Print Friendly, PDF & Email

יומן מסע-בית בלב ה(י)הודי 4

הנה חלף לו השבוע הרביעי שלנו כאן בבית הלב ה(י)הודי ואיתו גם חודש מנחם-אב ואנחנו על סף אלול, חודש התשובה, הרחמים והסליחות… הנה חלפה עברה לה גם שבת ראש חודש גדושת אורחים, שמחה, שיח, לימוד, וכל זה בתוך סיפור המסגרת של 'הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד', ובבוקרו של היום השני, אני מתפנה לסיים ולשוח את הפרק הרביעי שבו יסופר על מה שקרה לנו ומה שקרא לנו בשבוע הרביעי בהודו.


דרמסאללה – גשם גשם משמים

השבוע החל בשלושה ימים של גשם סוחף ורצוף, ממש לא 'כל היום טיפות המים', אלא, 'ממטרים עזים (מאוד)' שיצרו נחלים ומפלים חדשים, אך גם מוטטו מדרונות וכבישים, עקרו עצים וגלגלו סלעים. בהדרגה, חשתי איך הברכה והשפע, הולכים ומתהפכים ל… בשלב מסוים 'הבנתי', כך בדיוק החל המבול, והיה לי ברור לגמרי, שאם זה ימשך כך עוד פרק זמן הגון (נאמר 40 יום…) נצטרך לטפס כאן ל'אררט' המקומי – ה'טריוינד', לחפש שם מפלט, כי תיבה, לא הכננו. בבוקר היום השלישי כשנסענו לאמריצר, הרגישה לנו הירידה מהאיזור ההררי שלנו אל השפלה, כמו מנוסה של הרגע האחרון מהמבול ותוצאותיו. לכל זה היה טעם מיוחד של ענווה הזולגת לחרדה…


אמריצר – הניצוץ הקדוש שבעבודה זרה

אמריצר, העיר הקדושה ל'סיקים', שוכנת במדינת פנג'ב, סמוך לגבול הדו פקיסטן. היעד שלנו בה, היה המקדש של הסיקים, מקדש הזהב המפורסם שעליו שמענו רבות. לא התאכזבנו. המיתחם כולו והמקדש שבליבו, אכן מרהיבים ביופים. שוטטתי בו ארוכות גם ביום וגם בלילה ומה שהרהיב והלהיב אותי ביותר, היו האנשים והנשים הרבים שנהרו אליו, הילכו בתוכו ב'חרדת קודש', כרעו ברך והתפללו בדבקות, בהתמסרות, בכניעה מכמירת לב, בתמימות, באמת בתמימות. למראה מלבב זה, הבנתי, כלומר, ראיתי למה הכוונה באמירה שבכל דת ואף בע"ז הגסה ביותר, מסתתר ניצוץ קדוש. הניצוץ הקדוש הזה, אינו אלא השאיפה לקרבת אלוהים המפעמת במעמקי הלב האנושי ומתגלה ברליגיוזיות, ברגש הדתי, בכמיהה להתקרב ולחסות בצל כנפי המקור הכל יכול וצנוע של הכל ולהפיק ממנו רצון וברכה. הרגש הדתי הזה בא בהודו (ובמזרח בכלל) לידי ביטוי פשוט ומינימליסטי, בשפת הגוף (קידה), ובשפת הפה (תפילה קצרצרה). התמימות הזו נוגעת ללב בחפותה מכל תיחכום והתחכמות, בכנותה ושלמותה עם עצמה.

מבעדה שמעתי קול קורא: עורו אנשי המערב משכרונכם, אלוהים לא מת, האמונה חיה וקיימת, הדתיות נוכחת וחוגגת. מים רבים של קידמה וטכנולוגיה לא יכבו את האהבה ונהרות של תיחכום ומודעות לא ישטפוה… כאן ידום גם קולו של פרויד וכל עדת מרעיו הפסיכולוגיסטים. האמונה אינה מענה לצורך, אלא ביטוי של העצמיות האנושית האחודה בעצמיות ההוויתית. הדתיות היא הכמיהה והגעגוע של האדם לחיים שלמים ומלאים יותר. לבושיה מגוונים כגיוון של התרבויות והאנשים, חלק מהם נראים לנו צואים, אך גם אם  צודקים אנחנו בהבחנתנו, אלה רק הלבושים, ומבחנם הוא איכות החיים שהם מייצרים בנסיבות הריאליות שלהם. כלומר, האם הם מיטיבים עם המאמינים ומיטבים אותם אף במעט יחסית לנקודת המוצא שלהם.

כמובן שזה מציף את השאלה הבסיסית הגדולה המלווה כל מטייל במזרח: מהי עבודה זרה? האם כל הדתות המזרחיות הן עבודה זרה? האם כל מקדש, הוא מקדש עבודה זרה? מה יחסנו לעבודה זרה? האם מותר לצפות בה, ליהנות המוזיקה שלה? להכנס ולהתבונן בה? האם יש פסול בלשבת בשקט המקדש ולעשות עבודה פנימית אישית? ושאלות נוספות כיו"ב. לי, אין תשובה ברורה לשאלות אלה, וזה מה שאני אומר לכל השואלים והשואלות הרבים המתארחים אצלנו. אשמח אם מישהו מהקוראים יאיר את עינינו.


גבול הודו פקיסון – רעם הלאומיות

האטרקציה השניה באיזור, היא טקס חילופי המשמרות הצבאיים היומי (כל יום ב18:30) בגבול הודו פקיסטן. כאן תיקצרנה המלים, צריך להיות שם, או לכל הפחות לצפות בסירטון[1]. זהו מופע של אנרגיות לאומיות, ויצריות פטריוטית, עזות ומשולהבות, הנע בין המגוחך להזוי, ובין המשעשע למחריד. למה הזוי, מגוחך, משעשע, אין צורך להסביר למי שהיה שם או צפה בסירטון. למה מפחיד? השילוב בין טיקסיות מדוקודקת לבין האקסטזה הפרועה שהיא מחוללת הוא השילב הקטלני. עוצמת היצריות המשולהבת בטקס זה על ידי מנחים אזרחים וחיילים, והבאה לידי ביטוי בעיקר בשירה וריקודים, אך גם בצעקות ובמחוות גוף אלימות בעליל, מזכירה לי שוב כמה קל לשלהב המונים על בסיס לאומי פטריוטי, וכמה קצרה הדרך מאקסטזת המונים כזו למסעי מלחמה שוד וטבח וכל מיני מרעין בישין.

ובכן גם הלאומיות לא עברה מן העולם והיא חיה וקיימת תוססת ומתסיסה ואף חושפת את ניביה המחודדים במה שהוא ספק חיוך, ספק איום מחריד. יתר על כן, לפתע לא היה ברור לי שיש הבדל מהותי בין המקדש לגבול, בין הדתיות ללאומיות. נכון במקדש הכל שקט מעודן ומינורי ובגבול הכל רועש גס ומז'ורי, אך דומני שזהו רצף אונתולוגי ואפיסטמולוגי…


הודו – מגע גוף

אחד הדברים הבולטים בהודו היא הצפיפות. הצפיפות של האנשים, הריקשות, האופנועים והווספות והמכוניות ברחוב. הצפיפות של האנשים בריקשות על האופנועים ועל הווספות ובמכוניות. מפחיד אך גם מלבב לראות משפחה הודית צעירה (אבא אמא ו2-3 ילדים) נוסעת לה להנאתה על גבי ווספה, או ריקשה עמוסה ב'עשרה' אנשים וגם מטענים חורגים למינהם, וכל זה, ללא שמץ של מבוכה או חשש… ואותו דבר ביחס לתנועה ה'כאוטית' ברחובות ובצמתות, בכבישים ובדרכי העפר. ים האדם והמכונות הזה מתנהל לגמרי באופן ספונטני וללא כל היגיון, חוק וסדר, (לא נראה שמישהו סופר את השוטרים הנראים מידי פעם בצמתות), ובכל זאת דומה שהכל בסדר. איכשהוא ברגע האחרון נמנעות כל ההתנגשויות והתאונות וההחלקות וכיו"ב (אוקי, אני מודע לכך שאני עושה כאן רומנטיזציה מסויימת למצב…). כל זה קשור איכשהוא לפיזיות הנוכחת ולחושניות השופעת, למגעי הגוף הטבעיים בין ההודים לבין עצמם (ולעתים עם המטייל בד"כ כדי לשווק לו משהו) וליופי הילדותי והתמים הבוקע מתכשיטי זהב הפלסטיק המעטרים את הגברם ובעיקר את הנשים המקומיות. כל זה נארג למירקם חיים חי ותוסס צבעוני ומתנגן רוחש וזורם, שכיף להשתלב בו ואף להיבלע בו לעתים.


[1] https://www.youtube.com/watch?v=1oFVxHFtvmk ועוד רבים כאלה ברשת