Print Friendly, PDF & Email

האם יש מקום לדתיים במדינת ישראל של הראי”ה קוק – המשך

התגובות (בעיקר שלי…) עוררו אותי לנסות ולנסח שוב את כיוון המחשבה של המאמר שהעלתי בים ששי שעבר. אנסה להבהיר יותר את עמדתי – תקוותי, ביחס לעתיד החברה הישראלית ועם ישראל

אקדים ו’אגלה’ את הנחות היסוד העומדות ביסוד דברי.


ראשית – אמונה ורצון

האמון בעם ישראל כעם שיש לו שליחות ויעוד, המקופלים בשלושת הפסוקים הראשונים של פרשת לך לך: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ (תיקון היחיד)…. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל (תיקון החברה, העם)… וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה (תיקון האנושות) (בראשית יב א – ג), והאמון ביכולתו להגשימן.

תוכנו המוסרי של התיקון נאמר בפירוש בפרשת ‘וירא’, בפסוק שזיקתו לפסוקים מ’לך לך’ מפורשת: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה – לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית יח ח – יט)

הרצון שהסיפור הגדול של עם ישראל ימשך והחזון המוסרי האישי הלאומי והאוניברסלי שלו יתגשם ויביא ברכה לאנושות, והרצון האישי לקחת חלק פעיל בהתרחשות הזו, צנוע ככל שיהיה.

האמון באדם הנורמלי, הטוב והישר. עלי להודות שזה כלל וכלל לא פשוט לי לאחר השואה. כרגע סיימתי לקרוא את ‘השמים שבתוכי’, וכמו אחרי כל ספר המספר את זוועות השואה, נתקפתי בדכדוך הגובל ביאוש, וב’משבר אמון’ באדם. בכל זאת, אני גוער ב’שטן היאוש’ ומנסה לשקם את אמונתי בצלם אלוהים שבאדם, ובכך שהתבונה והטוב שבו ינצחו (את עצמו…), על אף הכל ואחרי ככלות הכל, ומה מאוד רוצה אני בכך.

ואיפה האמון – האמונה באלוהים? ישאל השואל… מה שכתבתי לעיל, זו המשמעות של אמונתי באלוהים – אמונה בהתגלות של אלוהים דרך צלם אלוהים של האדם בכלל, והמופע היחודי שלו בעם ישראל. האמונה עצמה, הרי אינה ניתנת למילול (ראה שיחות הר”נ א).


שנית – יַחַד שִׁבְטֵי עָם יִשְׂרָאֵל

הנושא של הסיפור, של החזון, הוא עם ישראל, כעם, עם ישראל כולו, כציבו”ר (צדיקים בינוניים ורשעים) ולא סיפור של יחיד או מיגזר.

ראשית חכמה, הִזדכות מוחלטת והתנקות עמוקה מחזון התעתועים וחלום הבלהות של ה’גזורו’, של האג’נדה ה’עמלקית’ המבקשת להוציא אל מחוץ לכלל ישראל את ה’נחשלים’ (כלומר, את מי שלא חושב כמוני) (ראה, אורות התחיה עמ’ עג אות כ).

שנית בינה, ‘להוציא אל מחוץ לחוק’ את ‘עצת אחיתופל’, הן החילוני, הן הדתי, של ‘כור ההיתוך’, שאליו יכנסו הגלויות המתקבצות, וממנו יצאו בדמות ‘היהודי החדש’. מאז ומתמיד היה עם ישראל הטרוגני מגוון ועשיר. החלוקה הקדומה לשבטים היא המופע הבסיסי וגם האידיאלי שלו. (זה כמובן לא הקל עלינו את החיים, מיוסף ואחיו ועד יהודה וישראל). כלומר אנו צועדים במצעד החיים הישראלי בתקוה ואמונה שהוא ישיב אותנו לעידן השבטים (במתכונת כזו או אחרת) ויביא לצמיחה של חברה מגוונת ועשירה להפליא, עליה נוכל לברך: ‘ברוך חכם הרזים’. וכאז, גם היום ימלא פינו שירה: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב: וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: (דברים לג ד -ה)


שלישית – בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ד’

על השאלה דבר מהותה של ה’יהדות’, שנשאלה בעת החדשה, היו התשובות: דת, לאום, תרבות. תשובות אלו, מקבילות לזיהוי של הראי”ה את החלוקה של עם ישראל לשלוש מחנות (אורות התחיה עמ’ ע אות יח).

כל תשובה לשאלה זו היא רדוקציה, ואני מציע תשובה רביעית, שאינה הגדרה, אלא דימוי – בית ומשפחה . אנחנו בני ישראל, הננו בית יעקב. כשבית ומשפחה הם הדימויים הראשוניים ביחס לשייכות שלנו לעם ישראל, כשהשפה של השיח הציבורי בעם ישראל תהיה שפה של ביתיות ומשפחתיות, יפתרו (ברמה העקרונית) באחת, כל הבעיות, ‘ואידך פירושא ופעולתא, זיל גמור ועביד’. כי בבית, כולם, אבל כולם הם בני הבית, ולכולם, אבל לכולם יש מקום. למרות כל השוני באישיות וחילוקי הדעות, כולם משפחה אחת, אחים ואחיות, הורים וילדים. בבית אפשר לריב ריבים קשים, אבל מתוך אהבה ואיכפתיות, ולשם גיבוש הבית וחיזוקו, ולא לשם הריסתו או הוצאת מישהו מבני הבית אל מחוצה לו (מה שבעצם אינו אפשרי ולא רק לא רצוי [ראה אורות התחיה עמ’ עג אות כ]).

אם תצטרף לרגש האחווה המשפחתית גם תבונה שמשמעותה הראשונית היא ענווה והבנה שלכל אחד מבני הבית יש מקום לא רק במובן הפשוט, אלא גם במובן של ערך יחודי בלתי ניכפל שרק הוא יכול לתרום לבית, ושרק בהצטרפותו יהיה הבית שלם, נצעד בכך צעד משמעותי קדימה, מאחווה ואהבה לכבוד והערכה הדדיים, מ’ברת גורל’ ל’ברית יעוד’.

סיכום ביניים: אני מאמין בחזון של עם ישראל, ומבקש להיות שותף לו. אני מאמין שרק עם ישראל כולו כשהוא מאוחד ‘כאיש אחד בלב אחד’, ומגוון ‘איש על מחנהו ואיש על דיגלו’, יכול להגשים את חזון תיקון העולם שלו.

הנגזרת של כך היא ש’את אחי אני מבקש’! מבקש ושמח כעל מוצא שלל רב בכל קבוצה ובכל יחיד, השותף לחזון הזה. ל’חברי לנשק’ אלו, יש בלבי הערכה עמוקה ואהבה עזה.


ברוך חכם הרזים

מי הוא הגר בבית, ב’בית ישראל’? בני אדם. מיהו ה’אדם’? יצור שמהותו הוא הפלא הפסיכופיזי, ומשמעותו היא ‘הפרעה דו קוטבית’ חמורה. אישיות שיש בה תום וטוהר, טוב ואהבה אך גם את ההיפך מזה. יצור שהמאפיין הממשי המובהק שלו הוא התנועה המתמדת שבה הוא נמצא על כל הצירים האפשריים וכל הכיוונים האפשריים. בבית לא גר ‘האדם’ אלא בני אדם, רבים ושונים.

הרואה ששים רבוא מישראל ביחד, אומר: בא”י אלהינו מלך העולם חכם הרזים (שו”ע, אורח חיים, סימן רכד ה). ריבוי האנשים הפרצופים והדעות ‘שווה ברכה’, ברכה על המחזה המרהיב של הריבוי והשוני, ולא פחות מזה שמחה על רז החכמה האלוהית שהתגלה אלינו – ריבוי הדעות, השוני ואף הניגודים, אינם קללה אלא ברכה גדולה!


תִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת

בדברים הבאים אנסה להציע חלופה להגדרות השגורות היו בחברה הישראלית ביחס ליושבי הבית: דתיים – חילונים; ספרדים – אשכנזים; שמאלנים – ימנים. וכיו”ב. הטיפולוגיה שאציע מנסה לזהות את ‘אבי הטיפוס’ העיקריים של בני האדם. אין בה אלא הרצון לעזור לנו בבניה של בית ישראל’. גרעין הזהות של האדם כ’בן אדם’, מתגלה כמובן בשפת התרבות המסוימת בה צמח, ומעבר לכך, בשפת הנפש והאישיות היחודיים שלו. נקטתי שפה כללית, המתייחסת לכל אדם, והוספתי ברמז גם את הניסוח הישראלי של כל ‘קומה’.
.
הבסיס של אנושיות שכשהיא קיימת, האדם הוא ‘בן תרבות’, התורם לחברה, היא נורמליות, שפייות, במובן האלמנטרי והצנוע ביותר (מי שאינו פסיכופט וכו’). זה כולל גם את הופעתה ה’אסטתית’, כלומר, כרצון פשוט לחיות ולהתענג, נקודה. מי שאינו כזה, גם הוא בן המשפחה, חלק של הבית, ואדרבא, הוא ראוי וזקוק באופן מיוחד לאהבה וטיפוח. מכל מקום כל זמן שהבסיס הזה לא קיים, הוא אינו יכול להמשיך ולצמוח ולהיות לשותף פעיל ותורם לבנין הבית.

הקומה הראשונה – טוּב ויושֶר. מצפוניות וערכיות במובן האלמנטרי המקובל על כולנו. אדם בעל רצון טוב, לב טוב ועין טובה, המבקש להיטיב את עצמו ולהיטיב לזולת. טוב ויושר זה, ראשיתו אינטואיטיבי, ספונטני, והוא הולך ומשתכלל על ציר התבונה והמודעות. ההיפך של איכות זו הוא ‘רוע ועקמומיות’, ובאותה מידה שהאישיות הרעה והעקומה חזקה יותר וחכמה יותר כך קשה יותר פגיעתה. גם מי שהוא כזה הינו חלק מהבית (צבו”ר – צדיקים בינוניים ורשעים) ואף שש גם מה ללמוד ממנו בעיקר לנסות ולהיטיבו למענו ולעמן הבית. (והיית [ועשית] הטוב והישר).

הקומה השניה היא האידיאליסטיות שמשמעותה פריצה כפולה של הטוב והיושר. האחת – מהד’ אמות של היחיד וסביבתו הקרובה אל מעגלים אנושיים הולכים וגדלים של חברה, עם, אנושות ויקום. השניה – מההווה והעתיד הקרוב אל העתיד הרחוק. אדם שיש עם חזון של תיקון עולם ולא רק של תיקון הלב. (משיחיות, ציפיה לגאולה)

הקומה השלישית, היא הרוחניות, כלומר הפתיחות וההקשבה הרגישות וההתייחסות אל המימד העמוק והנסתר של האדם והעולם. אדם המאמין ב’עצמי העמוק’ שלו, ב’על מודע’ שלו (נשמתו; צלם אלוהים שבו) ושל כל בני האדם, כמקור של חיוניות טוב וחכמה. אדם אדם ער וקשוב למרחבים התהומיים והשמימיים של ההויה שהזיקה אליהם היא מקור השראה וצמיחה. (‘האחד’, האין סוף’, ‘אלהים’)

הקומה הרביעית היא שייכותו של האדם לקהילה המטפחת את אנושיותה בלימוד ובעשיה מתמידים. הנכונות להשתייך למסגרת כזו מעידה על רצינות ואחריות, בגרות ובשלות. ללא תיחזוק ורעינון, העמקה ושיכלול של כל השרירים האנושיים הנ”ל, ישחק האדם במגרסת שיגרת ההישרדות, וגם אם יצליח לשורד אותה, ספק אם היא תעבור הלאה לבניו, לתלמידיו, לדור ולדורות הבאים. (תלמוד ומעשה, תורה ומצוות).

לסיכום: שפייות – טוב ויושר – אידיאליסטיות – רוחניות – לימוד ועשיה. והערה: לכל קומה מהקומות הללו מופע פסיבי, מופע אקטיבי ומופע מנהיגותי, לטוב ולמוטב…

הדימוי של קומות מבטא בהחלט את עמדתי המאחלת לכל אדם למצות את קומתו, וגם לזכות ולבנות עוד ועוד קומות, ולהיות כ’מגדל דוד הבנוי לתלפיות’, או בשפה של היום, בנין ‘רב קומות’. יחד עם זאת אין כאן תפיסה היררכית ליניארית נוקשה. למשל, הכלל של ‘מוטב מעט בכוונה מהרבה ללא כוונה’ וכו’ חל גם כאן, וכיו”ב. הבקשה של ‘מיתוק’ ההיררכיה ולא את ביטולה, למשל בכיוון של ‘היררכיה אורגנית ודינמית’, דורש דיון בפני עצמו. ואסתפק בכמה רמיזות: מעלת התם על החכם, הילד על המבוגר, השוטה על השפוי ובעלי חיים על בני אדם (ראה מהר”ל, נצח ישראל פרק כו בענין ‘מאז שחרב בית המקדש נטלה הנבואה וניתנה לתינוקות ולשוטים ובענין ‘כלבים בוכים’). ויפה אמר מי שאמר: ‘כולם, כולנו, בני הבית. כולם, כולנו, תורמים לו הרבה יותר ממה שאנו משערים’.


משהו על ‘תורה ומצוות’

תורה ומצוות, לימוד ומעשה. ‘גדול תלמוד שמביא לידי מעשה’. ‘תכלית תורה תשובה ומעשים טובים’. לכולנו ברור היום שתיאוריה שלא תדע ליצור כלים אישיים וקהילתיים של מימושה, ש’תיאוריה’ ללא ‘פרטיקה’, לא תשרוד. מאידך ברור ששום פרקטיקה לא תשרוד, אם לא נעמיק בשורשיה הרוחניים עוד ועוד. זו המשמעות של ה’טנגו’ הישראלי העתיק הזה של ‘תורה ומצוות’. ‘גדול תלמוד המביא לידי מעשה’ – הלימוד הגדול, הוא זה המביא למעשה. המעשה הגדול, הוא זה הבא מתוך לימוד.

כבר היום יש בעם ישראל מנעד רחב של חיי תורה ומצוות שמתוך רוחניות ואמונה. חרדים ודתיים – לאומיים, ליטאים וחסידים, אשכנזים וספרדים, אורתודוקסים וקונסרבטיביים ורפורמיים, מסורתיים ודתלש”ים, חרד”לים ודתלפ”ים (דתיים לפעמים). יותר ויותר אנשים חיים היום על המנעד שבין ה’דתיות’ וה’חילוניות’ הקוטביים. יותר ויותר אנשים מבקשים ומוצאים או יוצרים, אפשרויות חדשות וצירופים מפתיעים ודינמיים, החומקים מכל הגדרה ותיוג סופיים.

יש גם תנועה של שינוי והתחדשות בתוך בית המדרש, גם ב’אגדה’ וגם ב’הלכה’ והמגמה היא בהחלט, מימוש החובה – הזכות של התורה שבע”פ להתאים את התורה למציאות ההווית, לתובנותיה וערכיה אליהם הבשילה. אין ולא יכול ה להיות שום סתירה בין החכמה והמוסריות האנושית המודרנית לבין זו של התורה, ואם יש, אחת מהם צריכה להשתדרג (כן, גם התורה בסיפור הזה, ורבות הדרכים לעשות זאת והדרך העיקרית היא פירוש וביאור, קריאה ומדרש חדשים של מה ש’אין מצב’ שהוא ינהג כפשוטו היום. מה יהיה מחר, איש אינו יודע, וממילא, על כך, איש אינו מופקד (גם אם יתכן ויש לנו השערות על שינויים דרמטיים במרחב ובתודעה הרוחניים. ראה למשל סוף מאמר ‘למהלך האידיאות’).

כשם שהראשונים שבו וקבעו ש’התורה לא תסתור דבר אחד מן השכל’, ואם מצאו סתירה, יישבוה, כך אנו היום קרואים לומר ברורות: ‘התורה לא תסתור דבר אחד מן המוסר’, ואם נמצא סתירה ניישב אותה. הנחת העבודה היא משולשת: 1. לא בשמיים 2. אל השופט אשר יהיה בימים ההם 3. הלכה כבתראי

לעניות דעתי (אמנם, כאן לא יועילו לי כל גינוני הענווה ולא יצילוני מביקורת חריפה…) לא מדובר רק על התאמות נקודתיות, חשובות ככל שיהיו, אלא גם על שינוי הרוח הכללית והניגון העמוק של ההלכה, לכיוון של מה שאני קורא: ‘הלכה גמישה’. תלכנה המצוות ותצאנה מכלל ציוויים ל’עצות’ כפי שלימדונו בעל הסוד (הפילוסופים והמקובלים), תלך הברית עם התורה והמצוות ותצא מכלל ‘חתונה קתולית’ דוגמטית ונוקשה, לנישואין ישראליים שמעלתם היא דווקא ב’רצוא ושוב’ שלהם הכולל אף את אפשרות הפירוד, שדווקא בכך זו ברית של ‘בעלי תשובה’ ולא של ‘צדיקים גמורים’, אלה נישואים המתחדשים בטובם בכל יום תמיד’ ולא ‘פסל ומסכה’, זו עבודת ד’ רעננה ולא ‘מצוות אנשים מלומדה’ וד”ל…


אש ידידותית צולבת

חברי הדתיים אינם מרוצים מהניסוחים הכלליים מידי שלי. איפה כאן ‘אלהי ישראל’ המתגלה בהר סיני ונותן לעמו תורה ומצוות? איפה כאן עם ישראל עם הסגולה, העם הנבחר? איפה כאו חזון הגאולה של ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד?

חברי החילוניים אינם מרוצים מניסוחי הדתיים והיהודיים מידי. ‘לא יעזור לך’, הם אומרים, בסופו של יום, גם אתה לא נותן מקום (לא מעריך, לא שמח וכו’) בחילוניות צרופה וחפה מכל עומק וגובה, חילוניות השמחה בחיים ומהלכת בהם ללא רליגיזויות ומיסטיות, ואולי דווקא בשל כך היא מיטיבה ומשפרת אותם. חילוניות שאיננה ניזקקת למלים גדולות ולרוחניות נשגבת על מנת לחיות כיחידים וכחברה באיכות מוסרית מתקדמת. יתר על כן, ממשיכים הם וטוענים, אינך מסוגל שלא להכניס בדלת האחורית ‘תורה ומצוות’ גם אם בניסוח רך או שמא עמום בכוונה תחילה…

אל כולכם אחי ורעי, אני פונה ומבקש: אל ‘תתפסו אותי במלים’ יש כאן משהו ששום ניסוח שלו לא יהיה מדוייק ושלם. נסו להקשיב לניגון של הדברים ולהתחבר לסָבְטֶקְסְט שלהם, להקשיב ולא רק לשמוע, להביט בעין טובה ולדון לכף זכות, גם במובן של לשפר את מה שיש ואפשר לשפר בדברי המגומגמים.

‘אסכם’, כולנו כבני אדם שייכים למשפחה האנושית אחת הגדולה. כולנו כבני ובנות ישראל שייכים למשפחה הישראלית הקטנה, הזקנה – צעירה, החיונית להפליא, למודת הסבל, ברוכת הכישרון, האופטימית ללא תקנה. מה יותר פשוט מלהרגיש סולידריות עמוקה עם כל עם ישראל ואהבה ודאגה לכל בן ובת ישראל. זו אהבת חינם שאינה תלויה בדבר, כלומר בדעות ואמונות. כשהיא קיימת אפשר לעשות מה שעשינו תמיד, להתיישב וללמוד ביחד, לדון ולחלוק, ולא להסכים, ולמצוא דרך להמשיך לחיות ביחד ולהמשיך ולקדם את הפרוייקט המשותף שלנו.

וביסוד הכל עלינו ללמוד לשמוח כמוצאי שלל רב על השוני והניגודים, שהרי הם ללא ספק המתכון לחוסן ולהישרדות, להכלה והתגברות, ובעיקר מקור הברכה של הצמיחה וההתחדשות שאינם נפסקים.


וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו

אבל תכל’ס – לאן כל זה הולך? שבה ונשאלת השאלה…
תשובתי – איני יודע, אני ניצב בעיצומה של הדרך, ואני נלהב ובטוח שהאמת תורה דרכה…
כן, אבל ברור שהכוונה היא שבסוף כולם יאמינו באלוהי ישראל נותן התורה וכו’ וישמרו שבת ויאכלו כשר וכו’…
תשובתי – נחיה ונראה…
בינתיים הבה נמשיך ללכת קדימה, אל האופק ואל מעבר לו. יש לנו בסיס יציאה, יש לנו גבולות גזרה, יש כיוון, וחוץ מזה (ובעצם גם זה) הכל פתוח לבירור ועידכון. הבה נמשיך להלך יחד בדרך, בלי תנאים מוקדמים, ובלי לוותר מראש על כלום (אפילו לא על ‘קוצו של יוד’). מי ששומע את ה’לך לך’ המהדהד בחללו של עולם, אמור להיות מסוגל ללכת אל הלא נודע, ‘אל הארץ אשר אראך’, והאמת תורה דרכה!


ולסיום – תגובה של קורא נבון…

‘אני מקבל את הדברים ככללם, אך הערותיי נוגעות להצגתם של דבריך כמכלול הרמוני, טוב ובנוי כל כך. הסיפא שמסיימת בדברים “לאן כל זה הולך, אינני יודע”, אינה בהלימה למשנה כל כך סדורה ובנויה. לפחות לא במוסיקה שלה. “הוא באמת לא יודע”? ישאל הקורא, או שמי שכה בהיר בהצגת ייעוד ותפיסה חברתית, חזקה עליו שיש לו תשובה, רק אולי אינו רוצה לומר…’