Print Friendly, PDF & Email

לחיים

החילונית עשויה להיות בעלת עוצמה אמונית לא פחות מהדתיות. היא קצה התפילה הדמומה כשהנמען נעדר, והעדות היחידה לקיומו היא הערגה שיתקיים – אותם כיסופים שמכריחים את הלב להאמין .  כוח המשיכה מכריח – כמו מגנט נסתר שמכוחו כדור האדמה מסתובב סביב השמש – והוא הסתובב גם כשבני אדם לא ידעו על כך דבר. ובכך איננו אחרים מהטבע. אנחנו חלק ממנו והגעגוע המסתורי של הלב מעיד.

אני מרגישה שאתה כותב לקוראים יהודים שאינם מטילים ספק – שקיומו של אלוהים באופן שבו הוא מתגלה בתורה – הוא וודאות פשוטה. קוראים כאלה וודאי יתעשרו מהאופן שבו ההיבט ה״חילוני״ חודר לדבריך. ואני חושבת שהדחיפות הזו לחבר, האחריות לנסות ולהקטין את השסע בין העולמות המקוטבים כאן בארץ, הפעילה בצדק את הבלוג.

אבל אני היום – אחרת. הוודאויות האלה רחוקות ממני. הן קרסו. אבל משהו אחר נולד בעל כורחי.
כי אינני יכולה להביט באהבתי למאיה ולשאר אהובי, מבלי לחוש שאהבה כזו היא עצומה כמו כוח טבע, והתמזל מזלי שאהבתה של אמי חשפה בי את היכולת העמוקה הזו לאהוב. האם אני זקוקה למצוות ותורה כפי שיהדות הזמן הזה הקפיאה? התשובה היא – לא. האם אני זקוקה ליהדות – לכתובים – ובעיקר לעברית? התשובה היא כן מוחלט.

יש בהם ערך רוחני שמאפשר לי אופק השראה חסר גבולות. בתנאי שאמשיך לשאול – להעמיד בספק – ולנקות את הלב רגע רגע מחיי כדי שאהיה קשובה למסתורין העצום שאני נטועה בו – ולהקשיב לו  פנויה מעצמי – מבלי שיהיה בי צורך להמליך עליו דמות.

כתביו של לווינס הם השיח העמוק ביותר שאני מכירה ביהדות זמננו – האנושי והאלוהי ביותר. שיח המזהה את האלוהי בפניו של הזולת – עירום שמצווה עלי ‘לא תהרוג״ – ומממנו כבר משתמעים באופן טבעי שאר הציווים.

אתי הילסום ביומנה ״השמים בתוכי״ היא העדות המדהימה ביותר לאשה שמול פני התופת הנאצית – היא מגדלת בשלווה את אלוהים שעומד בתוכה נרעד וחסר כוחות לסייע. היא מבינה שאלוהים אחר מתגלה ברגעים אלה ממש. כזה שרק לאדם החומל יש כוח לסייע לו לבנות מחדש את פניו שנשברו.

במעמד הר סיני נשברו הלוחת. בשואה נשברו פניו של אלוהים. את התיקון הזה רק בני אדם יכולים לעשות. ורק פנים אל פנים – פני שלי אל פניו של האחר שאני נושאת באחריות לגורלו.

לעבור את ספור העקידה עם מאיה – ושום איל לא נשלח – הכריח אותי באותו הרף – להביט בפניה של אחותה ולדעת שעלי לחיות. ואם לחיות אז מתוך אהבה אינסופית. ועלי ללמוד מחדש את הבלתי אפשרי – את השמחה – כדי שאוכל להאיר את חייה ואת חייהם של הקטנטנים שהתייתמו.

אני מרגישה שהוודאות הזו מהדהדת כוח עצום וגבוה – שהתדר שלו פועם דרכי. אפשר כעת לקרוא לו אלוהים. אבל אלה פנים חדשות. עמוקות יותר. ובתדר הזה אין אפשרות לזייף. להעמיד פנים. אלה הפנים בטהרתם. – ואנחנו הכסות.

הלילה חשבתי שהמילה ״חילוניות״ מציעה את שורש החלון והנחלה. נחלה שירשנו. אבל חיינו חייבים להתקיים בה על דעת המקום והזמן. כשרגע העכשיו פוגש את האינסוף. ולא רק רגע האתמול. והוא וזורם הלאה. חייב לזרום. בקטבים שורר קור ארקטי. קרחונים. באמצע זורמים מים חיים. כך בטבע וכך באידאולוגיות קיצוניות שקפאו אף הן – ומה יכול להתקיים בהם

אני מנחשת שאתה יודע את הדברים. שתחושותיך לפעמים אינן רחוקות משלי. והלוואי ותמצא את הכוח לפרוץ את הגדרות שאתה גודר את עצמך. אתה פורץ ומסתגר. מעז – ואז כותב הערת סיום שמחזירה את הסדר הישן על כנו

לתחושתי אינך כותב בדם לבך. הרי לו חז״ל היו כותבים היום – כמה העזה וחתרנות היו בדבריהם. לו רבי נחמן היה כותב היום – היה מעצים את ״האינני יודע״ שלו. – אינני יודע אם אלוהים קיים. הספק מייסר. אך מכוח ייסורי אברא לו חיים.

זהו להבוקר. נהמת לב. ושום דבר מושכל. רק מה שהלב. יותר מזה אינני יודעת.

הדסה טל


להדסה
ככל שאני שב וקורא את דבריך כך מתפוגג הרצון שלי להשיב. מה יש להשיב, הרי אני מסכים עם כל דבריך (ואולי גם ‘עוקף’ אותם מדי פעם וכו’). המחלוקת ביננו אינה רוחנית אלא מעשית. כמובן שזה לא ענין קטן, אדרבא יתכן שזו מחלוקת עמוקה יותר ממחלוקות רוחניות, שפעמים רבות אינן אלא ביטוי לעילגותנו. כוונתי לאורח החיים שלנו. אני חי בקהילה דתית לאומית אורתודוקסית. יש לזה שתי משמעויות עיקריות 1. אורח חיים דתי הלכתי 2. השפה שבה אני שרוי ובה אני לא רק מדבר, אלא גם חושב (ביחס לחולֵם איני בטוח). אני חי ועובד במרחב שיש לו דיאלקט מיוחד של עברית, כולל סלנג וקודים וכו’.
למרות שאני שב ומטיף השכם והערב לעצמי ולתלמידי שנקודת היחוס שלנו, הבית שלנו, הוא עם ישראל ולא חלילה ‘המיגזר’, בפועל, ביומיום, זה המרחב בו אני חי, אלו תלמידי, זהו קהל היעד הטבעי הממילאי הלא מודע שלי, וגם בפועל, זהו קהל הקוראים שלי.
אני משתוקק לצאת ממלכודת הדבש הזו. היא באמת מתוקה (ללא שמץ ‘ליצנות’) ו’אין עליה’ (כנ”ל) ובכל זאת היא מלכודת ומילכוד עבורי. אני רוצה לחיות ולעבוד ולדבר ולכתוב בהקשר רחב ומגוון יותר, שיצמיח שפה ושיח אחרים עשירים מורכבים, מאתגרים ומתאתגרים יותר. לצערי איני מצליח. יש לכך הרבה תירוצים אבל גם סיבות ‘טובות’, אבל אני מתחיל לחשוד שהבעיה העיקרית היא אני. יתכן שמיציתי את כל יכולת ההתחדשות שלי. בטוח שעייפתי. נכון שהבלוג אמור היה להיות ויכול היה להיות ה’אנטי תיבת נח’ שלי, החלון שלי למרחב החילוני (או החָלוני כמו שאהב ידידי הדגול בארי צימרמן ז”ל לומר). ולשם אני הולך, אבל בפועל ‘מי שקורא וכו”, ולא פחות מזה ‘מי שכותב וכו”… ומכל מקום עדיין לא התייאשתי – לגמרי.
מידי פעם אני שואל את עצמי: למה אני ממשיך לחיות במרחב הדתי ולהיות חלק מהקהילה הדתית? הרי איני ‘דתי’ במובן המקובל.
התשובות רבות וסבוכות וחלקן אישיות מידי. כרגע נראה לי להשיב כך: אני חושב שלהיות חלק מהקהילה הדתית – לאומית, היום, זהו הרע במיעוטו, גם יחסית לחיים חילוניים, וגם לחרדיים. במצב רוח אופטימי יותר, אנו מנסח זאת כך: זו האופציה הכי טובה שיש כרגע בשטח. אולי אגן הניקוז החדש של הדתל”שים והחוזרים בתשובה העכשויים, עדיף. אני בהחלט מזהה את הפוטנציאל הטוב שבו ומזדהה עימו. יש בציבור הזה  — ההולך ונבנה על ידי כל מרי הנפש, החלכאים והנדכאים, הפגועים והבלתי מרוצים ממסגרות האם שלהם (הדתיות או החילנויות) האדוקות והאלימות מידי — בשורה חדשה ומרנינה.
מושכל יסוד בלבי הוא שה’יהדות’ של היום היא ‘נס רפואי’ ששרד כנגד כל הסיכויים, מצבה יציב אך היא ב’פוסט טראומה’. השאלה היא, אם כך, איך מבריאים ומשקמים אותה? מבית או מחוץ? רבולוציה או אבולוציה? מרד, קריאת תגר, מחאה או השתלבות במימסד ובבורגנות ותנועה של שיפור? אני ‘בחרתי’ באופציה השניה. בדימוי מעולם הגננות – מתוך אמון בשורשיו הבריאים, ובאדמה המשובחת בה הוא נטוע, בחרתי לגזום את ענפי העץ החולה כדי לשקמו, ולא לעקרו מן השורש, על מנת לטעת חדש (שברקע מתנגן ההמנון היודע: ‘עולם ישן עד היסוד נחריבה’… אני מודע לכך שיש כאלה שבוחרים אחרת, ואני שמח בזאת. כך יש יותר סיכוי שמשהו ישתנה. ומידי פעם עלות בי שאלות קשות על דרכי ועוברות בי מחשבות על האפשרות של שינוי הדרך.
יש באמתחתי ‘מעשה שהיה’ (קצת מביך באופיו הדידקטי) שממחיש זאת. לפני שנים רבות (באמת) בא אלי תלמיד לאחר שהשתחרר מהצבא עם פנקס ובו רשימת שאלות קשות או נכון יותר בקורות נוקבות על פניה העכשויים של ה’יהדות’ ושל היהודים. לאחר שסיים את דבריו שנאמרו בדם ליבו (…) שתקתי רגע, נשמתי נשמיה עמוקה ואמרתי לו: אתה צודק לגמרי. בעצם לא לגמרי, המצב הרבה יותר גרוע ממה שאתה חושב. הוא היה די המום. ואז הוספתי ואמרתי: היהדות לאחר 2000 שנות גלות קשות ומרות, נמצאת במצב קשה מאוד. אם להשתמש בדימוי מהעולם החברתי, היא שכונה של בתים מטים ליפול ואנשים קשי יום הזקוקה ל’פרויקט שיקומי כבד’. יש לך שתי אפשרויות אמרתי לו, האחת, לך לך לדרכך, וכשנסיים את פרויקט שיקום השכונה הזו, נקרא לך, ותוכל להשתלב בה וליהנות מכל מחמדיה. השניה, נעל מגפיים גבוהות גבוהות, הפשיל שרוולים, הִכנס אל הביצה, והצטרף למאמצים לחלץ את העגלה מהבוץ… הוא הביט בי בשתיקה קם והלך. הוא בחר באפשרות השניה והוא עושה בה חיל. לימים סיפר לי שלפני ישב אתי ישב עם רב ‘חשוב יותר’ ומשסיים לתנות לפניו את קובלונותיו, גער בו הלה – ‘כיצד אתה מעז? מי בכלל אתה? חילול הקודש וכו”. הוא ספג את הגערות בשתיקה והחליט לנטוש את ה’בית’. בדרך לתחנת האוטובוס צצה בלבו המחשבה לעבור דרכי (להגיד שלום ושמא ‘ליתר בטחון’), לדבר אתי ואז לנטוש… טוב, זה נשמע סיפור חסידי אבל הוא לא רק אמיתי הוא גם קרה…
במישור יותר עמוק אנו, כולנו, זקוקים למסגרת, ואפילו קשה וקשוחה, שתגן עלינו מפני עצמינו, מפני האנרכיזם והניהליזם שהם הם הד.נ.א האנושי. למען ‘אורות התהו’ (דווקא בעידן הנוכחי), אנו זקוקים ל’כלים חזקים’, מאוד, אחרת נחווה שוב ושוב שבירות כלים ומות מלכים. ספק אם נשרוד  את זה.
איני טוען שדרכי היא הדרך הנכונה והטובה (אפילו לא עבורי…), אבל אני בחרתי בה, אני ממוקם בה, וזו ההזדמנות להודות שהיא אינה כל כך גרועה, ולהודות לה על האירוח ועל המתנות הגדולות שקבלתי ממנה. המקום בו אני חי אינו מושלם ויש לו מגרעות וכו’, אך הוא מקום שאפשר להפשיל שרוולים ולעבוד בו, יש בו יש בו איכויות מוסריות ואידיאליסטיות, אישיות וחברתיות. יתרה מזאת, יש בו אנשים נהדרים, זקנים חכמים וצעירים פתוחי לב ומשתוקקים להקשיב ולהשיב, ללמוד לקיים ועשות. פעם לא ‘הבנתי’ איך אפשר אחרת, היום אני יודע לצערי שזה כלל וכלל לא מובן מאליו. שוב, אני שמח בכל דרך שמבקשת את השיקום והרנסנס וההתחדשות של עם ישראל וכו’ ומאמין שדווקא ואך ורק מכולן ביחד יצמח כאן משהו טוב. ובאופן אישי, אני מאוד מאוד רוצה לזכות ולהיות חלק משיח הטרוגני וכו’ שיפרֶה את החברה הישראלית (ובודאי אותי) ויתן השראה לתנועה של התחדשות רוחנית ותרבותית, חברתית ולאומית.
באופן אישי, הדבר הכי חזק שכתבת – אינך כותב בדם ליבך. נכון. אולי אין לי דם בלב… וחוזר בי – נכון. כי לא תמיד אני מחובר למקום הזה. נכון, כי אני מוקיר את האיפוק הרוחני. נכון, כי איני רוצה לכפות את דעתי ובודאי לא להחריב את ביתו של מי שאין לו אפשרות ללכת אתי. וגם, אני באמת חש הערצה לתמימות ולאניגמטיות שיש בדתיות שמסביב ולעתים אפילו מין אימה קמאית שכזו.
אחרי השואה אכן אין פנים לאלוהים, אך גם לא לאדם, ואם איננו יכולים שלא להאמין באלוהים, כך ביחס לאדם. אלא שאיננו יכולים שלא להאמין באדם וממילא באלוהים! כמו שהאדם וכל מערכות היחסים הבין אישיות והחברתיות, צריכות לעבור טרנספורמציה דרמטית, כך גם מערכת היחסים עם אלוהים.
ביחס לאלוהים, הנה כמה מהאפשרויות (אלא אם כן מתעקשים אנו ‘להפטיר כדאשתקד’). 1. שיבה אל האל המיתולוגי שאנושיותו כוללת חולשות ואף מידות רעות, מה שמסביר את אי מעורבותו וכו’ ואף מעורר אמפטיה אליו 2. שיבה אל אל נשגב ונעלם השרוי ב’פסגת הכפור’ ומנהיג את עולמו בשרירות זוהרת 3. פיתוח של תיאולוגיה חדשה בכיוון הפאנאנאיסטי האימפרסונלי 4. ההטיה הסוביקטיבית – להעיז להבין ולהפנים שאלוהים זה האלוהי שבנו, ולהפנות את כל המשאבים שלנו כדי להגביר אותו על השטני שבנו. גם אם יש משהו מעבר לזה, גם אם האלוהי שבנו הוא התגלות האלוהות וכו’, אין לכך שום משמעות, זה לא רלוונטי. 5. בניסוח רדיקלי / פרובוקטיבי משהו – אנו קרואים ‘לברוא את אלוהים’ לטפח ולפתח, להעצים ולהמליך אותו. אם אני מבין נכון, לכך מכוונים דברייך המנוסחים כל כך יפה ונוגעים ללבי: ‘מגדלת בשלווה את אלוהים שעומד בתוכה נרעד וחסר כוחות לסייע’; ‘אינני יודע אם אלוהים קיים. הספק מייסר. אך מכוח ייסורי אברא לו חיים’
אסיים בסיפור עם עתיק שנתגלגל לידי:
מעשה במלך זקן שנעלם יום אחד מהארמון ולא נודע להיכן הלך. היו כאלה שאמרו שהוא מת אך לא היה לכך שום בסוס (ועתה גם אלה שאמרו כך מתו). בימים האפלים הללו שלא היה המלך נראה ומנהיג, עשה כל איש הישר בעיניו. ‘במקום שאין מלך – היה אתה למלך’. בן המלך המליך בנו את עצמו על הממלכה היא צהלה ושמחה. אלא שמוראה של המלכות החדשה, לא היה על העם, ויחלו לבלוע זה את זה. לאחר הבליעה הראשונה היתה הפוגה קלה, אך מיד באה הבליעה השניה, קשה ומרה ממנה. ויבלעו האנשים הרעים והחזקים את האנשים הטובים והישרים. והיתה הממלכה הולכת ושוקעת, וכל דאלים גבר, ודרך רשעים צלחה. ויתעצב המלך הצעיר אל לבו ויתנחם על יומרתו הכוזבת למלוך, וישכם בוקר אחד ויברח מארמונו וממלכתו אל המדבר ולא נודעו עקבותיו. והארץ היתה תהו ובהו. ואז נפתח לב האנשים וישלחו משלחת גדולה לחפשו ולהפציר בו שישוב וימלוך על ממלכתו – ממלכתם. יצאה המשלחת לדרכה, והעם נבוך ועמד בתפילה, ועדיין הם מייחלים ומצפים.
חיים