Print Friendly, PDF & Email

התכתבות

תגובתה של הדסה טל למאמרים של השבוע שעבר על ‘מנח לאברהם’, טלטלו אותי. דבריה היוצאים מן הלב, נגעו בי ועוררו אותי לחשבון נפש כללי, שאותו גם כתבתי. הנה לפניכם דבריה ודברי. ההתכתבות  הזו יקרה לי מאוד. על שיח כזה חלמתי כשיצאתי לדרך עם הבלוג. תודה לך הדסה! ובהזדמנות זו תודה לכם הקוראים. אתם יותר ממוזמנים להצטרף לשיח.


מסיימים מסכת 

בפרשתנו, ‘וירא’, ממשיך המדרש לחדד את ההבחנה בין אדם ונח, לאברהם, ובו נחתום את הדרמה בת ארבע הפרקים על המעבר מנח לאברהם

(יז) וַיהֹוָה אָמָר הַמֲכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: (יח) וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: (יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהֹוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו: (בראשית יח)

אמר ר’ יודה בר’ סימון: [משל] למלך שהיה לו ג’ אוהבים,

ולא היה עושה דבר חוץ מדעתן.

פעם אחת, ביקש המלך לעשות דבר חוץ מדעתן.

נטל את הראשון, טרדו והוציאו חוץ לפלטין.

שני, חבשו בבית האסורין, נתן ספרגין (חותם) שלו עליו

שלישי שהיה חביב יותר מדיי, אמר איני עושה דבר חוץ מדעתו.

כך, אדם הראשון – ויגרש את האדם (בראשית ג כד)

נח – סגרו בתיבה

אברהם שהיה חביב יותר מדיי – אמר, איני עושה דבר חוץ מדעתו.

(בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת וירא פרשה מט)

כשהקב”ה מחליט לגרש את אדם מגן עדן הוא פשוט עושה זאת. כשהוא מחליט להביא מבול, הוא מכניס את נח לתיבת האסורים ומקפיד לנעול את הדלת מבחוץ. כשהוא רוצה לההמטיר על סדום גופרית ואש, הוא קורא לאברהם ומתיעץ עימו. באברהם מחל עידן חדש בו האדם הופך להיות לשותף אמיתי, לחשיבה ולביצוע בפרויקט של תיקונו של עולם.

א”ר שמואל בר נחמן: משל למלך שהיה לו (יועץ) סנקתדריס אחד ולא היה עושה דבר חוץ מדעתו,

פעם אחת בקש המלך לעשות דבר חוץ מדעתו

אמר המלך כלום עשיתי אותו סנקתדריס שלי אלא שלא לעשות דבר חוץ מדעתו,

(בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת וירא פרשה מט)

אברהם הוא היועץ של המלך, זהו מינויו וזה יעודו. והוא ‘מרים את הכפפה’ ונותן ‘פייט’ רציני מול הקב”ה בענין סדום. גם אם לא נתקבלה דעתו, בודאי נקבעה דרכו — דרך החירות והאחריות, דרך התבונה המוסרית, כתְקֵפָה גם אל מול ההנהגה האלוהית — כדרך המלך, שהלא היא ‘דֶּרֶךְ יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט’!  


שמע ישראל  הצעה ל’כוונה מהירה’

 שמע ישראל – עצור רגע והקשב. נכון, אתה ישראל. ד’ אלוהינו – יש מקור נעלם לחיינו ומבוע לכל כוחותינו. ד’ אחד – והוא אחד ולא שנים, יחיד ומיוחד. אינסופית היא חירותו. ‘אחד ואין יחיד כיחודו נעלם וגם אין סוף לאחדותו’.

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד – הלואי שילך ויתגלה בעולם עומק המשמעות של מלכות ד’.

ואהבת את ד’ אלהיך – אם הקשבת וזכית לשמוע, אך טבעי שתאהב את המקור של חייך, שורש כל אורותיהם. בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך – עם כל הלב, עד כלות הנפש, בכל הכֹח.


יומן קריאה

לא מזמן סיימתי מסע קריאה ארוך ומפרך ב’מכתבים אל מילנה’ של קפקא. זהו צרור גדול של מכתבים שכתב קפקא באחרית ימיו למילנה יסנסקה. כל אחד מהמכתבים, הוא מסמך אישי מעורטל וחשוף לגמרי, מכחל ושרק, מבגדים ואף מעור. בכתיבה ‘תמונתית’ עזת מבע ומטלטלת, סוחף אותנו קפקא אל תהומות מערבולת מערכת היחסים הסבוכה שלו עם מילנה, עם עצמו ועם מי לא. הקריאה של המכתבים הללו, חוללה בי בליל של רגשות. מבוכה. תהיה. הערצה. חמלה, ולעתים לצערי וכאבי, אף בחילה. מידי פעם מדברים על ‘קפקאיות’, אבל המכתבים האלה מזכירים לנו, ש’בראשית היה קפקא’ האיש הגאוני והחולני והמיוסר הזה, והאידיאה ה’קפקאית’ משקפת אותו באופן חלקי…

אחרית הדבר של גלילי שחר, קולעת ומדויקת (וגם פנינה ספרותית). הנה פתיחתה:

‘על מכתביו של פרנץ קפקא למילנה אפשר לומר בלי הגזמה כי נושאם העיקרי, הגדול, הוא המכתב עצמו… מכתבים אלה מבטאים את כורח הכתיבה, את שקיעת החיים במכתב, ולכן את האפשרות הקשה (הנעשית לבסוף “אי האפשרות”) של כתיבת המכתבים. כי המכתב אינו רק נושא בשורות והבטחות, ואין בו רק השתפכות הלב והבנות, אלא נפערים בו פערים ומרחקים ודחיות ותודעת חיים מרוששים. המכתב הוא שגריר של שיח האהבה, אך האהבה קשורה בתחביר ההרסני של התשוקה בתחושת זוהמא גועל ואי יכולת’

לסיום הנה מיניאטורה קפקאית המפליאה לעשות – לכלול את הקיום האנושי כולו.

העצים / קפקא

כי אנחנו כמו גזעי עצים בשלג.

למראית-עין הם מונחים סתם, ובדחיפה קלה ודאי אפשר להזיזם.

לא, אי-אפשר, כי הם מחוברים בחוזקה לאדמה.

אבל תראו, אף זה רק למראית-עין.


שבת שלום

חיים