Print Friendly, PDF & Email

'המדיום הוא התוכן'

'המדיום הוא התוכן'. הסנה הוא המדיום של ההתגלות הראשונה של אלוהים אל משה והתחלת הגאולה של עם ישראל. מהו התוכן ש'אומר' המדיום הזה – הסנה? כנראה שהמדיום הזה 'אומר' הרבה מאוד… לשאלה זו יש כשתים עשרה תשובות במדרש. נתבונן בשלושת התשובות הראשונות, הנותנות טעם לכך שדווקא בעת הזאת, מתגלה אלוהים למשה וגואל את ישראל. תשובות אלו, מצטרפות לתמונה אחת של נסיבות הרקע להתגלות ולגאולה.


כאב השעבוד

רבי שמעון בן יוחאי אומר: מפני מה נגלה הקב"ה משמי מרום, והיה מדבר עם משה מתוך הסנה?
מה הסנה הזה קשה מכל אילנות שבעולם, שכל צפור שנכנסת לתוכה אינה יוצאת מתוכו בשלום עד שמתחתכת איברים איברים, כך היה שיעבודן של ישראל במצרים קשה מכל שיעבוד שבעולם. ומעולם לא יצא ממצרים לא עבד ולא שפחה בן חורין. וגלוי וידוע צערן ושעבודן של ישראל לפני המקום, לכך נאמר, כי ידעתי את מכאוביו.

הטעם להתגלות ולגאולה, היא האמפטיה לכאב הנורא של השיעבוד ולחוסר היכולת (ואולי אף הזכות) להשתחרר ממנו.

תכלית ההתגלות – הגאולה, היא השחרור מהשיעבוד, החירות, 'חיי חופש, חיי דרור'.


עלבון ההשפלה

רבי אליעזר אומר: מפני מה נגלה הקדוש ברוך הוא משמי מרום והיה מדבר עמו מהסנה?
אלא מה הסנה הזה שפל מכל אילנות שבעולם כך ירדו ישראל למדרגה התחתונה, והיו שפלים מכל האומות, ירודים במצרים. ולפיכך ירד ונגלה הקדוש ברוך הוא עליהם וגאלם, שנאמר: וארד להצילו מיד מצרים.

הטעם להתגלות ולגאולה היא היכמרות הלב על ההשפלה והעלבון שבירידה לדיוטא התחתונה של השיפלות שהשעבוד גרם לישראל. אפשר להבין זאת על פי דרשה נוקבת של המדרש הגדול: וירעו אותנו המצרים – שעשו אותנו רעים! הסבל שבהשפלה קשה יותר מכאב השעבוד והוא כידוע, אף מקור לרגשות אשמה של הניצולים. ההשפלה שבשפלות מעורר לא רק אמפטיה, אלא 'קלקול שורה', ה'צדיק' יוצא מגדרו, ויורד אל ה'קליפות'.

תכלית ההתגלות – הגאולה היא ההצלה מההשפלה והשיפלות והשבת הכבוד, כבוד האדם, לישראל.


צער הצרה

רבי יהושע אומר: מפני מה נגלה הקדוש ברוך הוא משמי מרום והיה מדבר עם משה מהסנה?
כשירדו ישראל למצרים, שכינה ירדה עמהם, שנאמר, אנכי ארד עמך וגו' (בר' מו ד). כשיצאו, שכינה עמהם, שנאמר ואנכי אעלך גם עלה. בשעה שהיו ישראל משועבדין במצרים, לא נגלית שכינה על משה, אלא מתוך הצער ומתוך הסנה.
אמר רבי ינאי: מה התאומים הללו, אם חשש אחד מהם בראשו, חברו כך, אמר הקדוש ברוך הוא, עמו אנכי בצרה (תהלים צא), ואומר, בכל צרתם לו צר (ישעיהו סג). אמר הקב"ה למשה: אם אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער, כשם שישראל שרויין בצער, הוי יודע ממקום שאני מדבר עמך, מתוך הקוצים. שאני שותף עמן בצערן.
רבי חייא ורבי יהודה אומרים: בוא וראה רחמיו של מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שישראל נתונים בצער, צרה לפניו, שנאמר, בכל צרתם לו צר (ישעיה סג ט). וכל זמן שישראל שרויים ברווחה, הקדוש ברוך הוא שרוי ברווחה עמהם ובשמחה.

'איני יורד משמי מרום ומתגלה אליך, עימך אני בצרה, מצטער בצערך'. הטעם להתגלות ולגאולה, הוא התחזקות הצרה והתגברות הצער של ישראל. ההתגלות מבררת שצערם של ישראל הוא צער השכינה. זו אינה רק אמפטיה והיכמרות הלב, אלא הזדהות מוחלטת. 'הרגל של אשתי כואבת לנו' כדברי רבי אריה לוין.

תכלית ההתגלות – הגאולה היא היציאה מצרה לרווחה, מן המיצר אל המרחב, מן הצער אל השמחה.


ההתגלות – מתוך כאב השפלה וצער

למעשה המדרש רק מחדד את מה שכתוב בפשוטן של מקראות. הטעם להתגלות האלוהית אל משה ולהחשת הגאולה, אינו טעם 'הגיוני' – עם ישראל חזר בתשובה, הבשיל ליציאה לחירות והתפלל להתגלות – גאולה. עם ישראל לא חזר בתשובה (ודרבא בוסס במ"ט שערי טומאה), לא היה עדיין בשל וזכאי לגאולה (המדרש מלמדנו שלא ממש רצה בה), הוא גם לא פנה לאלוהים בתפילה לישועה וגאולה. הוא לא זעק אל אלוהים. הוא פשוט נאנח, וצעק, וזעק ונאק מקושי העבודה ('מן העבודה'), וזה מה ש'שבר' את הקב"ה… הקב"ה מתייחס לצעקות אלה כאל שוועה, רואה את עוני עמו,

(כג) וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה: (כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב: (כה) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים: (שמות פרק ב)

הקב"ה רואה את העוני ואת הלחץ, שומע את הצעקה מפני הנוגשים ומתייחס אליה כאל תפילה – 'והנה צעקת בני ישראל באה אלי', למרות שאינה מכוונת אליו. יודע, במובן של 'מחובר, חש ומרגיש' את המכאוב הנורא שלהם, וזה מה שמחולל את ההתגלות ואת הגאולה, לא שום טעם אחר 'גבוה' וכו'!

(ז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו: (ח) וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: (ט) וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם: (י) וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: (שמות פרק ג)

הכאב של השיעבוד, של העבדות, ההשפלה של הירידה לשפל המדרגה כיחידים וכחברה, הצער של הצרה המחניקה, הם מחוללי ההתגלות. ההתגלות היא הגאולה.

הגאולה היא – וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם (משעבוד לחירות) וּלְהַעֲלֹתוֹ  מִן הָאָרֶץ הַהִוא (משפלות לכבוד) אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה (מצער ולשמחה ורווחה)


חתימה אנתרופולוגית

אי אפשר לא להשליך (או להחזיר…) את הדברים על מערכת היחסים שבין אדם לחברו. מצד אחד יש כאן בשורה מעודדת ומנחמת – 'אין יאוש בעולם כלל' ואדרבא, 'אין ההתגלות באה אלא משיתיאש האדם מן הגאולה'. אבל אליה וקוץ בה. לצערנו ולבושתנו, גם ההתגלות שלנו אל הזולת, מתחוללת לעתים רבות דווקא כשהוא כאוב, מושפל ומדוכדך. יתרה מזאת דומה שגם התגלותנו אל עצמנו מתרחשת רק כשאנו יורדים לדיוטא התחתונה של עבדות, שיפלות ויאוש.

'הסיפור של התשובה' יכול לחדד את הדברים. חז"ל מלמדים שההנעות לתשובה הן שלוש: תשובה מיסורים, תשובה מיראה, תשובה מאהבה. בנוהג שבעולם, אין אדם נחלץ להשתנות (ואך לצמוח ולגדול, ואף באופן מפתיע ומפעים), אלא אם כן באים עליו יסורים. מעטים, משכילים לראות את הנולד מאורח חייהם, לירא מכך, ולתקן את דרכם. התשובה המבקשת להשתפר ולהשתכלל, לא בשל היסורים ולא בשל אימתם, אלא מתוך השמחה בחלק הטוב, והרצון להגדילו, נדירה היא מאוד מאוד.

וכאן הלב שואל: האם זו האפשרות היחידה של התגלות (והתשובה, ובכלל כל פריצת דרך)? אם להתנסח ב'פראות', קשה שלא ל'הריח' בכך את השמחה לאיד של זה שהמסכנות של חברו מעצימה את עמידתו ועמדתו, ומוסיפה לה את נופך של נדיבות אצילה… האם גזירה היא שדווקא ואך ורק המסכנות של הזולת והיסורים שלנו, הם שיפתחו את לבנו?! הלב ממאן לקבל תשובה זו.

מכיוון שאנו מכירים גם התגלות אלוהית שבאה מתוך שמחה, 'והיה כנגן המנגן', 'אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה', ו'אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה', ועוד, אפשר לקוות ולעשות למען התגלות, פתיחת הלב והארת הפנים לזולת, גם כשהוא מצליח, שמח וטוב לבב, ולא רק כשהוא עלוב ועגום. אפשר שבאותה מידה שנשכיל להתגלות כך אל הזולת, נזכה אף אנו להתגלות מתוך שמחה ושלווה, ולא נצטרך ל'הציע שאול' לשם כך.