יומן מסע-בית בלב ה(י)הודי 4
הנה חלף לו השבוע הרביעי שלנו כאן בבית הלב ה(י)הודי ואיתו גם חודש מנחם-אב ואנחנו על סף אלול, חודש התשובה, הרחמים והסליחות… הנה חלפה עברה לה גם שבת ראש חודש גדושת אורחים, שמחה, שיח, לימוד, וכל זה בתוך סיפור המסגרת של ‘הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד’, ובבוקרו של היום השני, אני מתפנה לסיים ולשוח את הפרק הרביעי שבו יסופר על מה שקרה לנו ומה שקרא לנו בשבוע הרביעי בהודו.
דרמסאללה – גשם גשם משמים
השבוע החל בשלושה ימים של גשם סוחף ורצוף, ממש לא ‘כל היום טיפות המים’, אלא, ‘ממטרים עזים (מאוד)’ שיצרו נחלים ומפלים חדשים, אך גם מוטטו מדרונות וכבישים, עקרו עצים וגלגלו סלעים. בהדרגה, חשתי איך הברכה והשפע, הולכים ומתהפכים ל… בשלב מסוים ‘הבנתי’, כך בדיוק החל המבול, והיה לי ברור לגמרי, שאם זה ימשך כך עוד פרק זמן הגון (נאמר 40 יום…) נצטרך לטפס כאן ל’אררט’ המקומי – ה’טריוינד’, לחפש שם מפלט, כי תיבה, לא הכננו. בבוקר היום השלישי כשנסענו לאמריצר, הרגישה לנו הירידה מהאיזור ההררי שלנו אל השפלה, כמו מנוסה של הרגע האחרון מהמבול ותוצאותיו. לכל זה היה טעם מיוחד של ענווה הזולגת לחרדה…
אמריצר – הניצוץ הקדוש שבעבודה זרה
אמריצר, העיר הקדושה ל’סיקים’, שוכנת במדינת פנג’ב, סמוך לגבול הדו פקיסטן. היעד שלנו בה, היה המקדש של הסיקים, מקדש הזהב המפורסם שעליו שמענו רבות. לא התאכזבנו. המיתחם כולו והמקדש שבליבו, אכן מרהיבים ביופים. שוטטתי בו ארוכות גם ביום וגם בלילה ומה שהרהיב והלהיב אותי ביותר, היו האנשים והנשים הרבים שנהרו אליו, הילכו בתוכו ב’חרדת קודש’, כרעו ברך והתפללו בדבקות, בהתמסרות, בכניעה מכמירת לב, בתמימות, באמת בתמימות. למראה מלבב זה, הבנתי, כלומר, ראיתי למה הכוונה באמירה שבכל דת ואף בע”ז הגסה ביותר, מסתתר ניצוץ קדוש. הניצוץ הקדוש הזה, אינו אלא השאיפה לקרבת אלוהים המפעמת במעמקי הלב האנושי ומתגלה ברליגיוזיות, ברגש הדתי, בכמיהה להתקרב ולחסות בצל כנפי המקור הכל יכול וצנוע של הכל ולהפיק ממנו רצון וברכה. הרגש הדתי הזה בא בהודו (ובמזרח בכלל) לידי ביטוי פשוט ומינימליסטי, בשפת הגוף (קידה), ובשפת הפה (תפילה קצרצרה). התמימות הזו נוגעת ללב בחפותה מכל תיחכום והתחכמות, בכנותה ושלמותה עם עצמה.
מבעדה שמעתי קול קורא: עורו אנשי המערב משכרונכם, אלוהים לא מת, האמונה חיה וקיימת, הדתיות נוכחת וחוגגת. מים רבים של קידמה וטכנולוגיה לא יכבו את האהבה ונהרות של תיחכום ומודעות לא ישטפוה… כאן ידום גם קולו של פרויד וכל עדת מרעיו הפסיכולוגיסטים. האמונה אינה מענה לצורך, אלא ביטוי של העצמיות האנושית האחודה בעצמיות ההוויתית. הדתיות היא הכמיהה והגעגוע של האדם לחיים שלמים ומלאים יותר. לבושיה מגוונים כגיוון של התרבויות והאנשים, חלק מהם נראים לנו צואים, אך גם אם צודקים אנחנו בהבחנתנו, אלה רק הלבושים, ומבחנם הוא איכות החיים שהם מייצרים בנסיבות הריאליות שלהם. כלומר, האם הם מיטיבים עם המאמינים ומיטבים אותם אף במעט יחסית לנקודת המוצא שלהם.
כמובן שזה מציף את השאלה הבסיסית הגדולה המלווה כל מטייל במזרח: מהי עבודה זרה? האם כל הדתות המזרחיות הן עבודה זרה? האם כל מקדש, הוא מקדש עבודה זרה? מה יחסנו לעבודה זרה? האם מותר לצפות בה, ליהנות המוזיקה שלה? להכנס ולהתבונן בה? האם יש פסול בלשבת בשקט המקדש ולעשות עבודה פנימית אישית? ושאלות נוספות כיו”ב. לי, אין תשובה ברורה לשאלות אלה, וזה מה שאני אומר לכל השואלים והשואלות הרבים המתארחים אצלנו. אשמח אם מישהו מהקוראים יאיר את עינינו.
גבול הודו פקיסון – רעם הלאומיות
האטרקציה השניה באיזור, היא טקס חילופי המשמרות הצבאיים היומי (כל יום ב18:30) בגבול הודו פקיסטן. כאן תיקצרנה המלים, צריך להיות שם, או לכל הפחות לצפות בסירטון ובכן גם הלאומיות לא עברה מן העולם והיא חיה וקיימת תוססת ומתסיסה ואף חושפת את ניביה המחודדים במה שהוא ספק חיוך, ספק איום מחריד. יתר על כן, לפתע לא היה ברור לי שיש הבדל מהותי בין המקדש לגבול, בין הדתיות ללאומיות. נכון במקדש הכל שקט מעודן ומינורי ובגבול הכל רועש גס ומז’ורי, אך דומני שזהו רצף אונתולוגי ואפיסטמולוגי… הודו – מגע גוף אחד הדברים הבולטים בהודו היא הצפיפות. הצפיפות של האנשים, הריקשות, האופנועים והווספות והמכוניות ברחוב. הצפיפות של האנשים בריקשות על האופנועים ועל הווספות ובמכוניות. מפחיד אך גם מלבב לראות משפחה הודית צעירה (אבא אמא ו2-3 ילדים) נוסעת לה להנאתה על גבי ווספה, או ריקשה עמוסה ב’עשרה’ אנשים וגם מטענים חורגים למינהם, וכל זה, ללא שמץ של מבוכה או חשש… ואותו דבר ביחס לתנועה ה’כאוטית’ ברחובות ובצמתות, בכבישים ובדרכי העפר. ים האדם והמכונות הזה מתנהל לגמרי באופן ספונטני וללא כל היגיון, חוק וסדר, (לא נראה שמישהו סופר את השוטרים הנראים מידי פעם בצמתות), ובכל זאת דומה שהכל בסדר. איכשהוא ברגע האחרון נמנעות כל ההתנגשויות והתאונות וההחלקות וכיו”ב (אוקי, אני מודע לכך שאני עושה כאן רומנטיזציה מסויימת למצב…). כל זה קשור איכשהוא לפיזיות הנוכחת ולחושניות השופעת, למגעי הגוף הטבעיים בין ההודים לבין עצמם (ולעתים עם המטייל בד”כ כדי לשווק לו משהו) וליופי הילדותי והתמים הבוקע מתכשיטי זהב הפלסטיק המעטרים את הגברם ובעיקר את הנשים המקומיות. כל זה נארג למירקם חיים חי ותוסס צבעוני ומתנגן רוחש וזורם, שכיף להשתלב בו ואף להיבלע בו לעתים. [1] https://www.youtube.com/watch?v=1oFVxHFtvmk ועוד רבים כאלה ברשת
תודה רבה על מילים יפות,
על חוויה המתבטאת מבעד לסימנים,
ומחזירה, ולו במעט, את הקסם שמתהווה בארצות המזרחיות.
באשר ליחס אל מקדשי הדתות,
אני חושב, שבקטע זה כאילו ניסית בעצמך לתת פיתרון לשאלה המטרידה דתיים רבים.
האם אין לאדם המערבי, זה שכאילו השיל מעליו את הסיגים הזרים שבעבודה, את היכולת להיפגש בה בצורה כנה ומודעת עם התרבות המזרחית?
להפגש בשנית בראשיתיות ולזכך ממנה את הנלווים שהצטברו במשך השנים.
אינני מדבר מעמדה הלכתית מעשית, אבל אני מניח שאכן יש בחילון ששטף את המערב את האופציה לגעת בפשטות הקמאית ובשתיקה הגדולה שמתבטות בהינדואיזם ובבודהיזם.
ההבנה כי אין ביכולתנו לחזור לאותה רלגיוזיות אקסטזית אף היא כאילו מתירה ומאפשרת מפגש טהור ומזוכך יותר.
לראיה לכך אפשר לראות את התנועות המתחוללות בתייר המערבי/הישראלי, שמתאהב בקסמי המזרח אך לא טובע בצדדיה הגסים והנמוכים, אלא מחפש את הגישה אותה הוא מנסה להכניס לחייו. בשונה מהחשש ממנו נרתעו חז”ל בתקופתם.
תודה רבה והמשך מסע טוב!
אַתָּה אֱלוֹהַּ – וְכָל‑הַיְּצוּרִים עֲבָדֶיךָ וְעובְדֶיךָ / וְלֹא יֶחְסַר כְּבוֹדֶךָ / בִּגְלַל עוֹבְדֵי בִלְעָדֶיךָ / כִּי כַוָּנַת כֻּלָם לְהַגִּיעַ עָדֶיךָ. (כתר ראש, רבי שלמה אבן גבירול, פסקה ח’)
באחת האיגרות שאינני זוכר איזו, כותב הרב שההתרסה של עובדי העובדה זרה כנגד אברהם הייתה על המסגרת הנוקשה והשכלתנית של עבודת האלוהים שלו. שלא מאפשרת להשתחרר מאזיקי הזמן והמקום ולהתמסר באקסטזה, ללא גבול, ללא מחשבה מעבר לכל הגיון כובל לעבודת הבורא. מעשה העקדה בא להוכיח שגם בעבודתו של אברהם העברי ישנה האפשרות הזו.
והרב חיים אל תשתלב יותר מידי בהודו ותיבלע בהמון השוטף כמו מונסון. אולי שכחת אבל יש 1.2 מיליארד הודים ולהיבלע שם 8 ילדיך ועשרות נכדיך ואלפי מעריצך יתקשו למצוא אותך. .