Print Friendly, PDF & Email

לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר

למה תעקור נטוע?

שבוע רע ומר עבר עלי. השבוע פונו תושבי עמונה מבתיהם ומישובם, ובינהם בני, כלתי וילדיהם. המקום התרוקן מתושביו, השקט והקור העידו שהוא פסק להיות ישוב חי של קהילה עירנית ותוססת. תושביו, נעקרו מבתיהם, נתלשו ממנו, והפכו לאנשים ללא מקום, ללא בית. הלב מסרב להאמין ולהשלים/ שוב, בארץ שלנו, במדינה שלנו, חוזרות ונשנות התמונות הקשות של יהודים מפונים מבתיהם ויוצאים לעוד מסע נדודים.

נדמה לי שמידת האמפטיה בחברה הישראלית כולה לכאב של תושבי עמונה, היתה גדולה לאין ערוך מזו שהיתה בזמן הפינוי של תושבי גוש קטיף והחרבתו. האם יש בכך בכדי להקל מעט על הצער והכאב, הסבל וההשפלה של התושבים? על כך, יכולים וזכאים לענות, רק הם.

כמו תמיד, פרשת השבוע  שבתורה, משוחחת עם פרשת השבוע שבחיים. המדרש על פרשת 'בא' דורש את הפסוק ממשלי: לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר: (משלי פרק יד י). רק מלקרוא אותו, להקשיב אליו, עוד לפני שהבננו משהו, הלב נרעד, הלב יודע, שמה שנאמר כאן, נוקב עד התהום של הקיום האנושי.

האם אין הפסוק הזה מספר את סיפור בדידותו האינסופית של האדם (היחיד והקבוצה)? האם אינו מטיח בפנינו את האמת המרה של אי האפשרות שמישהו באמת יבין ללבנו, יחוש את כאבנו או ישתתף בשמחתנו? האם אין כאן הודאה נוּגה שאמנם 'לא טוב היות האדם לבדו', אבל 'הוא לבדו מכל מקום'… חז"ל עוסקים בכך במדרשים שלפנינו.


הזר שבתוכנו

לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר (משלי יד). מהו כך?

אלא כשם שהלב (הוא ה)מרגיש בצרה שהוא (האדם) מיצר,

כך כשאדם שמח, הלב שמח תחלה, שנאמר: לב יודע מרת נפשו וגו'.

וכן דוד אמר: לבי סחרחר עזבני כחי (תהלים לח), ובשמחתי לבי שמח תחלה, שנאמר:  לכן שמח לבי ויגל כבודי (תהלים טז). וכן הוא אומר: כי רבות אנחותי ולבי דוי. (איכה א).

ולעתיד לבא, מביא הקב"ה כל האיברים, ואינו מנחם תחלה אלא הלב, שנאמר: ודברתי על לבה (הושע ב).

(שמות רבה, פרשה יט א)

ה'זר' כאן, אינו הזולת, אלא עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. הבדידות הינה הבדידות של הלב שלנו. בינת הלב היא המודעות העצמית והסביבתית, העמוקה והמדויקת, שבה האדם יודע את האמת לאמיתה, גם כשהיא מרה. הלב, לפני כל כוחות הנפש האחרים (הרצון, השכל, הדמיון), ובעוצמה וחדות גדולה יותר, הוא המזהה ומרגיש צרה וגם שמחה, כשהם מתרגשים ובאים. ולעתים ליבא לפומא לא גליא. הלב הוא הרגישות. כחדות הרגישות כן עומק הצער, אך גם גודל השמחה. הלב הוא הראשון לזהות את עמוד השחר המפציע של היום החדש, של הגאולה, ולהתנחם על הלילה הארוך, הגלות. הכל מתחיל מהלב ונגמר בלב, התבונה וכל הכוחות האחרים אינם אלא שמשי הלב ומבררי מֶקָח פעימותיו. 'הרגש מעיד והחכמה מבררת' (הראי"ה קוק, אורות).

עיקר ההבחנה היא בין הלב לבין ה'מח'. המח הוא במהותו 'זר'. הוא פועל דווקא מתוך ניכור ו'תפישת מרחק', שמטרתם ליצור פרספקטיבה. מחירה של השכלתנות הוא המרת הידיעה מבפנים, 'בינת הלב', בידיעה מבחוץ, 'חכמת המח'. ה'שכלתן' יבין בשכלו היטב כל דבר, וידע גם לנתחו וגם להסבירו וכיו"ב, אך הוא עלול להפוך לטיפוס מנוכר, ולאבד את רגישותו והרגשותיו, ביחס לעצמו, לזולת, וקל וחומר לאחר.

נכון, כשהלב משתלט על האדם כליל, ולא מאפשר ל'מח' להכנס ל'סיפור', התוצאה היא, ריגשה פנימית מעורפלת, שמשמעותה, חוסר יכולת להתמודד עם אתגרים ולשוחח עם אנשים.

האיזון בין לב ומח ושיתוף הפעולה הנכון בינהם, הוא כמובן חידה אישית, המתחדשת בטובה בכל יום תמיד…


על עקרות, עקורים ואָבֵלִים

דבר אחר, לב יודע מרת נפשו – זו חנה, שהרבה היתה מצטערת,

שנאמר: והיא מרת נפש (שמואל א) – היא לעצמה.

כיון שנפקדה, לא פקדה האלהים אלא לעצמה,

שנאמר: ובשמחתו לא יתערב זר (משלי יד).

וכתיב עלץ לבי בה'… כי שמחתי בישועתך (שמואל ב) – אני לעצמי שמחתי, אבל אחר לא ישמח עמי.

 (שמות רבה, שם)

כאן ה'זר' הוא הזולת. הצער של האישה הוא שלה לבדה ואין לזרים עימה. אפילו אישהּ האוהב (ויהא זה אלקנה…) נחשב זר, נותר מחוץ לְעֵין הצער והכאב של העקרות, וגם מחוץ למעגל השמחה של הלידה. אלה דברים קשים לעיכול. רק מי שחווה עקרות, יודע מרירותה, ורק האישה חווה עקרות. רק מי שיולד שמח בלידה ובַיִלוֹד, רק האישה יולדת. שמתבונן בכך מהצד, גם אם מקרוב, ובאהבה ואמפטיה, לא חווה את אותה החוויה. אמנם המדרש מדבר על חווית העקרות, כחוויה נשית בלעדית, אך דומה שיש כאן אמת רחבה יותר. יש דברים שהם אישיים לגמרי, שאינם ניתנים לשיתוף וחלוקה גם במסגרת מערכות היחסים הקרובות והאינטימיות ביותר. יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ.

האם מי שלא נעקר מביתו יכול להשתתף בצערם ולכאוב את כאבם של העקורים מביתם? האם יש משמעות למלים 'אני שותף בצערך' שאומר המנחם לאבל? התשובה היא לא רבתי! מי שלא נעקר מביתו, אינו עקור, ולא יוכל לחוות את מה שחוו אלה שנעקרו מבתיהם. מנחמי האבל אינם אבלים, מרת נפשו של האבל, היא שלו ורק שלו. רק לבו של האדם הכואב והסובל, יודע, כלומר, חש את צערו וטועם את מרירותו. ומה שנכון ביחס לצער נכון גם ביחס לשמחה. ברגעים הכי קשים של חיינו אנחנו לבד, וכך גם ברגעים היפים ביותר…


יום הכיפורים, הרופא והלב

אמר רבי ינאי: חולה אומר (ביום הכיפורים) צריך (אני לאכול), ורופא אומר, אינו צריך – שומעין לחולה,

מאי טעמא – לב יודע מרת נפשו.

פשיטא! מהו דתימא: רופא קים ליה טפי (הרופא יודע ומבין יותר), קא משמע לן (שהלב יודע טוב יותר את מרת נפשו).

(יומא דף פג עמוד א)

הידיעה הלבית (האינטואיציה; בינת הלב; אובנתא דליבא) מבפנים את המציאות, עדיפה על הידיעה השכלית מבחוץ, גם כשמדובר על הידיעה המדעית המקצוענית, גם בעניני הגוף, ולא רק הנפש. זו אינה מליצה, על פי תובנה זו נפסקת ההלכה אפילו (ואלי דווקא!) ביום הכיפורים!


כל בן נכר לא יאכל בו

דבר אחר, לב יודע מרת נפשו – אלו ישראל שהיו נתונין במצרים בשעבוד,

וכיון שבאו לצאת, וגזר עליהן הקב"ה לעשות פסח, באו המצרים לאכול עמהם,

אמר להם האלהים: חס וחלילה, כל בן נכר לא יאכל בו, הוי, לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר.

(שמות רבה, שם)

כאן מגיע המדרש לפסוק מן הפרשה שאותו ביקש להאיר: ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו.

כשחבורת העבדים שלימים תיקרא עם ישראל, מתכנסת לאכול את קרבן הפסח. מתקבצים ובאים אליה שכנים מצרים שאינם יכולים לעמוד בפני הריח של הצלי, ואולי גם לא בפני הריח האביבי של החירות. התורה אוסרת עלינו להטעימם. זו אינה קמצנות אנוכית, וגם לא סנקציה נקמנית אלא הנהרה של אמת יסודית.

בני ישראל עברו ביחד תקופה קשה של שיעבוד ועבודת פרך. הם סחבו אבנים ענקיות ביחד, בנו פירמידות אימתניות, קבלו מכות מהנוגשים והושפלו עד עפר. גם לאומה יש לב, והוא ורק הוא יודע את מרת נפשה. הסולידריות והאינטימיות העמוקה של חברי הקבוצה, נבנתה בחוויות המרות שחוו ביחד. מי שאינו חלק ממנה ולא נטל חלק בעלילותיה, לא יוכל לבוא בסודה. בחגיגות השחרור מהשיעבוד, יוכל לקחת חלק רק מי שסבל מהשיעבוד, רק מי שהלך כל הלילה במסע המפרך, הוא יראה אור יום. רק מי שטעם את עומק המרירות של חשכת הגלות והשיעבוד, הוא זה שיחוש את מתיקות האור של הגאולה והחירות. רק מי שהיה עבד, יוכל להיות בן חורין באמת. נכון, חשוב  ומשמעותי שיש את 'יום השואה הבינלאומי', אבל אף אחד לא יוכל לכאוב את השואה כמו גם לשמח בתקומה כמונו.


הלב – אין יוצא ואין בא

הלב הוא קודש הקודשים שאליו לא רשאי ולא יכול להיכנס איש. מחד, זה מה ששומר על המובחנות של כל יחיד מפני כל מיני אפשרויות היתוך וניסיונות בליעה. מאידך, זו אמירה אנטי רומנטית מוחצת המנפצת באחת את כל חלומות האהבה.

זו תפישה של האדם (יחיד וקבוצה) כ'מונאדה' סגורה ומסוגרת. איש אינו יכול להכנס ללב שלי, לבי הוא ביתי, הוא מבצרי. ל אף אני איני יכול לצאת מלבי ולהתארח בלבו של הזולת. היתרון של הלב הוא גם חיסרון גדול. הלב הוא החש ובמלוא העוצמה, אך אינו יכול לשתף בהרגשתו. מה שמסור ללב הוא אישי לגמרי ולא ניתן לשיתוף וחלוקה, תיקשור והעברה, לא במלים, ואף לא בשפת הגוף.

האמנם כל אחד מאיתנו כלוא בד' אמותיו, בחוויתו ובדעתו, באמונתו ובאידיאולוגיה שלו, סגור בתוך עצמו ומנוע מלדעת את רחשי לבו של הזולת? האינו יכול בשום פנים ואופן להגיע למקומו של הזולת? כדי לדון אותו לכף זכות, כדי להצטער בצערו ולשמוח בשמחתו וכיו"ב? אם כך, מה הטעם במערכות יחסים בכלל, ובדיבור בפרט, בין בני אדם, אם כל אדם 'בתוך עצמו הוא גר' [*] ?

מחד, דעה זו נסתרת מן המציאות. אי אפשר להכחיש שלעתים, אנשים מוצאים שפה משותפת ומצליחים לחלוק זה עם זה לא רק אינפורמציות, אלא אף רגשות ותקוות, והם שמחים בשמחת חבריהם ומצטערים בצערם. מאידך, קשב לברוח מצליל האמת שבדברים, הרי על כך שאיש אינו באמת מבין אותנו, ישבנו גם בכינו, לא פעם ולא פעמיים.

ואולי מדובר דווקא ב'זר' במובן המדויק של המילה. ב'אחר', במי שאינו כמוני, שאינו מדבר בשפתי ואינו מאמין במה שאני מאמין, וכך הלאה? מערכות יחסים כאלה, אכן מתאפיינות בניכור וחסר הבנה מוחלט, אבל לא רק הן…

ואולי מדובר לא על הבחנה של 'שחור לבן', אלא על ההבחנה ששום אמפטיה לא תהיה זהה לכאבו של הכואב, כמו שזה נכון בפשטות ביחס לכאב פיזי (אם נתעלם מ'הרגל של אשתי כואבת לנו', של רבי אריה לוין), ובכל זאת יש מרחב גדול של הזדהות ואמפטיה.

במדרש הבא נפתח לנו פתח תקוה.


חוט של תקוה – כרחם אב על בנים וכשמחת אח באחיו

 ר' הונא בשם ר' אחא: מנין אתה אומר שכל מי שיש לו בן יגע בתורה, שהוא מתמלא עליו רחמים?

תלמוד לומר, בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני (משלי כג טו)

(בראשית רבה, תולדות, פרשה סג)

מי שיש לו בן יגע בתורה מתמלא עליו רחמים כשרואה שמייגע עצמו ואין יכול למצוא, ומתמלא עליו רחמים שימצא על ידי היגיעה, לכן כשזוכה אל החכמה, אחר היגיעה, שמח גם אביו. (אמנם) כתוב 'לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר', רק האב, שמתערב גם בהיגיעה, שמח אחר כך.

(שפת אמת, ליקוטים – פרשת תולדות)

האבא ביחס לבנו, אינו זר… כשהוא רואה את בנו מתייגע ולא עולה בידו, לבו מתמלא רחמים עליו. כשהוא רואה אותו סוף סוף מצליח, לבו מתמלא ונגדש שמחה. אפשר להזכר גם באחווה המלבבת של משה ואהרון שעליה נאמר 'מי יתנך כאח לי', שביטויה הוא 'וראך ושמח בלבו' – בשמחתך, משה. על פי שניים עדים ניזכר בדבר! וה'דבר' הלא כל כך 'קרוב אלינו'! איך יכולנו לשכוח את הבית, את כל מערכות היחסים העמוקות שבמשפחה – איש ואישה, הורים וילדים, אחים ואחיות. כמו תמיד, הכל מתחיל במשפחה, אך לא חייב להישאר בה. אי אפשר, במיוחד בדורנו, להכחיש את עוצם ועומק הרעות והידידות שהתקדשה ביזע ודם בתקומת עם ישראל בארצו,

האחרות אינה בהכרח זרות, והזולת אינו בהכרח 'לז' (ובודאי לא 'הגהינם'). הלב הוא בית, ולבית שער, ואם נעול הוא, הבה נאזין ונשמע, 'קול דודי דופק פתחי לי', נפתח לו וניפתח אליו. משמצאנו קצה חוט על השער הפתוח של אחד הלבבות, הבה נעיז לצאת מגדרנו, ללכת לאורכו, ולהכנס אל 'מערות הנטיפים של הלבבות' שמסביבנו.


[*] נספח – לב המשורר

לב המשורר יודע מרת נפשו אך גם יודע לשתף בה את ה'זר', ובכך להפוך מר למתוק וזר לאח וחבר!

אדם בתוך עצמו / שלום חנוך

אדם בתוך עצמו הוא גר
בתוך עצמו הוא גר.
לפעמים עצוב או מר הוא,
לפעמים הוא שר,
לפעמים פותח דלת
לקבל מכר
אבל
אבל לרוב,
אדם בתוך עצמו נסגר.

אדם בתוך עצמו הוא גר
בתוך עצמו הוא גר.
או באיזו עיר סוערת
או באיזה כפר
לפעמים סופה עוברת
וביתו נשבר
אבל
אבל לרוב,
אדם גם לעצמו הוא זר.

ואת, ואת
כמה טוב שבאת,
בלעדייך ריק הבית
והלילה קר.
אז אני שומר עלייך
כמה שאפשר,
ועם כל זאת, האם
אמצא אותך מחר?

אדם קרוב אצל עצמו
אדם בתוך עצמו הוא גר.