שלושת השירים הללו, אך נסמך להם (איני יודע על ידי מי) ומסתופף יחד עימם בצל הכותרת: ‘שירי סוף הדרך’. איני בקיא בשירת לאה גולדברג ובחיפושי המעטים ברשת לא מצאתי כל התייחסות לשיר הזה ולא למיקומו.
לעניות דעתי, הוא בהחלט קשור למחרוזת שירי סוף הדרך, אלא שהוא שיר קצרצר, מעומעם ומתעתע (בכוונה תחילה כמובן), ובעל איכות מוזיקלית מסתורית.
הרי הוא לפניכם אולי מישהו מכם/ו יפתור לי את התעלומה ויאיר את עיני ביחס לתוכנו שלו ולזיקתו לשירים שלפניו.
וְיוֹם כָּחֹל וְיָם כָּחֹל
וְיוֹם כָּחֹל וְיָם כָּחֹל
וְאֵין גוֹאֵל וְאֵין מוֹשִיעַ
וְהַכוֹכָב נָפֹל יִפֹל
וְהַכוֹכָב אֶל תְהוֹם הַכְחוֹל
נָפֹל יִפֹל מִן הָרָקִיעַ
[1] לאה גולדברג, שירים, כרך ב’, עמ’ 155 – 152. אפשר לראותם גם בtp://cms.education.gov.il/EducationCMS/UNITS/tochniyot_limudim/portal
הציור המחודד של אהבה באחד, בשניים ובשלושה הוא נפלא, אבל הייתי רוצה להציע טרמינולוגיה אחרת על אותו בסיס, עם מסקנה שונה.
ממקומי הדל לא ארהיב עוז לדבר על האהבה הרומנטית הנשגבת שכל באי עולם מתווכחים עליה. אני אקח כנושא את האהבה הפשוטה, הרגילה, החברית, שהיא בעצם כל הופעה של קשר בני שני אדם. כמדומני שההגדרות הללו תקפות לשתיהן במרחבים שונים.
אני חושב שכל מערכת יחסים משמעותית צריכה להיות בנויה משלושת השלבים האלה שאפרט, ברמות שונות ואיזונים מתאימים ברגעים שונים לפי הצורך, ההקשר והמציאות, והם יוצרים בסוף דבר שלם אחד.
יש קשר שהוא בשלושה. אני, אתה, והנושא. אנחנו יושבים יחד ליד שולחן עבודה או לימוד (אחד ליד השני, או מסביב לפינת השולחן), או אל מול העולם, ודנים עליו. אני מדבר, אתה שומע, מעיר הערה, אני מסכים, מתווכח, אתה מדבר. אנחנו מחדדים אחד את השני, ויוצרים שפה משותפת סביב נושא מסוים, סביב נקודה בעולם שהפרספקטיבות של שנינו עליה הן שונות, אבל נוצר בינהן דיאלוג, והפריה. ואנחנו עושים דברים ביחד ונפגשים עם העולם, ואני רואה אותך בתוכו ואת היחס שלך אליו, ואתה רואה אותי ואת מה שהמפגש עם העולם מוציא ממני, ומתוך הכל נוצר קשר אנושי יציב, מעמיק או קליל, עם תחושה של יחד ומרחב משותף. ובסוף אתה חלק מהעולם שלי, ואני רואה בך בן אדם שאני מעריך, ומקור לענין וחידוש, ומישהו שסך הכל כייף לי איתו, ואנחנו חברים.
יש קשר שהוא בשניים. אני מסתכל לך בעיניים, וחושב עליך. ואתה מביט בי וחושב עליי. ואנחנו מדברים על זה. עלי, עליך, עלינו. או אפילו כשאני עצמי לבד, בדיאלוג פנימי, מסתכל על הודעה ששלחת לי או על משפט שהרגע אמרת לי, וחושב לעצמי על השאלה מה אתה בשבילי. ואני תוהה מה אתה חושב עלי, ומה רצית לומר, ומה מסתתר בתוך הלב שלך. ומרגיש בתוכי דברים עליך ואליך שאני מנסה לזהות ולהבין ולזרום ולהקרין. וזה דינאמי, לפעמים אינטנסיבי, נוסק לגבהים ויורד תהומות, מרגש, מנקר בקרביים, משרה שלווה, או ניכור, או כל דבר, רגש או תחושה שהנושא שלה הוא מה אני בתוך העולם שלך, ומה אתה בתוך העולם שלי, ומה אנחנו.
ויש קשר שהוא באחד. והוא מגיע אחרי שיצרנו שפה משותפת, ומחשבה משותפת, ועתיד משותף, והווה משותף, ויש בינינו חיבור. ואנחנו יושבים שנינו בשתיקה, ומסתכלים על אותו הדבר מאותה נקודה, באותו מבט. והדבר הזה יכול להיות אפילו אנחנו עצמנו, אבל גם כל דבר אחר בתוך העולם שלנו. ואנחנו מאוחדים במחשבה, בשמחה, באהבה, ברוגע או לפעמים בכעס משותף, ובכל תחושה וכל מחשבה שבה אין פער בינינו. אנחנו יושבים באותה הסירה ומתבוננים אל השמש שטובעת באש באופק הים, ויודעים שאנחנו אחד.
תודה שמואל
מאוד אהבתי את האא”א של (על משקל קק”ק). ההבחנות שלך מאוד מכוונות בעיני ונעם לי גם חן סגננוך. חשובה ההערה שאלו לא רק שלושה שלבים, אלא גם שלוש אפשרויות בכל אהבה, והן מתחלפות לפי חילופי מצב הרוח והנפש ואולי גם מזג האויר…
עלתה בי עוד תובנה שביחסי רעות ואהבה, משתנה מערך היחסים ואף מקצה לקצה.
משל למלך שאהב את בתו וקראה בתי, לא זז מלחבבה עד שקראה תאומתי, אחותי ורעייתי, ולא זז מלחבבה יותר מידי, עד שקראה בתי, ואך היא נענתה לו…