Print Friendly, PDF & Email

מנח לאברהם – מסכת אחת, 4 פרקים

בשבוע שעבר נפגשנו עם תיעוד מדרשי של אחת מפרשות הדרכים הגורליות של ההיסטוריה האנושית – המעבר מנח לאברהם, מבן קטן לבן גדול, מאוהב מוצל לאוהב מציל.

השבוע אוסיף שני פרקים למסכת זו. ב'למי קראת תמים' אבקש להראות שהמעבר מנח לאברהם הוא מעבר מעמדה דתית להתהלכות אמוהית. בשני 'לא יהודי ולא דתי' אנסה לתרגם את ההבחנה הזו לשפה פילוסופית תיאולוגית.

למרבית ההפתעה (או שלא) הסיפור הזה הוא רלוונטי ואקטואלי עד מאוד. למעשה, המעבר זה לא הושלם מעולם, ועד היום נאבקות שתי פרדיגמות אלה – של דעת אלהים ועבודת אלהים – על ההגמוניה גם בתוך עם ישראל.

בשבוע הבא, בפרק האחרון נתבונן במופעים העכשויים של המאבק בין שתי פרדיגמות אלה וננסה לעמוד על משמעותו ותוצאותיו האפשריות ביחס לחיינו כחברה וכיחידים.


המתמטיקה והגיאומטריה של האהבה

סח הרומנטיקן: אהב"ה בגימטריה אח"ד! אהבה היא אחדות. אהבה היא 1, היא נקודה. אהבה היא קסם בו הופכים שני שלמים, או שני חצאים, לשלם 1 חדש. בגירסא הרדיקלית של אהבה ב1, הופכים שני צללים, הפלא ופלא, לגוף! האהבה בוראת יש מאין. האהבה היא נתינה. לא נתינה של חפצים, אלא נתינה מעצמי. לא נתינה מעצמי, אלא נתינה של עצמי. התנועה של האהבה היא של התרוקנות העצמיות שלי ויציקתה אל העצמיות של אהובי. האוהב מבקש לדבוק באהובתו על מנת להתאחד איתה כליל. אמנם כיוון שזו בדיוק המגמה והתנועה של האהוב/ה, מתמזגות ומתהתכות, שתי העצמיויות הללו זה בזו ונהיות לעצמיות אחת, חדשה. והלא מקרא מפורש הוא: ועזב את אביו ואימו (שהם שורש עצמיותו) ודבק באשתו (על מנת) והיו (שניהם יחדו) לבשר (לא רק לרוח) אחד'.

סח ההוגה המעמיק והמורכב: לאט לך רומנטיקן נסער ומרוגש. אהבה ב1 אינה אהבה אלא נרקסיזם במקרה הטוב, ומוות במקרה הגרוע. גם אהבה ב2 אינה אהבה, אלא דואליות ללא סיכוי להגיע לדיאלוג. ניכור ללא סיכוי להפוך לאינטימיות. קונפליקט מתמשך רווי כעס ועלבון. רק אהבה ב3 היא אהבה. האוהבים הולכים יד ביד אל נוכח השקיעה ועיניהם מישירות מבט אל האופק, ושם במקום בו הן נפגשות ומתלכדות, נסגר המשולש, נפתחת האהבה! חשוב לדייק, הם אינם פונים זה לזו, הם אינם בוהים זה בזו, הם מביטים יחדו אל האופק – אל היעוד או העבר המשותף, אל הילדים והמשפחה, אל השכינה שביניהם, אל הקב"ה שמעבר לאופק וכיו"ב. האוהבים מתחברים רק בנקודה 3. האהבה היא ב3, היא משולש. לא נקודה ואף לא קו.

סח האיש הפשוט: איש מעשה פשוט אני, אין לי את ה'מוחין' לסתור את בניני האהבה המרהיבים שבניתם, חברי הרוחניים. אני רק יכול לספר לכם על אהבתי שלי. האהבה שלי היא אהבה ב2. אהבה היא מערכת יחסים, היא זיקה ויחס וקשר. היא קו המחבר את שתי הנקודות שבקצותיו. בשביל טנגו צריך 2, בשביל חתונה צריך כלה. אהבה היא מערכת יחסים, שיש בה דאגה וחמלה, אמפטיה וסימפטיה, שיחה ושתיקה, הקשבה ודיבור, ריקוד וצעידה יחדו ולעתים גם ריב ומדון… בשביל מערכת יחסים צריך 2. לכן נראה לי, במחילת כבודכם, שאהבה היא אך ורק ב2 לא 1 ולא 3. אהבה ב1 היא אהבת חווית האהבה, היא אהבה עצמית. אהבה ב3 היא אהבה 'מופרעת'. תודה, יאמרו האוהבים, ל'שלישי החסוד', אך אין לנו צורך בגלגל שלישי שישמור ויחבר, הוא פוגע באינטימיות ובצניעות של אהבתנו. ה3 הופך ממיר את מערכת היחסים של 'אני – אתה' ל'אני – לז'. אהבה היא דיאלוג אינטימי המתרחש בשפת הלב, הפה והגוף. האהבה היא געגוע ותשוקה, מבט והקשבה, חיוך ודיבור, חיבוק וליטוף וכו' וכו'… לכל אלה צריך 2 לא פחות ולא יותר.


חידת סוף שירי סוף הדרך

בכל אתר מחקרי וביצועי בו בקרתי, שלושה הם שירי סוף הדרך של לאה גולדברג [1].

הראשון – שיר הדרך. הדרך, יפה לנער, קשה לעלם וארוכה לגבר. לזקן היושב לנוח בצידה, הדרך היא זכרון: הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶך', יפה קשה וארוכה כאחד.

השני – שיר הימים. האמירה: 'יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה – לַיְלָה… אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ'. מתחלפת בזקנה ובשיבה לידיעה: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ… חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ'.

השלישי – שיר תפילה  המבקש לזכות להארה של הזקנה, כבר עתה באמצע הדרך, במחצית הימים. המשוררת הולכת  בו בעקבות הדרכתו הידועה של רבי נחמן להפוך את 'התורות לתפילות'. לַמְּדֵנִי אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל… לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל… לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם, לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל'.

עד כאן טוב ויפה. הדיאלוג עם קֹהלת גלוי, הקשר בין השירים ברור. המסר ההולך ומתברר – הצפורת, המשוררת מניסה את צללי הפסימיות של קהלת ומאירה באור מתוק את הדרך והימים.

דא עקא שיש גם שיר רביעי שאמנם (ע"פ ההפניות בסוף הכרך) לא נכתב (וליתר דיוק לא פורסם) יחד עם שלושת השירים הללו, אך נסמך להם (איני יודע על ידי מי) ומסתופף יחד עימם בצל הכותרת: 'שירי סוף הדרך'. איני בקיא בשירת לאה גולדברג ובחיפושי המעטים ברשת לא מצאתי כל התייחסות לשיר הזה ולא למיקומו.

לעניות דעתי, הוא בהחלט קשור למחרוזת שירי סוף הדרך, אלא שהוא שיר קצרצר, מעומעם ומתעתע (בכוונה תחילה כמובן), ובעל איכות מוזיקלית מסתורית.

הרי הוא לפניכם אולי מישהו מכם/ו יפתור לי את התעלומה ויאיר את עיני ביחס לתוכנו שלו ולזיקתו לשירים שלפניו.

וְיוֹם כָּחֹל וְיָם כָּחֹל
וְיוֹם כָּחֹל וְיָם כָּחֹל
וְאֵין גוֹאֵל וְאֵין מוֹשִיעַ
וְהַכוֹכָב נָפֹל יִפֹל
וְהַכוֹכָב אֶל תְהוֹם הַכְחוֹל
נָפֹל יִפֹל מִן הָרָקִיעַ


[1]  לאה גולדברג, שירים, כרך ב', עמ' 155 – 152. אפשר לראותם גם בtp://cms.education.gov.il/EducationCMS/UNITS/tochniyot_limudim/portal