Print Friendly, PDF & Email

פרשת ואתחנן
'חיל יהודי מתפלל עם רובה לשלומך' (אצ"ג)

עומד אדם בפתח ביתו עם שחר, ריח הגשם באפו, קרן השמש הטובה מאירה עליו, כוס קפה בידו ושיר מתנגן באוזנו. הוא מוצא עצמו מתנודד ללא מילים, נעתק מעצמו וחש כמיהה אל כל שסביבו. לימים, נוחת עליו אחד מפגעי החיים, פחד עמוק, חוסר אונים, דאגה וכאב דוקר בליבו, שוב הוא מוצא עצמו מתנודד ללא מילים, מתכנס, נאלם ו'נעלם' לכל סביבתו, מבקש לשאוב תיקון, גאולה והבטחה. זמן מה אחר כך, הוא קורא קטע שיר שנתקל בו, שורות נייר שנקרעו בתחילתן וסופן, והזמן קופא מלכת. קול לא נשמע, ומחשבה לא באה, אלא נשאב הוא אל המילים שדיברו בתוכו, ביטלו את היש והאדירוהו גם יחד. ושוב הוא מוצא עצמו נע ללא מילים, אחד עם שסביבו.

נניח לזאת, ועוד נחזור לכך.

"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר",  מדוע לא אמר משה "ואתפלל", "ואזעק אל ה'", "ואפגע בה'" או "ואעתור אליו"? אוזנו הכרויה והרגישה של מדרש ספרי הבחינה בחריגות הביטוי "ואתחנן אל ה'". המדרש מונה עשרה מקומות, שמות ופסוקים: "עשרה לשונות נקראו תפלה: זעקה, שועה, נאקה, בצר, קריאה, רנה, פגיעה, ניפול, פילול, .עתירה, עמידה, חילוי ותחנה, שנאמר: וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" [ספרי דברים פיסקא כו ד"ה דבר אחר ובמקבילות נוספות בחז"ל]

אלו אינן עשר מילים נרדפות למילה תפילה, אלא "לשונותיה של תפילה". לשונות הרי הן "שפות". אנו אומרים "לשון הקודש" או "לשונות זרות". אלו עשר שפות של תפילה, עשר סיטואציות, עשרה סוגי תפילה (ועשר הרי כאילו נאמר 'המון', או 'אין סוף').

אם כך, הבנת 'תפילה' כתבנית מסוימת וברורה, אחת ויחידה, אוסף מילים במועד מסוים ובאופן מסוים, היא טעות גדולה. התפלה אינה שם פרטי אלא שם כללי, היא שם של עולם, עולם התפילה, התפילות. זהו עולם חי, צומח, מלבלב, מבשיל, קמל ושוב צומח… התפילות של העולם ההוא, הן פעימות חיים הנולדות ומתחדשות כל הזמן, כלולות גם הן ב'ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית'.

כשם שביחס לבני האדם יודעים אנו 'שפרצופיהם שונים', 'ודעותיהן שונות', כך נאמר שתפילותיהם שונות ונבדלות; וכשם שעל הריבוי העשיר והמגוון האנושי הזה, אנו מברכים בהשתאות ובהתפעמות: 'ברוך חכם הרזים'! כך עלינו לברך על ריבוי ושונות התפילות; וכשם שדורשי רשומות דרשו: ישרא"ל – יש ששים ריבוא אותיות לתורה', כך נאמר אנו: ישרא"ל – יש ששים ריבוא אופנים לתפלה; וכשם שהעושר המלא והשלם של עם ישראל מתגלה ב'ששים ריבוא' נפש, ומלאות התורה מתגלה ב'ששים ריבוא' אותיות, כך גם העושר של התפילות, מתגלה ובא לעולם בשישים ריבוא אופני וגווני התפילה. שהרי, כל תפילה אינה אלא השתקפות פניו של כל אחד ואחד מישראל, אירועיו, זמניו, יומו ולילו.


נחזור לאדם ברגעי התעלותו, האם ישנה משמעות כללית לתפילה? משמעות שתחת מוטת כנפיה מתכנסות וחוסות כל התפילות?

אין התפלה באה כתקונה כי-אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל, אלא שבשעת התפלה המעשית הרי התפלה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפעל. וזהו עידונה ועינוגה, הדרה ותפארתה, של התפלה… התפלה המתמדת של הנשמה מתאמצת היא תמיד לצאת מן ההעלם אל הגילוי, להתפשט על כל כחות החיים של כל הרוח והנפש וכל כחות חיי הגויה כולה, והיא משתוקקת ג"כ לגלות את מהותה וכח פעולתה על כל הסביבה, על כל העולם והחיים…

בפיסקה שלעיל מגלה לנו הראי"ה שמהות עצמית זו ותנועה מכוננת זו של התפילה באה לו לאדם מאבן השתיה של קיומו, בין אם הוא מודע אליה, בין אם שקועה היא במי התהום של אישיותו. בפיסקה הבאה, חושף הוא את שורש שורשה של התפילה – האחדות שלו עם ההויה כולה שאת ניגונה הוא סופג בעורקי חייו ומבטא בשפתו, בשירת חייו, בתפלה.

התפלה היא האידיאל של כל עולמים. כל ההויה כולה למקור חייה היא עורגת, כל צמח וכל שיח, כל גרגר חול וכל רגב אדמה, כל אשר בו חיים נגלים וכל אשר בו חיים כמוסים …הכל הומה, שואף, עורג ושוקק לחמדת שלמות מקורו העליון, החי, הקדוש, הטהור והכביר. והאדם סופג את כל השקיקות הללו בכל עת. ובכל שעה, והוא מתרומם ומתעלה בתשוקות קדשו, ובא תור הגילוי לתשוקות רוממות-אל אלה בתפלה… מרומם הוא האדם בתפלה את כל היצור, מאחד הוא עמו את כל היש, מעלה את הכל, מרומם את הכל למקור הברכה ומקור החיים.

התפלה היא מעשה אהבה. האהבה היא פלא החריגה והפריצה של האדם מעצמו אל עצמו ואל חברו ואל אלהיו. כל ביטוי של תשוקת השתחררות זו של האדם ממיצריו הלא היא תפלה. יהא הביטוי פנימי או חיצוני, רוחני או גופני, רצוני או תבוני, מילולי או לא מילולי. כל מסע צליינות, אתי או פוליטי, דתי או חילוני, אמנותי או מדעי וטכנולוגי, כל אלו תפילה יקראו. אין מטבע קבועה לתפילה. הביטוי לתשוקת הפריצה, יכול להיות גם אל מול אלהים 'חיוור', אלהים רחוק ומסתתר, ואף אל מול אלהים נעדר. התפלה אינה מותנית בנמען אלהי רשמי עם כתובת מדויקת ומיקוד…

התפלה היא הנביעה-ההבעה הטבעית והמלאכותית, הישירה והעקיפה, של החיים, של כל מגע בחיים, ושל כל חווית חיים – של הרצון, של השמחה, של הצער, של התודה, של הצער והתסכול והאכזבה.  זהו פשר ההכרח והעונג של ההבעה והבטוי (גם אם אינו בהיר ומסודר) של הרתת, התעצומה, התסיסה, הראשונית, העמומה, הערפלית, הלא מוגדרת אך העזה, שאנו מוצאים בקרבנו, ומזהים בה את עצם ועוצם חיינו וקיומנו.

התפילה היא אם כן מכלול הבעות המגע העמוק עם החיים (יהא מענג או מכאיב). הבעות שתלבשנה לבושים שונים לפי האדם הזמן והמקום והעניין. כל מה שהאדם החי, מרגיש, רוצה, מדמה, חושב, אומר,  עושה, בכנות ומתוכו, כיוזמה או כתגובה, הוא תפלה.

ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר