דרשה ברכה לכבוד ברית המילה של רז מנחם וידל נ”י בן מרדכי והודיה (א’ אדר ב’ תשפ”ד)
רז מנחם
כשהתבשרתי הבוקר על השם ‘רז מנחם’ נפעמתי והתמלאתי שמחה. השם הזה במובן הפשוט ביותר שלו אומר הכל. בימים אלה, כולנו חשים את הצער והכאב של כנסת ישראל ש’בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם’ ולא רק הנחמה באה מן הרז, אלא עצם הקיום של העולם. וְלֵית עָלְמָא מִתְקַיְּימָא אֶלָּא בְּרָזָא למדנו רשב”י[5]. הסד הוא מקור החיים, הרז הוא אורם. החיים הנמשכים מן הסוד, אינם נתונים לביטוי בהיר וממצה. החיים הם סוד, אמר החכם. את הסוד אי אפשר להסביר ואין טעם לנסות להסביר, אלא לחיות! אותו באומר החיים כולו[6]. הפתיחות לסוד, לפלא, לרז של ההויה והחיים, היא גרעין האמונה. מי שלבו מפולש לפלא, מי שבגג תיבתו יש צוהר המאפשר לר”ז – לאו”ר העליון, הצח והמצוחצח, להאיר את חשכת תיבתו – עולמו, יודע ועד כי הרז הוא מקור החיים והתשוקה, מקור האמת והטוב, מקור הנחמה והתקוה, מקור ההשראה, היצירה והחידוש. אנחנו נמצאים בראש חודש אדר, שבו אנו קרואים להרבות בשמחה. גם כאן נשאלת השאלה: ‘וְהַשִמְחָה מְאַיִן תִּמָצֵא?’ (נכון אין פסוק כזה, אבל ראוי היה שיהיה), איך אפשר להרבות בשמחה בימים אלה של מלחמה, וקל וחומר איך אפשר להרבות בשמחה? גם כאן נצא בעקבי ‘מדרשי האין’ של הזוהר שהביאו לנו נחמה ואף חיים. השמחה תמצא לנו דווקא מן האין! אך ורק מן האין! מן האמונה שאינה תלויה בדבר, תבוא גם השמחה שאינה תלויה בדבר! שמחת חינם, שמחה בעצם החיים שלפני ואחרי כל ברכותיהם וקללותיהם. מן הענווה שאינה חושבת אפילו להסביר ולפרשן ולחזות ולראות, תבוא השמחה. לא מן הגאוה המתיימרת להבין ולהסביר מדוע ולמה ולאיזו תכלית? ההסברים כולם הם ניסיון לברוח מן האור הגדול מגודל השעה שקוראת לנו להתחדש מהמקום העמוק והעליון ביותר שלנו – מן ה’איו’ מן ה’כתר’. מן ‘האור הצח והמצוחצח’ מן ה’סופר אגו’ הטבעי האלוקי שלנו, לא מזה של פרויד, של התרבות ללא נחת הכופה אותנו ומעיקה עלינו. מה’על מודע’ שלנו, מכתר הענוה שעל ראשנו שהיא מקור חכמת ההתכללות שלנו בהוויה ומקורה, באדם ובישראל[7]. ובע”ה יביא לנו החודש הזה ניצחון גדול, שמחה רבה, נחמה וישועה, חיים וצמיחה, ורוח טובה של ‘לך כנוס את כל היהודים’ תשוב ותנשב בארצנו. ונזכה לסמוך את גאולת ההווה לכל גאולות העבר. ובקיצור – וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר – כן יהיה לנו! מזל טוב! [1] דרכו של מדרש זה שונה, אך גם הוא הופך את ה’אין מנחם’ ל’יש ויש מנחם’! אֵין לָהּ מְנַחֵם. אמר רבי לוי כל מקום שנאמר ‘אין’, ‘הוה לה’ [יש, ‘בסופו של דבר’]. (בראשית י”א) ותהי שרי עקרה אין לה ולד והוה לה דכתיב (שם כ”א) וה’ פקד את שרה ודכוותה (שמואל א’ א’) ולחנה אין ילדים והוה לה דכתיב כי פקד ה’ את חנה ודכוותה (ירמיה ל’) ציון היא דורש אין לה והוה לה דכתיב (ישעיה נ”ט) ובא לציון גואל אף כאן אין מנחם לה והוה לה דכתיב (שם נ”א) אנכי אנכי הוא מנחמכם. (מדרש רבה איכה – פרשה א פסקה נב) [2] זהר מנוקד/תרגום/ חלק ב דף פג/א: ר’ שִׁמְעוֹן אָמַר, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא זַכָּאָה, דְּזָכֵי לְהַאי דִּכְתִּיב, (ישעיה נח) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ’, עִם יְיָ’ לָא כְּתִיב, אֶלָּא עַל יְיָ’. מַאי עַל יְיָ’. אֲתָר דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין אִתְמַשְּׁכָן מִינֵּיהּ, וְתָאָבִין לְהַהוּא אֲתָר, דִּכְתִּיב, (תהלים קכא) מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי. וּכְתִיב, (דניאל ז) וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי. וְתִיאוּבְתָּא וְעִנּוּגָא דְּצַדִּיקַיָּא, לְאִסְתַּכְּלָא לְהַהוּא זִיוָא, דְּכָל זִיוָא מִינֵּיהּ נָפְקָא, וְאִתְמַשְּׁכָן מִנֵיהּ כָּל אִינּוּן כִּתְרִין. זהר מנוקד/תרגום/ תיקוני זהר דף קכז/א: וְכַד אִסְתַּכַּל דָּוִד בְּרוּחָא דְקוּדְשָׁא, וְחָזָא דְאִסְתַּלַּק לְאַיִ”ן בְּגָלוּתָא בַּתְרָאָה, אָמַר עֲלַיְיהוּ (תהלים קכד א) אֶשָּא עִינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עִזְרִי, אַיִ”ן – א’ כֶּתֶר עִלָּאָה י’ – חָכְמָה ן’ – בִּינָה, חָזָא דְלָא הֲווֹ מַשִּיגִין לֵיהּ, אֶלָּא בִּתְלַת צְלוֹתִין דְּתַקִּינוּ אֲבָהָן, דְּאִתְקְרִיאוּ הָרֵי יהו”ה, אָמַר עֲלַיְיהוּ אֶשָּא עִינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עִזְרִי, עִזְרִי מֵעִם יהו”ה, דָּא מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים, וְכִסֵּא דִין אִסְתַּלַּק מִתַּמָּן, וְדָא יהו”ה דְּאִיהוּ מִלְּגָאו דְּכָל סְפִירָה וּסְפִירָה, עֲלֵיהּ אִתְּמַר (ד”ה א כט) לְךָ יהו”ה הַגְּדוּלָה וְהַגְּבוּרָה וְגוֹמֵר, בַּעֲשַׂר סְפִירָן שַׁבַּח לֵיהּ דָּוִד, בְּגִין דְּאִיהוּ לְגוֹ מִכֻּלְּהוּ, וְאִיהוּ מִלְּבָר דְּכָל סְפִירָה וּסְפִירָה, וְאִיהוּ בֵּין כָּל סְפִירָה וּסְפִירָה, לָא אִשְׁתַּנִּי בְּכָל אֲתַר. [3] זהר מנוקד/תרגום/ חלק ב דף קכא/א: כְּתִיב וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא. אוֹרַיְיתָא (בראשית מ”ז ע”ב) מֵחָכְמָה נַפְקַת, מֵאֲתָר דְּאִקְרֵי (נ”ט) קֹדֶשׁ. וְהַחָכְמָה נַפְקַת, מֵאֲתָר דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. רִבִּי יִצְחָק אָמַר, וְכֵן יוֹבְלָא אִתְקְרֵי קֹדֶשׁ. דִּכְתִּיב, (ויקרא כה) יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם. וְיִשְׂרָאֵל כְּלִילָן מִנַּיְיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי. זהר מנוקד/תרגום/ חלק ג דף רצ/א: בְּאַגַּדְתָּא דְּבֵי רַב יֵיבָא סָבָא, כְּלָלָא דְּכֹלָּא, זְעֵיר אַנְפִּין אִקְרֵי אַתָּה. עַתִּיקָא קַדִּישָׁא דְּאִתְכַּסְיָיא, אִקְרֵי הוּא. וְשַׁפִּיר. וְהַשְׁתָּא קָרֵינָן בַּאֲתָר דָּא דְּשֵׁירוּתָא אִשְׁתְּכַח, אַתָּה. אַף עַל גַּב דְּאִתְכַּסְיָיא, מִנֵּיהּ הֲוֵי שֵׁירוּתָא, וְאִקְרֵי אָב. וְהוּא אָב לַאֲבָהָן. וְהַאי אָב נָפִיק מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, דִּכְתִּיב (איוב כח) וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא. וּבְגִין כָּךְ לָא אִשְׁתְּמוֹדַע. זהר מנוקד/תרגום/ תיקוני זהר דף קלג/ב: אָדָם דִּיצִירָה חָכְמָה, עֲלֵיהּ אִתְּמַר (איוב כח כ) וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא, דְאִיהוּ י’ מֵאַיִן, דְּבֵיהּ צִיֵּיר כָּל צִיּוּרִין דְּעָלְמָא, בֵּיהּ צִיֵּיר עַיְינִין וְחוֹטָמָא נוּקְבִין דְּחוֹטָמָא נוּקְבִין דְּאוּדְנִין וּפִימָא, כָּל נְקוּדִין וְצִיּוּרִין דְּאִינוּן עִזְקָא לְאָת י’, וְאִיהִי בְהוֹן כְּאַבְנָא בְרֵישׁ עִזְקָא, אָדָם דַּעֲשִׂיָּה דָא ן’ מֵאַיִן, בִּינָה, אִיהִי אֵם כָּל חָי, מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, בָּהּ אִתְעֲבִידוּ כָּל עוֹבָדִין דְּעוֹבָדָא דִבְּרֵאשִׁית, וְגַוָּונִין. [4] המילה רָז התגלגלה אל העברית מן הארמית, ומובנה ‘סוד’, ‘מסתורין’, ‘דבר סתר’. מקורה של המילה רָז בפרסית (בה היא משמשת עד ימינו). היא מוכרת לנו לראשונה מן החלק הארמי של ספר דניאל. למשל: “וְכׇל רָז לָא אָנֵס לָךְ” (וכל סוד לא נעלם ממךָ) (ד, ו) או “רָזָא דִּי מַלְכָּא שָׁאֵל, לָא חַכִּימִין אָשְׁפִין חַרְטֻמִּין גָּזְרִין יָכְלִין לְהַחֲוָיָה לְמַלְכָּא” (הסוד שהמלך מבקש – חכמים, אשפים, חרטומים וקוסמים אינם יכולים להודיע למלך) (ב, כז). לעברית היא נכנסה מימי בית שני. היא עולה לראשונה במקורותינו במשלי בן סירא, מן הספרים החיצוניים למקרא: “לפני זר אל תעש רז, כי לא תדע מה ילד סופו” (ח יח). המילה ‘רז’ נתחבבה על סופרי מגילות מדבר יהודה, כיאה לבני כת סודית, והיא מצויה בהן עשרות פעמים. במגילות שנמצאו בקומראן רווח למשל הצירוף ‘רזי אל’ שעניינו דרכי הנהגת העולם שאינן גלויות לאדם. ספרות הקבלה אימצה גם היא את המילה, כגון בביטויים הארמיים ‘רזי דאורייתא’ (רזי תורה), ‘רזי דרזין’ וכן ‘רזא דמהמנותא’ (סוד האמונה). בחיבורי הקבלה נפוצה גם המילה טָמִיר – סודי, נסתר – בייחוד בצירוף ‘טמיר ונעלם’. מקור המילה ‘טמיר’ הוא בארמית והיא קשורה למילה מַטְמוֹרָא, הבאה בתרגומי המקרא כנגד מַטְמוֹן. בעברית החדשה מַטְמוֹרָה ומַטְמֹרֶת הן מקום מסתור או אחסון, כגון ‘מטמורת הקת’. במשך דורות רבים עד ימינו, עולה דווקא ה’רז’ על לשונם של דוברי העברית – בתפילות הימים הנוראים, במטבע לשון נודע מן התפילה העתיקה המיוחסת לאמורא רב (תקיעתא דבי רב): “אתה יודע רזי עולם / ותעלומות סתרי כל חי / אתה חופשׂ כל חדרי בטן / רואה כליות ולב” וכן בפיוט: ‘נפשי חמדה בצל ידך לדעת כל רז סודך’. אף בחטיבת ברכות הרְאִייה מן התוספתא (חיבור תנאי מקביל למשנה) נזכרת הברכה “ברוך חכם הרזים” (ו, ב) – ברכה זו אדם אומר כשהוא רואה קהל רב (‘אוכלוסין’ בלשון התוספתא), כלומר, ששים ריבוא מישראל. הטעם הוא ‘לפי שאין פרצופותיהן דומין זה לזה ואין דעתן דומות זה לזה (שם). כיום אנו מעדיפים את המילה סוד והמילים רָז וטָמִיר משמשות כיום בעיקר בלשון הספרותית. (על פי האקדמיה ללשון עברית). [5] זהר מנוקד/תרגום/ חלק ג דף קכח/א [6] ראו דבריו של הרב שהם דומים ושונים. אגרות הראיה (מוסד הרב קוק) / כרך א / רטז: ואשר תציג למשל את הספרות האירופית בדיקנותה ובירורה. במה שנוגע לעצמי’ אוכל להודות, שאינני בעל סגנון של הסברה כראוי. מכל-מקום בכללות אומר, שאינני מקנא בבעלי הגילוי, שהם מבטאים את הכל בבירור. בהרבה מקומות ישנם ענינים גדולים כאלה, שרק אם נמעך אותם, אם נטשטש את צורתם, עד שיהיו קטנים כ”כ, כמו שקטן הוא הדיבור שלנו לעומת תעופת המחשבה, אז אנו יכולים לבטאם בבירורם. אבל כל זמן שנחדור אל פנימיות הנשמה, שבתוך הדברים, ונשתוקק לענינים בעצם גבהם, בשום אופן לא נוכל לברר את הכל, ולא נמצא בקרבנו שום נטיה לחלוק על “ה כ ו נ ה ה א ל ה י ת”, ששמה את הדברים הנשגבים עלומים בטבע, “עלמא מתקיימא ב ר ז א”. בהכרה זו של הכרח המצפון נשתוו הזוהר והמו”נ בלשונותיהם השונות, המובאים בזה בסימני-ההבאה. ולפעמים תכופות מאד נוכל להרגיש, שמי שבא לגלות את הכל נותן לנו תעודה נאמנה על עניות רוחו פנימה. ילכו נא דברינו בהדרגה. כשמתכשרת הנשמה לחוש מאליה מרמזים דקים את האצור בתוכיותם של דברים, של מעשים ושל מאמרים, אז אותו הכשרון מתהפך בקרבה לכח של חיים, לא רק לאיזו השלמה גרידתא, של איזו השכלה בעלמא. וכפי מה שכח-חיים זה מתפתח ויוצא לפעלו, מתעשר ג”כ כח הדבור, עד שיוכל לגלות חלקים גדולים מהנכמסים בתוכיותה של הנשמה. ועם דרך הגילוי בעצמו, באים תגים לאותיות, שבהם נרמזים ענינים יותר נעלים, יותר אמיצים וגדולים, שהם עומדים בעז חביונה של המחשבה, המשמרת את עושר חייה בקרבה פנימה. “מה רב טובך אשר צפנת ליראיך”. [7] את הניסוח ‘והשמחה מאין תמצא’ קבלתי מידיד אודי אריכא לאחר הברית והוספתי כאן להשלמת הדרשה – ברכה. תודה אודי!
רז מקיים
רז משמח
השאר תגובה