שבת תשובה – תשובת השביתה

‘כתוב בספרים הקדושים’ שבכל יום מימי השבוע של עשרת ימי תשובה אפשר לחזור בתשובה על החטאים שחטאנו באותו היום במשך השנה. ביחס לששת ימי החול, איני מצליח לתרגם עצה זו למעשה מדויק, אבל ביחס לשבת ברור לי מאוד מהו החטא שלי כלפי השבת, מהי ההחטאה שלי את השבת. ‘ששת ימים תעשה מלאכתך וביום השביעי שבת לד”. שש פעימות של עשיה ומלאכה, מפעל ויצירה, ופעימה אחת של שביתה ומנוחה, שמיטה והרפיה. שש פעימות החצנה ופעימה אחת של הפנמה. זהו מיקצב החיים הישראלי הנכון, המדויק, היצירתי והמבורך, הרבה והפורה. ואיפה אנחנו?

דומני ש’לנו’ שנתחנכנו על אתוס העבודה (המפא”יניקית או המיזורחנקית) ושיריה, יש בעיה קשה עם השבת!

ניקח לדוגמא את דוגמת השיר הנלבב הזה של משוררנו הלאומי חיים נחמן ביאליק:

מִי יַצִּילֵנוּ מֵרָעָב?
מִי יַאֲכִילֵנוּ לֶחֶם רַב?
מִי יַאֲכִילֵנוּ לֶחֶם רַב?
וּמִי יַשְׁקֵנוּ כּוֹס חָלָב?

לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה?
לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!

אנחנו מרגישים הכי בבית בפעילות ובאקטיביות ולא בשביתה, בפסיביות, בדיבור ולא בהקשבה, ב’ doing ולא ב’being .

לַכֵּן נַעֲבֹד, עַל כֵּן נַעֲמֹל
תָּמִיד, בְּכָל יְמֵי הַחוֹל.
כָּבֵד הָעֹל, נָעִים הָעֹל!

וגם אפ יש פנאי לידיים, לא ניתן מנוחה לשפתיים…

וּבְעֵת הַפְּנַאי נָשִׁיר בְּקוֹל
שִׁירֵי תּוֹדָה, שִׁירֵי בְּרָכָה
לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!

נכון כל הטרחה הזו היא בבחינת ‘מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת’

מִי הֵכִין לָנוּ פִּנַּת גַּג,
גָּדֵר לַגַּן, לַכֶּרֶם סְיָג,
וּמִי טָרַח וּמִי דָּאַג
לִכְבוֹד שַׁבָּת, לִכְבוֹד הֶחָג?

ובכל זאת נדמה שגם במובן הריאלי וגם במובן הרוחני, הפכה השבת ל’הלכתא למשיחא’ כי הלא יש כל הרבה מה לעשות בגשמיות וברוחניות…

התשובה של ‘שבת תשובה’ היא התשובה אל השבת, אל השבתיות, אל השביתה מכל פעילות, ממלאכה גשמית אך גם רוחנית, מדיבור של חולין, אך גם מדיבור של קדושה. ‘בקושי התירו לדבר בשבת’ מלמדנו ה’ירושלמי’, ומסתבר שמה שהתירו, הוא דיבור ‘שבתי’, שקט, רך, ואף מהוסס, ניגון ולא שיר. בשביתה ממלאכה אסורה ומדיבור של חולין, לא רק במובן ההלכתי הצר, אלא במשמעות הרוחנית הרחבה, יפתח לבנו לעדינות של קשב, שיזמן לנו ניגונים שלא שמעתם אוזן מעולם ויפקח את עינינו לראות נופים קסומים שלא שזפתם עין מעולם. טעמו וראו כי טובה השבת, השביתה, ויתקים בנו ‘מנוחה’ ומתוך כך ‘קדושה לעמך נתת’.

על הוידויים

הקדמתי והעלתי את הפירוש על הוידוי כדי שמי שמעונין יוכל לעיין בו. נתנאל יחיאלי כתב תגובה קצרה וקולעת שהכריחה אותי להפסיק להדחיק את הקושי, ואם אהיה כנה, אומר ברורו. את אי האפשרות להתוודות כראוי מבחינת הכוונה, ולא פחות מזה מבחינת הכנות, עשרה וידויים ביממה אחת. זו אינה בעיה תיאורטית אלא מעשית, לכן אנסה לשתף אתכם בכמה עצות שקבלתי במשך השנים ממורים וחברים שאותם אני מיישם לסרוגין בנסיון להתמודד באופן סביר עם האתגר הזה, אולי יועילו למי מכם.
הביטוי ‘באופן סביר’ הוא ‘כלי הכלים’ – איני שואף אלא להצלחה צנועה וחלקית, ומסתפק אף בפחות מכך.
העצה הראשונה היא להקדים ‘תורה’ ל’תפילה’, ללמוד את הוידוי ואת הפירושים הרבים שנכתבו עליו. זה מציב אותנו בפתחו של יום הכפורים בנקודת מוצא של הבנה בסיסית ומשמעותית של פעימות הוידוי האל”פ בי”תיות וגם הנוספות.
עצה שניה – לכתחילה אני משתדל לומר את הוידויים ביום הכיפורים ללא פיירוש לנגד עיני, אך לעתים כשאני חש ש’התיבשתי’ אני פותח את אחד הפירושים (שאני מכין מבעוד יום) ונעזר בו כדי לגאול את הוידוי שלי משקיעה בכהות וכו’.
עצה שלישית – אני משתדל לכתוב כל שנה לקראת יום הכיפורים וידוי אישי ואותו אני אומר לצידם, או במקום חלקם של הוידויים שבתפלות הלחש.
עצה רביעית – אל הוידויים הנאמרים בקול ובנעימה יחד עם כל הציבור, אני מתיחס כוידויים קולקטיביים שבהם העיקר הוא תחושת האחוה והשותפות העמוקה עם הציבור שבבית הכנסת ועם עם ישראל באשר הוא שם, ולא הכוונה המדויקת ואף לא הכנות הנוקבת.
אולי נמעט במשהו את הצורך בוידוי – ‘על חטא שחטאנו לפניך בביטוי שפתים ובדיבור פה’

ועל ההתפארויות

במוצאי אחד מימי הכיפורים, שאל נשאלתי על ידי רעייתי שתחיה: מדוע שאל מול הוידויים על החטאים שאמרנו, לא נאמר וידוי ‘הפוך’? כלומר, הבה נמנה את המעלות, החוזקות, המעשים הטובים וכיו”ב.
נעניתי ואמרתי לה: אדרבא! ומיד פצחתי ברנן: אהבתי, בישלתי, גברתי מידי פעם על יצרי, דאגתי, הודיתי, ויתרתי, זיכיתי, חבקתי, טיפלתי, ייקרתי, כבדתי, ליבבתי, מחיתי דמעה מעל פנים עגומות, נשקתי, ספרתי ספורים מצחיקים, עזרתי, פארתי, צחקתי, קראתי כמה וכמה ספרים טובים, רקדתי, שמחתי ושימחתי, תהיתי פה ושם…
ועל כולם אלוה טובות, שמח בנו, גמול לנו, האר פניך אלינו!

הקסם של לוינס – בתפילה

הטרסצנדנטי, האינסופיות האלוהית, מתגלה אלינו מבעד לפני הזולת ב’כפית הר כגיגית’ לקחת אחריות מוחלטת עליו, בעבר, הווה ובעתיד, מיום לידתו עוד יום מותו.

ברוך – אני מקדם בברכה ובבריכה את הזולת – אתה
הויה – פניו של הזולת מאירות את הטרנסצנדנטיות – האינסופיות האלוהית, ‘היה הווה יהיה’, מעבר ל’כאן ולעכשיו’, הנצחיות שמעבר לזמן.
אלוהינו – האינסופיות ה’אחת’ ה’פשוטה’ הזו שהתגלתה אלינו דרך פניו השבריריות של הזולת כציווי לקחת אחריות מוחלטת עליו, מכוננת בכך את טבענו העצמי האתי, שהוא מקור כל גווני וכוחות חיינו.
ואלהי אבותינו – אלהי אבות האומה הוא אלוהים מצוֶה, המכונן את הנפש הישראלית בכליל שלושת גווניה היסודיים
אלהי אברהם – הציווי של החסד והאהבה
אלהי יצחק – הציווי של הגבורה והיראה
אלהי יעקב – הציווי של הקדושה והחירות.

יום הניקיון הכללי

כִּפּוּר, אֲמַאי אִקְרֵי כִּפּוּר? אֶלָּא בְּגִין דְּנָקִי כָּל מְסָאֲבוּ, וְאַעְבַּר לֵיהּ מִקַּמֵיהּ, בְּהַהוּא יוֹמָא. וְעַל דָּא, יוֹם כִּפּוּר, יוֹמָא דִּנְקִיוּתָא, וְהָכִי קָרֵינָא לֵיהּ. כְּתִיב (ויקרא טז) כִּי בַיוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם. […] יְכַפֵּר וִינָקֵי מַקְדְּשָׁא לְעֵילָּא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר עֲלֵיכֶם:

(זוהר חלק ב דף קפה/ב)

תרגום:

כיפור, מדוע נקרא כיפור? אלא משום שמנקה [הקב”ה] כל לכלוך ומעביר אותו מלפניו ביום זה. ועל כך, יום כיפור, יום הנקיון (או שמא הנקיות?) וכך קוראים אנו לו. כתוב: כִּי בַיוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם. […] יקדים, יכפר וינקה את המקדש של מעלה ולאחריו אתכם.

אשרינו שיש לנו יום כזה של ניקיון כללי שכזה, למעלה ולמטה, בפנים ובחוץ.

חתימה טובה

חיים