כי נפלתי קמתי, אבל…
אחת התכונות הכי אנושיות שאני מכיר (מעצמי…) היא חוסר היכולת להצליח ‘לפגוע בול’ בפעם הראשונה. לא זו בלבד, אלא שהדרך להצלחה, רצופה נפילות ‘שבע ייפול צדיק’ ורק אז ‘וקם. ולא רק נפילות, אלא כישלונות. ‘אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם’. לא רק כישלונות, אלא גם משברים, ייסורים וחבלים, מקדימים כל לידה. אמנם הכי מתסכל מבחינתי, זו האיטיות הנוראה של תהליך הלימוד. ‘כשנולדים לך הנכדים הראשונים, אתה מרגיש שהנה אתה מתחיל להבין מה זה להיות אבא…’ פעמים רבות אני שוקע בדכדוך כשאני עושה אקסטרפולציה ומבין שבקצב הזה, לא אזכה לתקן את רוב הדברים החשובים לי. זו ההזדמנות היחידה שבה רעיון ה’גלגול’ נראה לי הגיוני ובעיקר הוגן. פשוט לקבל עוד הזדמנות…

הטיוטות שבפח האשפה של היוצר
ר’ תנחומא פתח: את־הכל עשה יפה בעתו (קהלת ג יא).
אמר ר’ תנחומא: בעונתו נברא העולם, לא היה העולם ראוי לבראות קודם לכן.
אמר רבי אבהו, מכאן שהיה הקב”ה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו ,אמר דין הניין לי [אלה טובים לי],
יתהון לא הניין לי ]אלו לא טובים לי].
אמר רבי פנחס טעמיה דרבי אבהו, וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, דין הניין לי, יתהון לא הניין לי.
(בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת בראשית פרשה ט)

המדרש מצטיין בקריאה קשובה של פסוקי התורה. וירא את כל אשר עשה – אלו העולמות הקדומים שנחרבו. והנה – סוף סוף, טוב מאוד – העולם הזה.

מה ששמתי לב אליו השנה הוא שלא מדובר על עולם אחד טוב אלא על כמה (דין הניין לי [אלה טובים לי]). הפירוש הפשוט הוא שמדובר על העולם הזה והעולם הבא. לפי קריאה זו גם ‘היה בורא עולמות’, הכוונה לצמדי עולמות. משום מה יש לי הרגשה שיש פירוש עמוק יותר…

על פי המדרש מסתבר שזו לא בעיה בלעדית של האדם. הרבה טיוטות נזרקו לפח האשפה של הבורא עד ששבע רצון מבריאתו. גם אצל הקב”ה הדברים לוקחים זמן. תקופה ארוכה של ניסיונות כל כך לא מוצלחים, עד כדי כך שאין טעם לנסות לתקנם או לשפרם, אלא רק להחריב אותם. אם הדימוי הבסיס ביותר של יצירה הוא ה’יוצר’ בחומר, הקדר, אז במשך תקופה ארוכה הקדר האלוהי מעך שוב ושוב את מה שעלה מן האובניים שלו, לקח כמה נשימות חבט בחמר, מִרְכֵז אותו והתחיל מחדש…

במישור הקיומי, ניתן ללמוד מהמדרש שגם אם ‘ארכה לנו [כציבור או כיחידים] השעה ואין קץ לימי הרעה’, אין להתייאש אלא להאמין בפוטנציאל של החיים שלנו, להמשיך ולברוא עולמות. לאחר החושך, יבוא האור. לאחר המר, יבוא המתוק. לאחר הרע, יבוא הטוב. לאחר הכישלונות יבואו ההצלחות. אמנם לשאלת המחיר איני יודע פתרון. כנראה שנכונו לנו עוד ימים של כאב, סבל ועלבון. גם הקצב, כנראה לא עומד להשתנות לטובה.

עולמנו הוא הטוב שבעולמות?
ב1714 כתב הפילוסוף הגרמני גוטפריד וילהלם פון לייבניץ בספרו ‘עקרוני הטבע והחסד המיוסדים בשכל’: ‘מתוך שלמותו העליונה של האל, מתחייב שבבֹראו את העולם, בחר בתוכנית הטובה ביותר (האופטימאלית) שאפשר. השטח, המקום והזמן ערוכים באופן הטוב ביותר. היצורים יש בהם המידה הגדולה ביותר של יכולת, ידיעה, אושר וטוב שהעולם היה יכול להכיל. העולם כמו שהוא בפועל הוא השלם ביותר שבאפשר’.

כארבעים שנה לאחר מכן התרחשה בליסבון רעידת אדמה הרסנית שבה נהרגו בין 60 ל-100 אלף איש. לרעידת האדמה הזו היו השפעות מרחיקות לכת על התרבות והפילוסופיה באירופה. היא זעזעה אנשי רוח רבים ב’עידן האורות’ האירופי, ופילוסופים רבים התייחסו אליה בכתביהם. הבולט שבהם היה וולטר, שכתב על רעידת האדמה ב”פואמה על אסון ליסבון” ובספרו “קנדיד” שבו שם ללעג את קביעתו של לייבניץ, ש’עולמנו הוא הטוב מכל העולמות האפשריים’.

ומה אומרת ‘היהדות’ על כך? הכל!

האם על פי המדרש שלנו עולה גם כן שעולמנו הוא הטוב שבעולמות? ובכן, לכל הפחות, שהוא טוב יותר מקודמיו.

ובניסיון לסקירה רחבה יותר. כרגיל יש בבית המדרש את כל הדעות האפשריות. בקוטב הפסימי ניצב קהלת – ‘ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה. וטוב משניהם את אשר-עדן לא היה אשר לא ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש’ (קהלת ד ב-ג). ובית שמאי מחרים מחזיקים אחריו – ‘תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו [ב”ש] אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו [ב”ה] אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. (עירובין יג ע”ב). בקוטב השני, מעיד הנחתום על עיסתו – ‘וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד’ (בראשית א לא) ומשורר תהלים ידוע הסבל אומר אף הוא – ‘לא המתים יהללו יה ולא כל ירדי דומה’ (תהלים קטו יז) וכמובן בית הלל שחלקו על בית שמאי גם בשאלה יסודית זו ואמרו בנֹעם – ‘נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא’. אפשר שההכרעה נמצאת בשילוב של התשובה הבאה והדיחה שבעקבותיה.

תשובה ובדיחה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה
את התשובה הכי יפה לשאלה זו, שמעתי פעם מחבר ת”ח: ‘עולמנו הוא הרע שבעולמות האפשריים אך יש לו פוטנציאל להיות הטוב שבעולמות האפשריים, וזה תלוי בנו, בני האדם’

את הבדיחה הכי טובה בעניין זה, שמעתי גם כן מחבר ת”ח : יהודי ונוצרי נכנסים למסעדה, מתיישבים, סוקרים את התפריט ומזמינים מה שמזמינים. שהמלצר מניח לפני כל אחד את צלחתו. הנוצרי מפשיל שרוולים ומתחיל לאכול. היהודי מרכיב את משקפיו ומתבונן במנה שעל הצלחת שלו. לאחר כמה דקות של התבוננות הוא רומז למלצר לבא אליו. כשהלה מגיע, מביט בו היהודי בסבר פנים חמורות, מצביע על צלחתיו ושואל אותו: ראשית, מה זה האוכל הדוחה הזה?! שנית, למה כל כך מעט?!

כה אמרו חסידים
בחסידות פירשו את המדרש על דרך הקבלה והההטיה הפסיכולוגית שלה

הנה כמה תורות חסידיות

ספר אמרי אמת – פרשת בראשית
במדרש ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, יהי ערב אין כתיב כאן אלא ויהי ערב וכו’ מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן וכו’ דין הניין לי יתהון לא הניין לי וכו’ זהו חיזוק לעובד ה’ שעובר הרבה מכשולים עד שמגיע לאמת, כמו כן הכוונה בזה על כל צדיק ועובד ה’ שהוא צריך חיזוק גדול שיש נפילות הרבה לאיש צדיק אבל צריך לחזק עצמו, וכענין שכתוב אל תשמחי וגו’ כי נפלתי קמתי, איתא בבעל הטורים דכי תבנה בית חדש היינו בית המקדש, ועשית מעקה וגו’ כי יפול הנופל הוא רמז לז’ מקדשות שנחרבו, הכל היה הכנה לעתיד, כל הנפילות הם הכנה לבנין העתיד,

ספר אמרי מנחם – פרשת בראשית
וכוונת הענין היא כי נתן השי”ת כח בבריאה שיוכלו הנבראים לבוא להכיר את ‘אלופו’ של עולם, שאין עוד מלבדו, והיינו כי הבריאה [שלנו] היא בחי’ תיקון העולם כמאמרם ז”ל (ב”ר ג, ז) שהיה הקב”ה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו ואמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי, ונודע שהשבירה היתה מחמת שכל אחד אמר אני אמלוך, דהיינו שהיה בהם בחי’ גיאות ולא הכירו את אלופו של עולם שאין עוד מלבדו, שכן אם מכירים את מציאות אלופו של עולם בבריאה אין מקום להתגאות ולומר אני אמלוך שהרי אין עוד מלבדו, וכל יסוד הגיאות הוא שחושב שהוא ג”כ יש, וא”כ כשנעשה התיקון, הנה בכח זה יכולים לבוא להכרה שאין עוד שום דבר בעולם מלבד כח האלופו של עולם, וזה הוא המטרה של כל הבריאה:

ספר אמרי מנחם – פרשת וישב
השבירה שהיתה קודם התיקון היא חלק מהתיקון שאחר כך, וזהו ענין אמרם ז”ל (ב”ר ג, ז) שהיה הקב”ה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו, כי כמו שלא יצלח הזרע להצמיח עד אחר שנכלה לגמרי בקרקע, כמו כן חורבן העולמות הוא צורך העולם שנברא לאחר מכן. ונראה לומר כי על דרך זה הוא ג”כ ענין התשובה שאחר החטא, שהחטא הוא בחינת השבירה והתשובה היא בחינת התיקון, והחטא הוא לצורך התשובה, יען כי בלעדי הקדמת החטא לא יוכל האדם לבוא לתשובה, ולזאת הנה כאשר האדם עושה תשובה לכוונה זו, ר”ל שעושה תשובה למען אשר עי”ז יהיה עולם התיקון כרצונו של מקום, אזי הוא מכניס החטא עצמו בתוך התשובה, ונעשה בבחינת מצוה, כי הוא חלק מהתשובה והתיקון של אחר כך, ובזה נתקן החטא: וזה ממש הוא הענין המבואר בגמרא (יומא פו ע”ב) שבתשובה מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות, היינו כי אם נלכד ברשת היצה”ר ועבר עבירה ואח”כ עושה תשובה מצד חפצו ומגמתו לעשות רצונו של מקום הרוצה בתיקונו וקיומו של העולם, שזה מורה על האהבה, אזי החטא הוא צורך התשובה, צורך התיקון, כי לולא החטא לא היה יכול לבוא לזה, וממילא נעשות לו כזכיות:

ספר אמרי מנחם – פרשת פקודי
והענין הוא עפ”י מאמר הגמ’ (ברכות נה.) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ, ונראה הכוונה, כי בריאת שמים וארץ הוא בחינת בנין העולם, בחי’ תיקון הכלים, כמאמרם ז”ל (ב”ר ג, ז) שהיה הקב”ה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו ואמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי, ונודע שהתיקון היה ע”י שם מ”ה החדש (ע”ח שער י פרק א ופרק ג) המורה על מדת ההתבטלות, ולהיפך, שבירת הכלים שהוא חורבן העולם היה על ידי גיאות והתנשאות, שכל אחד אמר אני אמלוך, וכדברי מרן המגיד הגדול ממעזריטש זצללה”ה זי”ע, הובאו בספה”ק עבודת ישראל (פר’ וישלח), כי כל אדם אשר מתנשא רוחו בקרבו לאמור אני למדן ואני עובד ה’ הוא ממלכין דמיתו ומאנין תבירין רח”ל, והתיקון הוא ע”י שם מ”ה לדעת כי מה הוא זולת שפע הבורא ב”ה עיי”ש, וכענין הזה היה בעת עשיית המשכן ובית המקדש אשר עיקר תכליתם הוא לצורך השראת השכינה, היה נצרך לזה ג”כ מדת הכנעה וענוה, שכן ע”י גיאות אי אפשר לזכות להשראת השכינה, דאין אני והוא יכולין לדור בעולם (סוטה ה.), וזהו שאמרו ‘יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ’, ר”ל לעשות המשכן בבחי’ תיקון העולם, מדת התבטלות, אשר באמצעותה נבראו שמים וארץ, בבחי’ דין הניין לי, שיהיה בית ומדור להשראת שכינתו ית’ בעולם:

ספר אמרי מנחם – פרשת נצבים
פי’ רש”י (בראשית א, א) בתחילה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין, עפ”י מה שכתב בשערי גן עדן לרבי יעקב קאפיל זי”ע (אורח צדיקים פתח ג דרך ב) בענין בורא עולמות ומחריבן, שזה שורש ודוגמא להנהגת העולמות, שזרע לא יצליח לעשות פרי אם לא יופסד תחילה עיי”ש, ככה הצלחת הרחמים של הבריאה היא ע”י הדין שמקודם, כי הדין הוא היפך הרחמים, ומה שנעדר הרחמים ע”י הדין שמקודם, הוא שורש לרחמים שאח”כ, עכל”ק עיי”ש, וככה ע”י שהאדם נעשה כאין וכאפס, כאילו נעדר לגמרי, נעשה הוא עצמו שורש לרחמים, לכן בכח תקיעת שופר שמביא להכנעה הקב”ה עומד מכסא דין לכסא רחמים ומתמלא רחמים:

ספר מחשבות חרוץ – אות יח
והארץ היתה תוהו וגו’, וכך ברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא, ויסד ה’ יתברך כל הבריאה כן שיתרון האור רק מן החושך ואין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל (גיטין מ”ג.), דצריך להיות קלקול מקודם ואחריו תיקון, דשבע יפול צדיק הם נפילת כל השבע מדריגות הידועים בסוד שבע מלכין קדמאין, רצה לומר כוחות הראשונים שבהתחלת כניסת האדם לדברי תורה ועבודת ה’ יתברך:

ספר תקנת השבין – אות י
וכך מדתו של ה’ יתברך בבריאת העולם דברישא חשוכא והדר נהורא וכן אמרו (בראשית רבה ג’, ז’) דהיה בורא עולמות ומחריבן וכו’ והן עולמות התוהו עד שיצא עולם התיקון כנודע וכן הוא בכל דבר וכל גלגולי המשיח שהיה כבר בעולם הם דוגמת בורא עולמות ומחריבן, ועל ידי אותן חורבנות דוקא היה בנין עולם התיקון בהעלאת אותן אורות דשברי כלים כנודע, ומשיח הוא הבא לתקן שורש הרע שבבריאה וזהו חטא דור המבול וחטא ער ואונן שבמקום התעוררות אור הקדושה הוא כנגדו התגברות כח הרע דזה לעומת זה, והוא נקרא רע בעיני ה’ וכן באונן נאמר וירע בעיני ה’ וכן אומר על דוד המלך ע”ה (שמואל – ב י”א, כ”ז) וירע הדבר וגו’ בעיני ה’ וכן אמר על עצמו (תהלים נ”א, ו’) והרע בעיניך עשיתי:

ספר נועם אלימלך – פרשת בא
החודש הזה לכם ראשון הוא כו’ נראה לפרש דאיתא במדרש הקדוש ברוך הוא ברא עולמות והחריבן ואחר כך ברא עולמות ואמר הדין הני’ לי והדין לא הני’ לי ואיתא בספרים הטעם של בריאת העולמות שהחריבן ואחר כך בריאות העולמות הן עולם התיקון היה למען יהיה שכר ועונש. וזהו מתחילה עלה במחשבה לבראה במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף בו מדת הרחמים. היינו מתחילה היו בריאת עולמות החרובין, ואחר כך היו בריאת עולמות התיקון שהוא מדת הרחמים. וזהו מה שאמרו חז”ל כשברא הקדוש ברוך הוא עולמו היה נמלך בנשמת הצדיקים לכאורה אינו מובן מה זה שהיה נמלך בצדיקים אך הענין הוא לפי דברינו דהנה הצדיק צריך גם כן להיות עבודתו תמיד כמו שהיה בריאת העולמות שהיה מתחילה עולם החרובין ואחר כך עולם התיקון וכל מה שברא הוא נצחיות תמיד בלי הפסק וצריך להיות תחילת עבודתו בענין עולמות החרובין דהיינו על ידי סיגוף ותענית תחילתן יסורין וסופן שלוה דהיינו אחר כך כשמתקן את עצמו במעשיו הקדושים כל אבריו וגופו ורוחו ונשמתו אזי עבודתו בעולם התיקון דהיינו כל דבר ודבר שהצדיק עושה אז פועל ומתקן בו פעולות ותיקונים גדולים . ואיתא בגמרא כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לצביונם נבראו ולדעתם נבראו דהיינו שהיה השם יתברך שואל את דעתם אם הם רוצים להבראות על תנאי זה ועל עבודה זאת והסכימו כולם וזהו הפירוש שהיה נמלך בנשמת הצדיקים דהיינו שהיה נמלך עמהם אם דעתם להיותם נבראים על תנאי העבודה זאת כענין עולם החרובין ועולם התיקון כנ”ל ואיתא בספרים שבריאת עולם התיקון שהוא מדת הרחמים היה בשם הנקרא מ”ה החד”ש שעל ידי השם של מ”ה נתחדשו עולמות התיקון. וזהו החודש הזה לכם פירוש החדש דהיינו שזה מסורה בידכם לעורר רחמים על ידי השם של מ”ה החדש כענין הבריאה ראשונה ודרשו חז”ל לכם שיהא קידוש החודש כשירה בקרובים וחד אמר לכם חשובים כמותכם ולפי דברינו מר אמר חדא כו’ ולא פליגי דהיינו לעורר רחמים צריך חשובים כמותכם צדיקים גדולים וחד אמר רמז שצריך אחדות ואהבה וקרבות וזהו מה ה’ אלהיך שואל ממך פירוש זה התעוררות הרחמים שגם אלהיך דהיינו מדת הדין נעשה מדת הרחמים דהיינו שם הוי’ ברוך הוא שהוא רחמים והוא על ידי שם של מ”ה הדבר הזה שואל מעמך שאתה תפעול כל זאת. ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה פירוש זה תפעלו על ידי מעשיכם לחדש תיקונם בעולם התיקון בעולמות העליונים שהם נקראים ראש זה יפעול לכם רחמים בזה העולם שהוא נקרא שנה כדאיתא בספר יצירה:

הערות על ספר בית יעקב – פרשת ויחי [קצג]:
מקור הדברים במי השלוח ח”ב פרשת כי תשא ד”ה וידבר, כי כן מנהג השי”ת שאדם מקבל טובה ואח”כ נעלה ממנו ועל ידי זה מרעים וצועק בכל לבו ומתפלל להשי”ת כמו שכתיב (תהלים קב) כי נשאתני ותשליכני, ועל ידי זה הצעקה מחזיר לו השי”ת כל מה שאבד בהוספת טובה ובזה נקראו הטובות על שמו כי קנה אותם ע”י שסבל מהם. ומבואר בתפארת החנוכי על זהר פ’ לך (פג.) ד”ה אבל, וביאר כאאמו”ר הרב הגאון הקדוש זללה”ה, כי עיקר הבריאה היה מה שהקב”ה בורא עולמות ומחריבן וכו’. שהצעקה מעלמין דאתחרבו התעורר לעורר רצון השי”ת. כי הרצון מהש”י הוא שרוצה להקנות להבריאה שיקרא הגמול ע”ש יגיע כפיך כי תאכל. ויגיע כפיו הוא כח תפלה, שהאדם יתפלל אל הש”י והוא יענה אותו. ומהיכן נצמח כח תפלה, כי כל מה שלא היה בגבול השגת הבריאה אין בה כח תפלה. אכן ממה שנתן הש”י אורו וחזר והוציאו, ונתבטל כח הבריאה, מזה התעוררה הבריאה בטענה כדכתיב, כי נשאתני ותשליכני. וזה הוא כוונת עלמין דאתחרבו, כדי שיעוררו אתערותא דלתתא, ועיי”ז יקנו כחות הבריאה בכח תפלה. שמתחילה היתה ראויה שיתגלה על ידה כבוד שמים, וניטל ממנה מחמת שהיה האור בשפע רב וחזר למקורו. וע”י החרבן נקבע יראה עצומה בהבריאה, שאח”כ תקבל האור ע”י צמצום ויראה, ועיי”ז יהיה דבר קיים. עיי”ש כל העניין, ועיין עוד בסוד ישרים ליל פסח אות לט. לעיל פ’ נח אות ד ד”ה ומה שנשאר:

פרשת שמיני
רק עיקר הטענה שיש לאדם לפעמים, הוא רק בעת שנסתר ממנו אור השי”ת, אז יש לו טענה, כי נשאתני ותשליכני, מדוע מקודם היה לו בהירות גדול ועכשיו נסתר ממנו זה האור. ומזאת הצעקה והטענה שיש לו להשי”ת מאיר לו השי”ת, שאפילו בהטירדא עצמה היה לו קו, אשר מזה הקו היה לו חיבור עם אורו ית’, וזה רומז ארך אפים. וזה הענין נמי של שבעת ימי המלואים, כי בכל שבעת ימים היה משה מעמידו ופרקו וביום השמיני העמידו ולא פרקו. וזה מורה כמו שאיתא במדרש (רבה בראשית ג) מלמד שהיה הקב”ה בורא עולמות ומחריבן ואמר יתהון לא הניין לי דין הניין לי, היינו שמזאת הצעקה שהיה אז מעלמין דאתחרבין, מדוע נשאתנו ותשליכנו, נבנה עיקר עולם התיקון. וכמו כן הכא מזאת הצעקה שהיה בשבעת הימים מדוע נסתר ממנו שוב זה האור, ואח”כ ביום השמיני העמידו ולא פרקו, ונבנה אז מזאת הצעקה עיקר עולם התיקון: