Print Friendly, PDF & Email

 

השאלה, כלומר 'ה'שאלה!

מטרת מאמר זה פשוטה. לשים פעם נוספת, ללא מורא ולא בהכרח בעדינות את כאב הלב הנוגע בגמול ובהעדרו. לא, לא תחושת העוול וחוסר הצדק, מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה? גם לא התסכול, חוסר האונים והכעס מדוע "יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים"? לא. פרשת עקב מזמנת משהו אחר, משהו קשה אף יותר – תחושה של בגידה, של הפרת הבטחה, אולי אפילו הפרת ברית. פרשת עקב מעוררת קול פנימי, שאנו עמלים להדחיקו, להשתיקו, כמבוגר המשתיק ילד טרדן ותמים, אך הילד בשלו: אבל הבטחת?!

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם – וְשָׁמַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת־הַבְּרִית וְאֶת־הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ: וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי־בִטְנְךָ וּפְרִי־אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר־אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ".

או מהצד השני:

"וְהָיָה אִם־שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת־יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם – הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן: כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְקֹוָק מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

וזהו הלוא החידוש העצום והגדול של התורה:  ברית מוסרית ואונתולוגית, שיש לה משמעות לאומית, אתית, אפילו פוליטית. ברית והבטחה, שביסודן אלוהים מלך מלכי המלכים, שאינו משועבד לא לטבע ולא לגורל, שהוא 'בן חורין' מוחלט,  הבורא עולם שחוקיותו הפנימית (זו שחוקי הטבע וההיסטוריה כפופים לה) היא מוסרית, לא שרירותית. עולם שבו לחברה וליחיד הטובים והצדיקים, יהיה טוב, ולחברה וליחידים הרעים, יהיה רע ומר.

והנה לא?? הלוא באמת, גשמים בעיתם יורדים בשפע, גם כשהעם חוטא, ועונות שחונות באות גם בשנים של חסד וצדקה, ואין, אין מתאם בין חוקי הטבע וחוקי המוסר. וליחידים, על אחת כמה וכמה, יש עושה טוב וישר, אומלל ומוכה ויש רשע מרושע שכל מנעמי העולם מקיפים אותו.

ואין מזור גם בטענה "שפעם זה היה אחרת". קודם כל,  ומה עכשיו? שנית, העובדה שיש ספר שלם בתנ"ך העוסק בשאלת 'צדיק ורע לו', היא ראיה לכך שגם פעם "זה לא כל כך עבד"… ולא פחות חזקות ונוקבות הרי הן זעקות הכאב החוזרות ונשנות של הנביאים, אי-אז:  צַדִּיק אַתָּה יְהֹוָה כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד: (ירמיה יב א). אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי יְהֹוָה צְבָאוֹת: וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ: (מלאכי ג יד – טו).

ואין תרופה גם בטענה שהטוב המובטח הוא קולקטיבי ולא פרטי. איך נאמר, זה לא לגמרי מדוייק: ספרי הנביאים והכתובים (ובעיקר איוב, משלי וקהלת) מתייחסים וחוזרים על גמול טוב ליחיד, וגם בתורה, הגמול ליחיד אינו רק נרמז, אלא הוא ממש 'המובן מאליו' העומד ביסוד ספורי האבות ולכל אורך ההיסטוריה המקראית.


נסתר ונגלה ונסתר

הצגת השאלה בעניין זה לא תהיה שלמה אם לא נתבונן במהלך התגלגלותן של מחשבות אדם בעניין זה:

התורה עצמה נותנת את התשובה הראשונה לשאלת העדר הגמול. ממש לקראת סיומה, מגלה לנו התורה על דבר הנהגה אלוהית שלא הכרנו עד כה: 'הסתר פנים'.

וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים: (דברים, האזינו, לא יז – יח)

לעומת הנהגת הגמול, שהיא הנהגה גלוית פנים, ישירה ואקטיבית, ישנה הנהגה אלוהית של הסתר פנים, שהיא עקיפה ופסיבית. המשמעות של הסתר הפנים היא הפקרת העם והאדם ליד המקרה של חוקי הטבע וההיסטוריה המנוכרים והאדישים. זה גם הכי פשוט והגיוני שאפשר: גם במקום שאין גמול, יש גמול, והוא – שאין גמול. האדם מושלך אל הערבות הצחיחות של חוקי הטבע והמקרה.

לכאורה יש באופציה זו בכדי לתת תשובה לכל מקום שאיננו רואים גמול צדק, שכר ועונש, ומכיוון שזה זמן רב שאין, המסקנה המתבקשת הוא ש'הוראת השעה' של הסתר הפנים, הפכה לסדר הקבוע. חז"ל אינם רואים בכך את חזות הכל ואת ההסבר האולטימטיבי.

עיקר עיסוקם של חז"ל היה בהסבר העדר הגמול ליחיד. תשובתם הכללית היא: רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין (אבות ד טז). שורש תשובתם היא ההבחנה בין זמן העשייה לזמן קבלת השכר: עולמנו הוא עולם העבודה, וזמן השכר הוא 'העולם הבא'. לצד זאת, חז"ל המשיכו לדבר בכמה שפות וברבדים שונים (כנראה על פי אוזני המאזין ותיקונו): מחד, לא נטשו לגמרי את האמונה בגמול בעולם הזה, אלא הוסיפו לתחזק ולטפח אותו במאמרים וספורים רבים, מאידך, 'שכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה' ומעלים על נס את עבודת ד' שלא על מנת לקבל פרס, וכלה בחידוש הרדיקלי ביותר (כל כך רדיקלי, עד שהרמב"ם דוחה אותו בשאט נפש), יסורים של אהבה', היינו, מבע של אהבה, שבאמצעותו מבקש הקב"ה להיטיב לצדיק בחיזוקו וטיהורו עולם הזה, והרביית שכרו בעולם הבא.

 המקובלים בתורם, מחרים מחזיקים אחרי חז"ל, ומוסיפים ל'חשבון', בנוסף על 'הקיום שלאחר המוות', את 'הקיום שלפני היות'. תורת הגלגול היא סוד המענה לאיוב בפרט ולשאלת צדיק ורע לו ורשע וטוב לו בכלל.

 הפילוסופים הצטרפו אף הם (ובראשם הרמב"ם), וחידשו שההשגחה של שכר ועונש היא לכשעצמה 'שכר מצוה', היא תולדה של איכות חיים אנושית רוחנית גבוהה, הפותחת את האדם אל השפע האלוהי ומחברת אותו להרמוניה הקוסמית. בחריפות קובע הרמב"ם שההשגחה היא היא איכות החיים הזו, ומי שחי בה, אינו יודע רע.

ואילו הרמח"ל ב'דעת תבונות' חידש את 'הנהגת היחוד' שבמקביל ל'הנהגת המשפט'. אין בה גמול שכר טוב או עונש, אלא כל כולה הנהגה יזומה אלוהית, המקדמת את האדם והעולם לתיקונם  – בטוב או ברע, לפי חוכמתו.

והאמת היא, שתשובות אלה כולן עדיין במגרש של הגמול הצודק. רווח אחר מותנו או עונש על שקדם לחיינו, סוד הייחוד שיברר שגם הרע היה טובבסופו של חשבון, או כשיטת הרמב"ם מתנת ההשגחה כ'שכר מצוה'  כל אלה יצוקים בתבנית מושגי הצדק שלנו.

בכל אלה אין תשובה נכוחה למופרכות ההבטחה "והיה עקב תשמעון". הבטחה, שכנראה מעולם לא התקיימה! גם אם נתעלם מבעיות של מעגליות, חוסר לוגיקה, חוסר ביסוס אמפירי או תוספות מיסטיות שלא ניתן להתווכח עימן; גם אם נרכין את ראשינו רק בגלל מי שאמרום, עדיין הסברים רבים אלה אינם מתיישבים על הלב. יתרה מזאת הם מעוררים הסתייגות חוסר נחת עמוק, כיוון שהם נוטלים את העוקץ מהבשורה המוסרית הצלולה של התורה, ומההבטחה והברית של הגמול הנאמרת בשפה ברורה, המייתרת מכל וכל הסברים מפולפלים המיחסים לה מסרים כפולים ונסתרים.  הרי אלהי ישראל אמיתי הוא ואינו חפץ שיחניפו לו ויכזבו בו!

התשובה המתחייבת לשאלה זו, היא הכפירה בתורת הגמול, שהיא גם הכפירה ב'הא' הידיעה, שהרי יסוד ושורש האמונה אינו 'האמונה שיש אלוהים' אלא 'האמון באלוהים, בטובו וצדקו'! האם יש אפשרות של אמונה באלוהים גם ללא אמונה בגמול…

הקושי של שאלת אי התקיימות הבטחת הגמול, זועק עד לשמים. לעתים עולה בדעתי, שלא יתכן שדיסוננס כזה בין התורה לחיים הינו תולדה של רשלנות, או זדון, חלילה. לא יתכן ש'התורה' לא שמה לב לכך? אולי יצרה התורה את הדיסוננס הנורא הזה, בכוונה תחילה? שמא, לוחש קול, ההכזבה הזו מתוכננת ומכוונת?

שמא יש כאן קריאה להתמודד אתה מזווית חדשה, שמא מתבקש  מדרש חדש של הגמול, שיהיה גם מדרש חדש של האמונה!

המשך יבוא……