Print Friendly, PDF & Email

כתב החידה-הבדיחה

לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה: אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב יְדֹוָד לוֹ עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה: (תהלים לב א-ב)
זש"ה: נָשָׂאתָ עֲוֹן עַמֶּךָ כִּסִּיתָ כָל חַטָּאתָם סֶלָה: (תהלים פה ג).

א
ביום הכפורים בא שטן לקטרג את ישראל,
והוא פורט את עונותיהם של ישראל,
ואומר: רבש"ע, יש באומות העולם מנאפים, וכן בישראל,
יש באומות העולם גנבים, וכן בישראל,

והקב"ה פורט את זכיותיהם של ישראל.

ב
מהו עושה?
נוטל קנה של מאזניים
ושוקל את העוונות כנגד הזכיות,
והם נשקלים, העוונות והזכיות, אלו כנגד אלו,
ושתי הכפות של מאזנים נמצאים מעויינות.

ג
והשטן הולך להביא עוונות,
וליתן בכף העוונות, ולהכריעה.

ד
מה הקב"ה עושה?
עד שהשטן חוזר ומבקש עונות,
הקב"ה נוטל את העוונות מתוך הכף,
ומטמינם תחת פורפירה שלו.

ה
והשטן בא, ואינו מוצא שם עוון,
שנאמר: יְבֻקַּשׁ אֶת עֲוֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ (ירמיה נ כ)

ו
כיון שהשטן רואה כן, אומר לפני הקב"ה:
רבש"ע, נָשָׂאתָ עֲוֹן עַמֶּךָ כִּסִּיתָ כָל חַטָּאתָם, אתמהא?!

כיון שראה דוד כך, אמר: היאך נושא עון ומכסה חטאתם,
התחיל משבחם: אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה

(פסיקתא רבתי, פרשה מה)


מפנקסה של קלדנית בית המשפט

א. ביום הכיפורים מתקים המושב המכריע של בית הדין בענינו של ישראל. לאחר 40 ימי דיון סוערים, הגיע שלב הסכומים שלקראת הכרעת הדין. התובע המוכשר, המקצועי והרהוט, עולה לדוכן, ופורט באופן עניני, מסודר ומבוסס את כל העבירות החמורות שעשה ישראל. הוא מסיים ושב למקומו. לישראל אין סניגור, הוא בחר להגן על עצמו. עתה הוא יושב, ראשו מורכן, שותק. השופט הקשיש יורד מכסאו אל הדוכן ונושא את נאום הסכום של ההגנה, בו הוא מונה את זכויותיו של ישראל.

ב. השופט מסיים, עולה ומתישב על כסאו. קם וניגש אל מאזני הצדק הניצבות על שולחנו ומניח את העבירות על כף אחת, ואת הזכויות על הנגדית. כפות המאזנים מתחילות להתנדנד, 'נאדנד נאדנד רד עלה עלה ורד'. המתח בבית המשפט הולך וגואה. 'נאדנד נאדנד רד עלה עלה ורד'. הן הולכות ומאיטות את קצב תנודתם ומתיצבות סופית מאוזנות ושקולות!

ג. ללא כל שיהוי אץ – רץ לו התובע החרוץ ללקט ולהביא ראיות על עברות נוספות שעשה ישראל, שיכריעו את המאזנים לכף חובה. (ישראל ממשיך לשבת על מקומו, שקט ומהורהר, אך דומה שבת צחוק קלה, כמעט בלתי מורגשת נסוכה עתה על פניו)

ד. מיד ביוצאו, פונה השופט הנכבד (שגם על פניו נסוכה בת צחוק שכזו…) אל המאזנים, שולח את ידו ונושא את כל העבירות מכף החובה, ומסתיר אותן בכיס הפנימי של גלימת השופט המלכותית שלו. המאזנים מוכרעות באחת לכף זכות.

ה. חיש מהר שב התובע משוט בארץ (או בארכיון), מתחת לבית שחיו, תיקיה גדושה במסמכים המבססים באופן חד משמעי עבירות נוספות. במרץ והחלטיות ניגש הוא אל המאזנים, להפיל את ה'תיק' על כף החובה ובזאת להכריע את הדין לחובה. אלא ששניה לפני רגע הניצחון הנכסף, רואה הוא לתדהמתו, במעין 'הילוך איטי', שכף העבירות ריקה. הוא פונה כה וכה בתדהמה, משפיל מבטו אל מתחת למאזנים מרימו אל מעליהם, סורק את כל סביבותיהם, והעבירות אינן, כאילו בלעה אותם האדמה…

ו. ואז, לאיטו, הוא מרים את ראשו אל השופט היושב על כסא כבודו. זה מחכך קלות את פדחתו ומסתכל לעבר נקודה עלומה באופק. החשד להטיית הדין שרפרף בשולי תודעתו של התובע, עת התנדב השופט, בצעד לא מקובל, למלא את מקום הסניגור הנפקד, הפך עתה לממשי. הוא מרים את פניו ומביט היישר בפניו של השופט במבע מאשים, אך השופט הקשיש לא ממצמץ וגם לא משפיל את עינו. באיפוק רב ובנימה של כאב ועלבון הוא שואל: היתכן שכבוד השופט נשא וכיסה את העוונות של ישראל?! הרי זה בזיון בית הדין, והדין והצדק! הרי זה סקנדל המאיים על היציבות של כל המערכת המשפטית?! אנא אנו באים?!

ז. השופט מביט בו בעיני ילד צלולות, ואינו מסתיר את חיוכו ההולך ומתפשט בפניו המאירות מקצה לקצה.

ח. התובע הנזעם סב ויוצא מבית המשפט בטריקת דלת. בעת שהוא צועד במסדרון ופניו מביעות בכל עוז ותוקף, עלבון צורב על מה שעולל בבית המשפט השופט המוזר (אולי הגיע הזמן שיפרוש לגימלאות), הוא נזכר לפתע שבעצם זו לא הפעם הראשונה שהוא בסרט הזה, בעצם זה בדיוק מה שקרה בשנה שעברה, ושלפניה, ושלפני לפניה….

ט. הוא נכנס למעלית שתשיב אותו מקומת הגג המוארת, אל משכנו החשוך והחמים שבקומת המרתף, לוחץ על הכפתור ומעסה באצבועתיו הגרומות את רקותיו המחשבות להתפקע. המעלית גולשת לה חרישית במהירות הבזק משמי שמים אל תחתיות ארץ. בהדרגה הוא שם לב שמהרמקולים שבמעלית בוקע שיר ישן נושן: אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה… הוא פוקק את אוזני באגודליו, הבעה מיוסרת מתפשטת על פניו, הופכת לעוית רצופת 'טיקים' ומתפשטת על גופו והופכת לפירכוס כללי…

י. המעלית מגיעה אל קומת המרתף ודלתותיה נפתחות. נער המעלית מוצא אותו שרוע על רצפת המעלית חסר הכרה (בהעתק שבארכיון הפרקליטות הראשית המשפט הסיום שונה במקצת: מהמעלית יוצא לו התובע זקוף קומה ופוסע אל משרדו כולו שמחה והתלהבות לעוד תיק תביעה מרתק שיפול בחלקו. ואנו כמובן לא רשאים לשפוט בין שני הנסחים)


התשובה קדמה לעולם והסליחה קדמה לתשובה

כן חברים, ההסטוריה חוזרת. המשחק 'מכור', ובכל זאת כל שנה הוא כל כך מרתק ונוגע ללב. יום הכיפורים הוא היום שבו שוב ושוב הקב"ה עושה חוכא ואיתלולא מהדין ושובר את כל כליו. יום שבו הוא פושט את בגדי המלך ('הקדוש' ו'המשפט') הישנים, ומתגלה כאב אוהב ותומך, כסב חנון ורחום ואף כדוד או רעיה אוהבים. שוב מניסים אורות האהבה את צללי הדין, שוב דוחקת הסליחה את הכאב. שוב מתברר לנו שהחסד הוא זה העומד ביסוד החירות של התשובה שלנו, ושהמתנה היא המביאה את עבודת התשובה אל תכליתה. כשם שהתשובה אינה פתרון לחטא, אלא החטא הוא אמצעי להארת התשובה, הסליחה אינה פתרון לסכסוכים, אלא היא שורשה ותכליתה של המריבה. התשובה קדמה לעולם, ולכן תכלית האדם היא להיות בעל תשובה, לשאוף ולחתור תמיד לעוד ועוד, להגיע אל עולם הדרור המוציא אותנו לחירות עולם, אל עולם הבריאה היולד אותנו מחדש. הסליחה קדמה אף לתשובה! היא עולם האצילות שלמעלה מעולם הבריאה, אור החסד המוחלט של הבריאה המתמדת יש מאין. התכלית העליונה של האדם, היא להיפתח ולזכות להארת אור הרצון העליון, של הסליחה וההתפייסות. עלינו, מחד להעיז לבקש סליחה ולהתחנן לפיוס, ומאידך, להתגבר על הנטיה לסרב לסלוח. בכך נזכה לקסם ולעונג של ההתפייסות המעמיקה ומעשירה את הברית והאינטימיות, את האהבה והרעות.