והנה נער בוכה – בבכי יבואו
(ה) וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ: (ו) וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה: (שמות ב).
ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור – בשעה שישראל פוסקים מהתורה, מיד, ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור, מידת הדין יורדת ‘לרחוץ בדמם של ישראל’, על עלבון התורה.
ונערותיה הולכות על יד היאור – אלו האומות ההולכות ורודפות אחר ישראל.
על יד היאור – בשל עלבון התורה והמורים בה, שרפו ידיהם ממנה
א”ר יהודה: כל דברי העולם תלויים בתשובה ובתפלה שמתפלל האדם לקב”ה, וכל שכן המוריד דמעות בתפילתו, שאין לך שער שלא נכנסים בו דמעות אלה.
מה כתיב? ותפתח ותראהו את הילד.
ותפתח – זו השכינה העומדת על ישראל כאם על בניה ופותחת תמיד בזכותם
כיון שפתחה, ותראהו את הילד – ילד שעשועים (ירמיה לא), אלה ישראל מתחטאים לפני מלכם בכל, ומיד כשמתחננים לפני הקב”ה, חוזרים בתשובה ובוכים לפניו כבן הבוכה לפני אביו.
מה כתיב, והנה נער בוכה – כיוון שבכה בטלו כל גזרות רעות מהעולם
מה כתיב, ותחמול עליו – התעורר הקב”ה עליו ברחמים ומרחם עליו
ותאמר מילדי העברים זה – שהם רכי לב, ולא מילדי הגויים שהם קשי עורף וקשי לב. מילדי העברים ,רכי לב מאבותיהם ואימותיהם לשוב לפני אדונם
ותקרא את אם הילד – שהיתה בוכה, זהו שכתוב: קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו’, הילד בוכה, ואמו בוכה.א”ר יהודה: לעתיד לבוא מה כתוב, בבכי יבואו ובתחנונים וגו’, מהו בבכי יבואו, בזכות בכי אם הילד שהיא רחל יבואו ויתכנסו מהגלויות
ואמר רבי יצחק: גאולתן של ישראל אינה תלויה אלא בבכי. כאשר ישתלמו ויכלו דמעות הבכי שבכה עשיו לפני אביו, ככתוב, וישא עשו קולו ויבך.
אמר רבי יוסי: אותה בכיה שבכה עשו, ואתם דמעות, הם שהורידו את ישראל לגלות. כשיכלו דמעות אלה בבכין של ישראל, יצאו מהגלות. זהו שכתוב, בבכי יבואו ובתחנונים אובילם.תרגום שלי לזוהר שמות דף יב ע”א – ע”ב (המקור מובא לאחר סוף המאמר)
תפלה, שועה, דמעה – וכולא בליבא תליא
אמר רבי יהודה בר שלום: מאי דכתיב, שִׁמְעָה תְפִלָּתִי יְדֹוָד וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכָל אֲבוֹתָי:?
אמר רבי בון בר חמא: אמר דוד, קרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, שהרי כל אלה שקוראים באמת לקב”ה, הקב”ה מקרבם ומקבלם. והקב”ה חפץ בלב, ורצון האדם חשוב לפניו יותר מכל הקורבנות והעולות. כיון שהאדם משוה רצונו בתשובה, אין שער בכל הרקיעים הללו שלא פתח הקב”ה לפניו. והכל תלוי בלב.
רבי נחוניא בן הקנה אמר לחכמים: בני, חייכם אין קרוב לפני המקום כלבו של אדם, וחביב לפניו יותר מכל הקורבנות והעולות של כל העולם. אין לך בכל העולם שעומדים לפניו אלא התשובה והתפלה של האדם.
ואמר רבי יהודה: שלשוה מיני תשובה יש בפסוק הזה. תפלה – שמעה תפלתי ה’. שועה – ושועתי האזינה. דמעה – אל דמעתי אל תחרש. כל השלושה חשובים לפני הקב”ה, והדמעה חשובה מכולן, שהרי הדמעה היא בלב וברצון הגוף כולו, ובדמעה הולך הלב והרצון וכל הגוף.
חכמים אמרו: דמעות התפילה והתשובה ושל אלה המבקשים בקשה מתוך הצרה כולן בוקעות רקיעים ופותחות שערים ונכנסים לפני המלך, ששנינו ביום שנחרב בית המקדש, כל השערים ננעלו ושערי דמעות לא ננעלו ולעתיד לבוא מה כתוב ומחה ה’ אלהים דמעה מעל כל פנים. על דמעות צרה ודמעות תפילה כתוב בבכי יבואו ובתחנונים אובילם.תרגום שלי לזהר חדש רות לד ע”א. (המקור מובא לאחר סוף המאמר).
כמה מלים על הבכי והדמע
הבכי הוא ‘שפת העולל’ שלנו. הדבר הראשון שהילד עושה משנולד הוא לזעוק ‘בקול מר כשופר’, לבכות. הבכי הזה הוא תפלה, תפילה לחיים, לאויר, למזון, לחיבוק. ואולי הוא ‘קינה’ על הפרידה מהרחם, מהאמא… כל בכי הוא במובן מסוים שיחזור של הבכי הראשון. בכל בכי, יש געגוע אל הראשית, ואל מה שהיה לפניה, אך גם יחול וכמיה אל מה שעוד יהיה. כל בכי מחזיר אותנו לרגע המכונן של הלידה, בו שוכנים בכפיפה אחת כאב וצער אך גם פליאה ושמחה. הבכי של בעל התשובה הוא איפה הבכי של התינוק המבקש לשוב אל רחם אימו שלו אולי אף אל האם הגדולה.
הבכי הינו גם התנועה הקולית הראשונה, הפרימיטיבית, הלא מפותחת ואף הקמאית והחיתית (הדמיון לקול השופר) על ציר התפתחות הלשון. אין בו עדיין את תכונתה המובהקת של השפה האנושית – הרלפקטיביות של התודעה הבאה לידי ביטוי בקריאת שמות ומשתקפת בשניות שיש בין מסמן למסומן. בבכי מתקיים ‘המדיום הוא התוכן’ כפשוטו ממש! לבכי אין משמעות שמעבר לבכי ובאותה מידה ניתן לומר שיש לו משמעות החורגת מכל תימלול, משמעות אין סופית.
הבכי הוא קטגוריה ‘ילדית’. בכיו של הילד ודמעתו המצויה לעומת המבוגר הרציונלי, המאופק והשליט ברוחו . הדמעה הינה קטגוריה ‘נשית’. ‘לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה’ (בבא מציעא דף נט ע”א). הנטיה של האישה לדמוע (גם ללא בכי) היא ביטוי ללבה הפתוח ולרגישותה המופלגת של האישה. גם ללא כוונתה וידיעתה הדמעה הינה תפלה הבוקעת רקיעים נשמעת ומתקבלת. ‘אמר רבי אלעזר: מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי. ואף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר שמעה תפלתי ה’ ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש’ (שם, ברצף למאמר הקודם). הבכי והדמעה הינם גם קטגוריה ‘זקנית’. עם הגיל נהיית הדמעה מצויה גם אצל הגברים הקשוחים ביותר. האם אין הזקנה מעצימה את הילד והאישה שבנו?!
הבוכה מוריד מעל פניו את ה’פרסונה’ (= המסכה) של הזכר הבוגר היודע ושולט, הפועל והמפעיל. הדמעות שוטפות את ה’איפור’ המסתיר את פנינו ואת פנימיותנו, ומגלה את פרצופנו האמיתי ללא כחל ושרק.
עד כאן בכי התשובה ודמעותיה אפופות חן רומנטי שכזה. האמת היא כרגיל מורכבת וסבוכה יותר. הבכי שבשיאו הדמיעה הדמומה שמתוך התיאשות אפילו מקולות ההי והנהי של הבכי, מבטא גם זעם ותסכול על העיוות והעוולה המטאפיזיים הכרוכים בעקבה של המציאות האנושית. הבכי והדמעה הם הבעת חוסר האונים המעליב אל מול הכורח האדיש, אל מול האלימות הגוברת, אל העוול העושה חייל, ולא פחות מזה על הגבולות והמגבלות של החיים האנושיים הפיזיים המנטליים והאינטלקטואליים, אל מול המחלות, תהליכי הכמישה והניוון והסוף הודאי – המוות. המציאות אינה שלמה, אינה אינסופית ומה שנורא יותר, היא אינה יכולה להיות כזו. וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם: (קהלת ד א). הדמעות שאין להן נחמה, אינן הדמעות על קלקולים ספציפיים אלא על האפשרות של ‘הקלקול’ החקוקה בטבעה של ההויה. הדמעה שאינה ברת מחיה, היא הדמעה שמהדהדת את צער השכינה, את הבכיה של הקב”ה בבתי גוואי ובבתי בראי. רק כשיתבלע המוות לנצח, תמחה הדמעה מעל כל פנים!
בעל התשובה – האדם הדומע
הזהר מזהה את התשובה עם הדמעה. בעל התשובה הוא בעל הדמעה. איש המעלה הוא האדם הבוכה. הדמעה שמקומה ה’מסורתי’ הוא בראשית התשובה, בשלב החרטה והבושה שבעקבות ההכרה בחטא, הפכה בזהר ללעצם התשובה. הדמעה אינה פותחת את הלב אל עבודת התשובה, אלא אדרבא מטביעה את כל תוכניות העבודה של השב בים של דמעות. הבכי והדמעה הינם תשובה של ‘אי עשיה’ ולא של ‘עשיה’ של ‘שביתה מתיקון’ ולא של ‘תיקון’. זו תשובה פשוטה שאין בה מן התחכום הפילוסופי או הקבלי, ואף לא מן הלמדנות והפלפול הדתיים שכוננו לנו מערכות ותבניות תשובה משוכללים. תשובה של חוזרה אל נקודת האפס המילולית, אל לפני הקולות וההברות, הצלילים והניגונים. ודוק לא מדובר כאן על האנחות הגניחות והיללות של הבכי, אלא על הדמעה הדמומה. תשובה של שיבה אל התשתית הקמאית של הבריאה, אל מי התהום – התהו ובהו שרוח אלהים מרחפת עליהם. שיבה אל התשתית הראשונית של האדם, טיפת הזרע הנובעת מן האין אל היש והולכת ובונה את גרעין האדם, שיבה אל מי הרחם בהם מתרקמים בסתר החיים. המים הם התמצית המזוקקת של הקיום האנושי לפני מהילתה והרכבתה בשאר היסודות. התשובה היא שיבה למימיות חסרת הצורה שכולה תשוקה להחיות להזין ולהצמיח.
התשובה, התפילה והגאולה
התשובה – הדמעה, מופיעה היא בזוהר בהקשר של התפילה. התשובה שבבכי ובדמעה, היא המדרגה הגבוהה והפוריה ביותר של התפילה. תפלה, שועה, דמעה – הן מדרגות התפלה וגם מדרגות התשובה. הדמעה היא המהפכת דין לרחמים, והיא גם התפלה שאינה רק נשמעת או זוכה להאזנה, אלא מתקבלת ופועלת. הדמעה היא התפלה ששעריה לא ננעלו גם לאחר החורבן ובגלות והיא גם זו שתשיב את ישראל לארצם – בבכי יבואו ובתחנונים אובילם’!
במה זכתה התפלה בכלל והדמעה בפרט לעוצמה זו? התפלה בכלל היא הבעת אין אונותו ותלותו של המתפלל בקב”ה, בברכת שפעו ובהארת פניו. התפלה היא בקשה למתנת ההשראה, לחסד ההתגלות, שהם ורק הם המדיום להתממשות חירות, לחופש הרצון וליכולת להשתרר מהמיצרים הטבעיים הכובלים והמגבילים שהתעצמו עם החטא. צבת בצבת עשויה, ואין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים.
שירה הפשוט כל כך של דליה רביקוביץ’ מיטיב לבטא זאת:
אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה / רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו / אלוהים מופיע אצלו באמצע הלילה, ונוגע באיש ומפיג את ייסוריו / …אלוהים גוחן מעליו, מרים את ראשו ומביט בו / בעיני אלוהים האיש הוא ילד קטן, ילד קטן / …הוא קם בכבדות על ארבע ורוצה ללכת / ואז הוא מרגיש שיש לו כנפיים, כנפיים לעוף, כנפיים לעוף / …אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה, רק אלוהים מכיר את סוף הנפילה.
הדמעה היא התפלה המקורית, המעורטלת מכל לבוש ותכשיט, היא תפילה אילמת, נטולת שפה וקול. היא עמידה חסרת הגנה, ללא כל שריון אך גם ללא כל קליפה. תפלת הדמעה מנקה, מזככת ומטהרת, ומשיבה לאדם הרצון והכח המשיך גם לאחר היאוש. הדמעה היא ביטוי לטוטליות של התפלה – תשובה (האדם כולו, כל עצמותיו – עצמותִו, נוכחים בה. אל מול הנוכחות הענוונית והעזה הזו, מתגלה גם הנוכחות האלוהית המקשיבה וחוננת, ומוציאה את היחיד והכלל מחורבנם ומגלותם.
בשביל זה למדת זוהר, בשביל לבכות כמו תינוק ….
בולטת בהעדרותה הכוונה המתוחכמת והיחודים המדויקים המאפיינים את עבודת המקובלים ואת התפלה הקבלית בפרט. בכלל בזוהר, התפלה המעולה, היא תפלת העני ולא תפלת המקובל. מבחינה זו חוזר וחובר הבעש”ט אל הזוהר, מעל ראשם של האר”י והמקובלים הראשונים, בנטישת כוונותיהם המסובכות. תשובת הדמעה היא ‘תשובה על התשובה’, באשר היא מבטאת יאוש מן התשובה וניעור החוצן מכל מחלצותיה. כלו כל הקיצין, כלו כל השפות, כלו כל המעשים התיקונים ואין הדבר תלוי אלא בדמעה. הבצל התקלף מכל קליפותיו, ונותרה רק דמעה – ביטוי לאין – עצמי ולא רק לאין – אונים של האדם. דווקא העבודה הקבלית המתוחכמת והעמוקה של כוונות ויחודים מסתוריים ונשגבים, מועדת לנפילה מאיגרא רמא זו לבירא עמיקתא של גאוה ויהירות שהיא היפך התשובה.
הדמעה היא חסד, היא השראה, היא נביעה ספונטנית מתהומות הנפש. בכי קשה ליזום, דמעות אי אפשר לזייף (ללא בצל…). מבחינה זאת אין בדברי הזוהר על התשובה הדרכה מעשית לתשובה, כי אין בנמצא הוראות הפעלה לבלוטות הדמע, כמו גם הצחוק.
זהר – המקורות
זוהר כרך ב (שמות) פרשת שמות דף יב ע”א – ע”ב – מקור
וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר – בְּשַׁעֲתָא דַּהֲווּ פַּסְקֵי יִשְׂרָאֵל מֵאוֹרַיְיתָא, מִיָּד וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחוֹץ עַל הַיְאוֹר. הֲוָת נַחְתַּת מִדַּת הַדִּין, לְאִסְתַּחֲאָה מִדָּמָא דְּיִשְׂרָאֵל, עַל עֶלְבּוֹנָה דְּאוֹרַיְיתָא.
וְנַעֲרוֹתֶיהָ הוֹלְכוֹת עַל יַד הַיְאוֹר – אִלֵּין אוּמַיָּא, דְּאִינּוּן אַזְלִין וְרַדְפִין אֲבַּתְרַיְיהוּ, עַל יַד הַיְאוֹר, עַל סִבַּת עֶלְבּוֹנָה דְּאוֹרַיְיתָא, וְאִינּוּן דְּמוֹרִים בָּהּ, דְּרָפוּ יְדַיְיהוּ מִינָהּ:
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה: כָּל מִלִּין דְּעָלְמָא, תַּלְיָין בִּתְשׁוּבָה, וּבִצְלוֹתָא דְּצַלֵּי בַּר נָשׁ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכָל שֶׁכֵּן, מַאן דְּאוֹשִׁיד דִּמְעִין בִּצְלוֹתֵיהּ, דְּלֵית לָךְ תַּרְעָא, דְּלָא עָאלִין אִינּוּן דִּמְעִין. מַה כְּתִיב, וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד.
וַתִּפְתַּח – דָּא שְׁכִינְתָּא, דְּקַיְּימָא עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, כְּאִימָּא עַל בְּנִין, וְהִיא פָּתְחָה תָּדִיר בִּזְכוּתֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל.
כֵּיוָן שֶׁפָּתְחָה, וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד – יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים (ירמיה לא). דְּאִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּמִתְחַטָּאן קָמֵי מַלְכֵיהוֹן בְּכֹלָּא, וּמִיָּד דְּמִתְחַנְּנָן קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הַדְרֵי בִּתְשׁוּבָה, וּבָכָאן קָמֵיהּ, כִּבְרָא דְּבָכֵי קָמֵי אֲבוֹי.
מַה כְּתִיב, וְהִנֵּה נַעַר בּוֹכֶה – כֵּיוָן דְּבָכֵי, אִתְעַדוּ כָּל גִּזְרִין בִּישִׁין דְּעָלְמָא.
מַה כְּתִיב, וַתַּחְמוֹל עָלָיו – אִתְּעַר עֲלוֹי בְּרַחֲמִים, וּמְרַחֵם לֵיהּ.
וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה – דְּאִינּוּן רַכֵּי לִבָּא, וְלָא מִיַּלְדֵי הַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּאִינּוּן קְשֵׁי קְדַל, וּקְשֵׁי לִבָּא. מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים רַכֵּי לִבָּא מֵאֲבָהָן וּמֵאִמָּהָן לְאָתָבָא קָמֵי מָארֵיהוֹן.
וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד – שֶׁהָיְתָה בּוֹכָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ וְגוֹ’ (ירמיה לא), הוּא בּוֹכֶה וְאֵם הַיֶּלֶד הִיא בּוֹכָה.
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה: לְזִמְנָא דְּאָתֵי מַה כְּתִיב, בִּבְכִי יָבוֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים וְגוֹ'(ירמיה לא). מַהוּ בִּבְכִי יָבוֹאוּ, בִּזְכוּת בְּכִי דְּאֵם הַיֶּלֶד, שֶׁהִיא רָחֵל, יָבוֹאוּ וְיִתְכַּנְשׁוּן מִן גָּלוּתָא.
וְאָמַר רִבִּי יִצְחָק: פּוּרְקָנָא דְּיִשְׂרָאֵל לָא תַּלְיָא אֶלָּא בִּבְכִי, כַּד יִשְׁתַּלְּמוּן וְיִכְלוּן, בְּכִי דְּמָעוֹת דְּבָכָה עֵשָׂו קָמֵי אָבִיו, דִּכְתִּיב, וְיִשָּׂא עֵשָׂו קוֹלוֹ וַיֵּבְךְ (בראשית כז) וְאִינּוּן דִּמְעִין, אֲחִיתוּ לְיִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתֵיהּ. כֵּיוָן דְּיִכְלוּן אִינּוּן דִּמְעִין בְּבִכְיָה דְּיִשְׂרָאֵל, יִפְקוּן מִגָּלוּתֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, בִּבְכִי יָבוֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם(ירמיה לא).
(זהר חדש רות לד ע”א) – מקור
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם, מַאי דִכְתִיב (תהלים לט) שִׁמְעָה תְּפִלָּתִי ה’ וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרָשׁ כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ. דָּוִד מַלְכָּא אֲמַר דָּא. דְּאָמַר רַבִּי בּוֹן בַּר חָמָא, אָמַר דָּוִד, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִיהוּ קָרֵיב לְכָל אִינוּן דְּקָרָאן לֵיהּ:
פְּתַח וַאֲמַר הַאי קְרָא, (תהלים קמה) קָרוֹב ה’ לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת. דְּהָא כָּל אִינוּן דְּקָרָאן בֶּאֱמֶת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרֵיב לוֹן, וּמְקַבֵּל לוֹן, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִבָּא בָּעֵי:
וּרְעוּתָא דְבַר נָשׁ, חָשִׁיב קַמֵּיהּ מִכָּל קָרְבָּנִין וְעִלַּוָּון דְּכָל עַלְמָא. כֵּיוָן דְּבַר נָשׁ שַׁוֵּי רְעוּתֵיהּ בִּתְשׁוּבָה, לֵית תַּרְעָא בְּכָל אִינוּן רְקִיעִין, דְּלָא פָּתַח לְגַבֵּיהּ. וְכוֹלָּא בְּלִבָּא תַּלְיָיא:
רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אָמַר לַחֲכָמִים. בָּנַי, חַיֵּיכֶם, אֵין קָרוֹב לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם, וְנִיחָא קַמֵּיהּ יוֹתֵר מִכָּל קָרְבָּנִין וְעִלַּוָּון דְּכָל עָלְמָא:
לֵית לָךְ בְּכָל עָלְמָא, דְּקַיְימֵי קַמֵּיהּ, אֶלָּא תְּשׁוּבָה וּצְלוֹתָא דְּבַר נָשׁ. וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, תְּלַת זִינֵי תְּשׁוּבָה הָכָא בְּהַאי קְרָא. תְּפִלָּה. שַׁוְּעָה. דִּמְעָה. וְכָלְהוֹ בְּהַאי קְרָא כְּתִיבֵי, כ (תהלים לט) שִׁמְעָה תְּפִלָּתִי ה’ וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרָשׁ:
כָלְהוֹ תְּלָתָא חֲשִׁיבֵי לִפְנֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּמִכּוּלְהוֹ לָא חָשֵׁיב מִנַּיְיהוּ, בַּר דִּמְעָה. דאִיהִי בְּלִבָּא וּבִרְעוּתָא דְּכָל גּוּפָא, דְּהָא בְּדִמְעִין אָזְלָא לִבָּא וּרְעוּתָא וְכָל גּוּפָא.
וְרַבָּנָן אָמְרֵי, דִּמְעִין דִּצְלוֹתָא וְדִתְשׁוּבָה, וּדְבָעַיָּין בָּעוּתָא מִגּוֹ עַקְתָא. כָּלְהוֹ בָּקְעִין רְקִיעִין, וּפָתְחֵי תַּרְעִין, וְעָאלִין קַמֵּיהּ דְּמַלְכָּא: דְּתָנִינָן, בְּיוֹמָא דְּאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, כָּל תַּרְעִין נִנְעֲלוּ, וְתַרְעִין דְּדִמְעִין לָא נִנְעֲלוּ. וּלְזִמְנִין דְּאָתֵי מַה כְּתִיב. (שם כה) וּמָחָה ה’ אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים. אִית דִּמְעִין לְטַב, וְאִית דִּמְעִין לְבִישׁ. לְטַב, דְּיֵצֶר הַטוֹב. דְּבִישׁ, דְּיֵצֶר הָרָע. עַל הַנֵּי דִמְעִין דְּעָקוּ, וְדִמְעִין דִּצְלוֹתָא, כְּתִיב, (ירמיה לא) בִּבְכִי יָבוֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם:
השאר תגובה