Print Friendly, PDF & Email

‘בני אדם שעשו עצמם אלוהות’

‘זה הפיתוי הקדמון – להיות כאלוהים’
(הרב מנחם פרומן, דין וחשבון על השגעון)

כבוד מלכים

מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְהֹוָה צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה.
למה קוראים להקב”ה מלך הכבוד? שהוא חולק כבוד ליריאיו.
מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו, והקב”ה הושיב לשלמה על כסאו,
שנאמר: וישב שלמה על כסא ה’ למלך (דה”א כט), והרכיב לאליהו על סוסו, ויעל אליהו בסערה השמים (מל”ב ב).
מלך בשר ודם אין משתמשין בשרביטו, והקב”ה מסר שרביטו למשה, שנאמר: ויקח משה את מטה האלהים בידו (שמות ד).
מלך בשר ודם אין לובשין עטרה שלו והקב”ה עתיד להלביש עטרה שלו למלך המשיח, וכתיב: תשית לראשו עטרת פז (תהלים כא).
מלך בשר ודם אין לובשין לבושו, וישראל לובשין לבושו של הקב”ה [שהוא העוז], שנאמר: ה’ עז לעמו יתן (תהלים כט).
מלך בשר ודם אין נקראין בשמו – קיסר, אגוסתא – ואם נקרא בשמו, ממיתין אותו, והקב”ה קרא למשה בשמו, שנאמר: ראה נתתיך אלהים לפרעה.

(שמות רבה [שנאן] פרשה ח)

מלך בשר ודם הוא מלך, דווקא ואך ורק כשהוא שומר על כבודו ואינו מתפתה לחלוק ממנו ליריאיו. לכן, הוא אינו מתיר להשתמש בכסאו ובסוסו, בשרביטו ובכתרו, בלבושו ובשמו. הקב”ה דווקא כן. הקב”ה הוא ‘מלך הכבוד’, דווקא מפני שהוא חולק מכבודו ליריאיו. ההגיון פשוט. מלכותו של בשר ודם רעועה ומפוקפקת היא, כמו לב האדם העקוב והאנוש. אילולא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, המורא מהמלך והכבוד אליו, חייבים להישאר, הגבולות בינו לבין העם חייבים להישמר. לעומת זאת, מלכותו של הקב”ה כל כך מוחלטת ויציבה, שהוא יכול להרשות לעצמו להיות נדיב יותר וקפדן פחות בעניני כבוד. ואולי, לא רק שהוא אינו חושש מהתרופפות היראה ממנו ואולי אף שמח בהתמרתה לאהבה, שהרי אינו רק מלך אלא גם אב…


להתדמות לאלוהים

כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו: (ישעיה פרק מג ז). כבוד ד’ הוא תכלית הבריאה. הוא מכלול הערכים האלוהיים, המוחין והמידות האלוהיות. רצונו וחכמתו, בינתו ודעתו, חסדו וגבורתו וכך הלאה, בקיצור, מלוא שיעור הקומה האלוהי. הקב”ה חולק לאדם מכבודו, קודם כל, בכך שברא אותו בצלמו ובדמותו. האיכות הזו ניתנה בו על מנת שיפתחה וישכללה ובכך יפתח וישכלל את עצמו ואת חברתו. תכלית האדם היא הקדושה, שבה הוא זוכה על ידי הדבקות באלוהים, על ידי ההליכה בדרכיו וההידמות אליו. בכך הוא מגלה ומאיר את כבוד ד’ בעולם. זו קדושה של התעצמות שאינה סותרת את הענווה, אדרבא היא ניזונית ממנה. מתגלה על ידה שלא רק שאין סתירה בין כבוד ד’ לכבוד האדם, אלא שכבוד האדם, מקורו בכבוד ד’, והתגלותו של כבוד ד’ בעולם, היא על ידי כבוד האדם.


להתחזות לאלוהים

אמר לו הקב”ה למשה: פרעה הרשע עשה עצמו אלוה, שנאמר: פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי, לפיכך יִרְאֶה אותך, ויאמר, שזה אלוה. (שם)

פרעה הוא האבטיפוס של המתחזים לאלוהים. הוא שיכור מעוצמת הכח והכבוד המלכותיים שלו, אך אינו מסתפק בהם. הוא מבקש להרחיב את מלכותו ולהחילה גם על אלוהיו – היאור (לי היאור), ודעתו אינה מתקררת, עד שהוא רואה עצמו כבורא ולא כנברא (ואני עשיתני).

משה, הוא האבטיפוס של הקבלה הנכונה של כבוד אלוהים, שלא רק שאינה מגביהה את לבו אלא אדרבא מביאה את ענוותנותו אל הקצה: שלח נא ביד תשלח – כל מי שתשלח, יהיה טוב ממני.

המפגש בינהם נועד ללמד לקח את פרעה ואת כל ה’מתחזים לאלוהים’. פרעה מתפכח בו משכרון ‘אלוהיותו’, הולך ומאבד את מלכותו, ואף עומד חפוי ראש לפני הָאִישׁ משֶׁה (ה)עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, שדווקא לו נאמר: ‘ראה נתתיך אלהים לפרעה’.

פרעה היה אחד מד’ בני אדם שעשו עצמן אלוהות והרעו לעצמן: חירם, נבוכדנאצר ופרעה ויואש מלך יהודה. (שם)

זה לא עוזר. מדיניותו הנדיבה של המלך האלוהי ממשיכה להתפרש על ידי מלכים בשר ודם באופן גס ופרוע. הם לוקחים את הכבוד שאלוהים חלק להם, מתכחשים למקורו ולתכליתו ומנכסים אותו לעצמם. כל אלה שעשו עצמם אלוהות, אבדו אף את מלכותם שקרסה עליהם ומחצה אותם מתחת חורבותיה, אבל הלקח לא נלמד. שוב ושוב קמים בני אדם שעושים עצמם אלוהות. המפלות של קודמיהם אינן מרתיעות אותם. יתר על כן, ככל שחולף הזמן, הולכת יומרה זו, שהיתה נחלת יחידים, מלכים, לנחלת רבים, ואף לנחלת הציבור כולו.


המלך האדם חולק כבוד לאלוהים

לשיאה מגיעה מסורת ההתחזות הזו, בתרבות המודרנית ההומניסטית, המעמידה חלופה אנושית למלכות האלוהית. האדם עתיר הכבוד האלוהי – הכוחות והכשרונות, שלמד להשתמש בהם כדבעי, מכריז על אוטונומיה ואוטרקיה, גם אם ברוב טובו הוא חולק לאלוהים מכבודו: ‘אלוהים הוא ביטוי פיוטי, אחד מני רבים ושונים, לערך העליון של ההומניזם…” כדברי אחד מגדולי ההומניסטים (אריך פרום להיות כאלוהים עמ’ 16).

אבל האמת היא שהסיפור לא מתחיל בפרעה, ולא מסתיים באדם המודרני, והוא גם מורכב יותר.


ספור ישן נושן

האדם הראשון המבקש להיות כאלוהים, הוא האדם הראשון. המלך חולק לו מכבודו בשפע, בוראו בצלמו ובדמותו, מושיבו בגן עדן להתענג על כל מעדניו, ומונע ממנו רק את עץ הדעת טוב ורע: ‘וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ’, וזאת באופן נחרץ ותחת איום כבד ‘כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת’. למרבית ההפעתה, האִיום האָיום הזה מחוויר לעומת סומק וברק הפיתוי של ‘והייתם כאלוהים’. האדם בוחר להיות כאלוהים, גם אם זה יעלה לו במחיר הכבד של המיתה.

אלא שבסיפור הזה, הרצון להיות כאלוהים, אינו ה’אנא אמלוך’, הרצון לכח ושליטה, אלא התשוקה לדעת ומודעות, לחירות ולאחריות שהאדם מוכן לשלם עליה בחייו. דומה שהחטא הזה אינו חטא, אלא תקלה הכרחית ובלתי נמנעת, יתרה מזאת, מתעורר החשד שזה בדיוק מה שהאל רצה. בעצם (כך אומר הלב), הוא ייחל לכך שהאדם יעיז להמרות את פיו כדי לממש את מלוא הפוטנציאל שלו, כדי להופיע את צלם אלוהים שבו, את כבוד אלוהים שהוא הוא כבוד האדם. ואכן, מאז ועד היום העזות והחוצפה להמרות ולחרוג מן המקובל, היא המפתח ליצירה, לפריצה ולהתעלות האדם. ומשיח (בגימטריה – נח”ש…) נקרא ‘פרץ’ – ‘גדור פרצי בבן פרצי’.


סיפור חדש חדיש

‘הווה דן את כל האדם לכף זכות’. מאז האדם הראשון ועד האדם המודרני, מבקש האדם להיות לאלוהים ולא רק ‘כאלהים’, מפני שהוא מבין שהוא זה שעליו מוטלת האחריות לקיים את כל ההבטחות של אלוהים לעולם של טוב ויושר, צדק ומשפט, ולהגשים את כל נבואותיהם של הנביאים על עולם של אמת וטוב ושלום. ואכן ‘האדם האחרון’, האדם המודרני, מתעל את הדעת והמודעות בה זכה האדם הראשון לאפיקים של חקירה ויצירה ומצליח לקיים חלק נכבד מההבטחות ולהגשים חלק נכבד מהנבואות. העולם הפך על ידו למקום הרבה יותר טוב לחיות בו. המלאכה לא תמה, האדם ממשיך לעמול בחריצות רבה כדי לתקן את ליקויי הטבע, הטבע הפיזיקלי, הפיזיולוגי והאנושי, לנטרל ולפחות למזער את פגעיו. והוא אף חולם ועושה על מנת לבער את המוות ולבלעו. יתר על כן, בחלוף הזמן, הוא נהיה מודע לנזקים שהביאה איתה בכנפיה המודרנה (‘מועקת המודרניות’) ומנסה לתקנם. זו אינה המגלומניה המלכותית של המלכים האליליים תאבי הכח והשליטה, אלא הרצון להיטיב את חיי האדם. בשביל זה בדיוק חָלַק וחולֵק מלך הכבוד מכבודו לאדם.


עירטול האדם מקיסמו ומכבודו

הבעיה אם כן, אינה בסיפור ההצלחה של המפכה המודרנית – בהתפתחות המדעית והטכנולוגית, הפוליטית והחברתית, התרבותית והאמנותית. אדרבא זו ברכה. אי הקריאה בשם ד’ של התרבות ההומניסטית החילונית, גם היא אינה בהכרח חיסרון. אפשר אף שיש בה יתרון כל עוד נשמר האתוס האתי והפוליטי המבקש תיקון עולם על פי חזון הנביאים, וכל עוד יוקדת האמונה בהכרח ובאפשרות להגשימו.

הבעיה נמצאת בהפעימה הפוסטמודרנית ה’קשה’ שבאה בעקבות המודרנה. הפוסטמודרניזם, בניגוד למקובל לחשוב, אינו בקורת, מרד או חלופה של המודרניזם, אלא ההמשך העקבי והמסקני שלו. המהפכה המודרנית עירטלה את העולם מקיסמו וצמצמה אותו לכדי מערכת חומרית כמותית מדידה. המהפכה הפוסטמודרנית פשוט המשיכה את המגמה הזו עד למיצוייה. האדם עבר רדוקציה למערכת ביולוגית אקראית, חסרת רוח ושאר רוח. לאדם (ובוודאי לעם) אין ‘נפש’ (על ‘נשמה’ אין מה לדבר), גם לא ‘עצמי עמוק’ והוא אף אינו ‘סובייקט’. עצמיותו היא אשליה וחיותו היא יצריות טבעית אינסינקטיבית משוללת כל נטיה לאמת ולטוב. בכך עורטל גם האדם מקסמו, ו’התברר’ שלא רק הטבע הפיזיקלי הוא מערכת חומרית נעדרת כל קסם, הוד וסוד, אל גם נפש האדם. גם אם אף מודרניסט לא רצה בכך ולא העלה זאת על דעתו גם בחלומותיו הרעים ביותר, היה זה המשך עקבי של המהפכה המודרנית.

הפוסטמודרניזם חותר תחת כל הישגי המודרנה על ידי החשדנות האובססיבית שלו שכל רעיון ובוודאי אידיאולוגיה, באים לספק את צרכים ולשרת אינטרסים של יחד או קבוצה, ובדרך כלל הם אינם אלא סיפור כיסוי למזימה נכלולית של בקשת כח ושליטה. הוא שמט מתחת רגלי האדם את האמון שלו בטוב (האלוהי) שבקרבו, ובכנות וטוהר בקשתו את האמת והטוב, ובכך ב’כבוד האדם’, באנושיותו, באלוהיותו. כיוון שאיבד האדם את כבודו העצמי ואת האמון בעצמו, התפנתה הדרך, למרבית האירוניה, לשיבת הדתיות הפונדמטליסטית הישנה שממנה ברח האדם כל עוד נפשו בו.

כשאין אלוהים, אין לנו להשען אלא האדם שבארץ, וכשאין אדם, אז כלו כל הקיצין, ואין לנו אלא להשען שוב על מלכנו שבשמיים…

מה שקורה היום באירופה הוא דוגמא חיה, מצערת ומבשרת רעות. תרבות מפוארת נדרסת על ידי דתיות פונמדטליסטית פרימיטיבית, קנאית ואלימה, שכוחה הוא בכך שהיא יודעת בדיוק מה היא רוצה, ובעיקר בכך שהיא מאמינה ב’אמונה שלמה וודאית’ בצדקתה והצלחתה, שהרי היא שליחה של האלוהים, ושלוחו של אדם כמותו. זוה גירסא חדשה של ‘בני אדם שעשו עצמם אלוהות’, מסוכנת הרבה יותר מההתחזות הנאיבית משהו של המלכים בימי קדם.


מה המענה? היכן הוא נמצא? מה ישיב לתרבות האנושי את חוסנה ואת מקור חוסנה – את אמונתה, בלי להסיג אותה אחור אל חשכת הבערות וההזיה, אך גם לא אל זרועותיה של דתיות פרימטיבית ואלימה?


שיבה לא מאוחרת

(יא) כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: (יב) לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: (יג) וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: (יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ: (דברים פרק ל)

אכן ה’אוצר’ שאנו מחפשים, אינו בשמים ולא מעבר לים, לא במזרח ולא במערב. הוא נמצא קרוב, קרוב. הוא נמצא אצלנו בבית. בבית האנושי שלנו, בבית המדרש האנושי הכללי, בארון הספרים, ובאוצרות הרוח והתרבות שבו. הוא נמצא בבית. בבית הישראלי – יהודי שלנו, בבית המדרש, בארון הספרים העשיר ובאוצרות הרוח שבו.

דרשו החסידים: ‘זאת התורה אדם’ – התורה כולה אינה אלא תורת העצמת האדם, תורת כבוד האדם וחירותו. תורה המלמדת אותנו ‘להיות כאלוהים’ ולא ‘להיות לאלוהים’. ללכת בדרכיו, להדבק במידותיו – מידותינו, ולא להמירו באלילים, יהיו אלה אלילים אנושיים מוכשרים ומפותחים לעילא. ואיזהו מכובד? המכבד את הבריות… ואת בוראן.