Print Friendly, PDF & Email

מאידיאולוגיות למשפחתיות ומכסילות לתבונה. או – ‘מפלגת החסרונות’

פתיחה – כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּו?

אני מודע לכך שאני חוזר על עצמי, ושחברַי וקוראָי כבר עייפו מכך. אני יכול לדמיין לעצמי את הקולות (הבוקעים גם מתוכי) המוחים ואומרים: הבנו. די. בוא נתקדם לסוגיה חדשה. וגם אני שואל את עצמי: עד מתי תמשחך להעלות גרה את המזון הלעוס הזה ולמחזר את אותם החומרים? האם אין לך עוד משהו לומר? תשובתי לכם חברַי היקרים היא, שהמחלה החברתית שאני מנסה לרפא, לא רק שרירה וקיימת, אלא גם מסוכנת מאוד. תשובתי לעצמי היא, הלוואי ויהא חלקי מאלה שאומרים דבר אחד משמעותי ושהוא גם ישמע ויחולל שינוי. ליותר מכך איני מעז לצפות.

כשהגהתי את הדברים, שקלתי שוב, שלא לפרסמם. והפעם בגלל ה’נאיביות’ המופלגת והתלושה מהריאליה שלהם… וזכרתי שעיקר התשובה היא ‘שישמע בזיונו ויידום’…


גם אני מקים מפלגה חדשה

מעולם לא היו לי שאיפות פוליטיות, אבל הסערה הפוליטית העכשווית שבתה אותי בקסמיה והחלטתי להצטרף לחגיגה ולהקים מפלגה חדשה. אין צורך לומר שמדובר במפלגה שונה לחלוטין מכל המפלגות הקיימות. מפלגה שתאיר אור חדש על אופק הפוליטיקה הישראלית, מפלגה שתשמיע ניגון חדש במרחב של הפוליטיקה הישראלית. קבלו את המפלגה שכולנו, אבל כולנו, מצפים לה בכיליון עיניים ולב.

ויקרא שמה בישראל – מפלגת החסרונות.

הרי לפניכם עקרונות היסוד שלה, שהן גם תהליך גיבוש מצעה:

  1. לכבד ולאהוב את כל המפלגות ולהאמין שכל אחת מבקשת להיטיב עם עם ישראל על פי תפיסת עולמה ובדרכה שלה.
  2. להתוודע אל עמדתה של כל מפלגה ומפלגה, להקשיב לדבריה ברוב קשב, לזהות את האמת והטוב שבה, ולנסות ללמוד ולהפנים משהו ממנו.
  3. להקשיב היטב לביקורת של כל מפלגה על המפלגות האחרות (ועלינו). למצוא חסרונות אלו (בקלי קלות) בתוך מפלגתנו שלנו ולהתאמץ לתקנם.

ומצעה המיוחד:

לאחר מימוש שלושת השלבים הקודמים, נפנה אל הבוחרים ונבקש מהם לתת את קולם למפלגה שלנו – מפלגה שאין לה שום אג’נדה מיוחדת, שום פתרון קסם בשום תחום. מפלגה שאין לה שום חוזקה מיוחדת, ואדרבא היא כוללת בתוכה את כל החסרונות – ונבקש מהם לתת לנו את קולם.

ולמה שנקבל את רוב הקולות?

כי נתחייב בהתחייבות משפטית, שכשנזכה ברוב הקולות, נרכיב את הממשלה מאנשי כל המפלגות (לאו דווקא מהפוליטיקאים שבראשן), על פי כישוריהם המוסריים והמקצועיים. למשל, שר הרווחה יהיה האיש המוכשר לזה מהמפלגה שחרטה על דגלה את הצדק החברתי ורווחת כל אזרח ובעיקר האוכלוסיות החלשות. שר האוצר יבוא מהמפלגה שהחוסן והצמיחה הכלכלית בראש מעייניה. שר החינוך יבוא מהמפלגה ששיפור מערכת החינוך היא הבשורה והחזון שלה. שר הדתות יבוא מהמפלגה שהנושא הדתי הוא הוא בן טיפוחיה. שר החוץ יבוא מהמפלגה שתהיה לה את התוכנית המדינית המפותחת ביותר. שר המשפטים יבוא מהמפלגה שהמוסר והצדק עומדים אצלה במקום הראשון. וכך הלאה.

לא זו בלבד, אלא שגם ראש הממשלה ימונה על פי כישורי ההנהגה שלו ללא שום קשר למוצאו המפלגתי.

אני מניח שתפסתם את הפרינציפ ואני משער שהתגובות שלכם נעות בין גיחוך לגיחוך גדול… אז אנסה להסביר באופן אחר את מה שבאמת ניסיתי לומר ואולי, לקראת הסוף, אשוב אל המפלגה…


חידה ושמה אדם – 8 שאלות (ושוברן בצידן [ברמז])

  1. איך זה שלאנשים חכמים וטובים באותה מידה, יש דעות שונות ומנוגדות? (העיוורים והפיל)
  2. איך זה שכל אחד חושב שדעתו היא ‘האמת’ – (אמת, יש רק אחת…)
  3. איך זה שאף אחד לא מוכן להקשיב ברצינות לדעות אחרות ולבחון שוב את דעתו? (ויכוח ולא דיאלוג)
  4. איך זה שכל אחד שולל בתוקף את דעת האחר כשקר, חטא והרס? (אני אמלוך)
  5. איך זה שבד”כ אנשים לא משנים את דעותיהם? (תיבת נח)
  6. איך זה שדעות האנשים די צפויות על פי מקומם בחברה? (והאמת תהיה עדרים עדרים)
  7. איך זה שיש כל כך מעט אנשים, שמבינים ומזדהים עם דעות רבות (גם אם מכריעים ללכת בדרך מסוימת)? (ויהי האדם לנפש חיה)

מה אפשר לעשות כדי לשנות מצב עגום זה? לצאת מן השדה האינסטינקטיבי אל מרחב התודעה אנושית – היכולת להסתכל על דברים מכמה זוויות, להבין ולהרגיש…


והחוט המשולש לא במהרה ינתק

הגם שאיני אנתרופולוג מקצועי, יש שלוש תופעות אנושיות שאיני חדל מלהתפעם מהם כל פעם מחדש.

האחתהוודאות הנחרצת. היכולת של אנשים חכמים וטובים להיות משוכנעים שהם גילו את השיטה חובקת כל, שלכדה את האמת האחת והיחידה השלמה והמוחלטת (וזה יכול להיות בכל תחום שהוא, קטן או גדול, רוחני או מעשי). מופלא בעיני, כיצד לאחר אלפי שנות תרבות אנושית שבהן כל שיטה חדשה הומרה בטובה ממנה, יכולים עדיין אנשים (חכמים וטובים, כאמור) להיות משוכנעים עמוקות וודאיים לגמרי שהם כבשו את הפסגה שממנה נשקף הכל, וכל שנותר הוא שכולם יצטרפו אל האור לו זכו הם.

השנייההשלילה הנחרצת – לאותם האנשים החכמים והטובים, יש דעות שונות ואף הפוכות על כל דבר וענין. הם מודעים לכך ובכל זאת בטוחים ששיטתם ודעתם ועמדתם וחזונם וכו’ וכו’ וכו’ הם האמת שאין בלתה, וממילא שכל האחרים שקר נחלו, והרס וחורבן חלילה יחוללו.

השלישיתהקיבעון הנחרץ. הנוקשות הדוגמטית של בעלי הדעה. חוסר נכונותם להקשיב וללמוד ממנו נובע חוסר יכולתם להשתנות ולהתחדש.

כששלושת התופעות הללו, הולכות יד ביד, אנו מקבלים את הסטטוס הבא: ‘עמדתי היא האמת המוחלטת שממנה נגזר הטוב המוחלט. העמדות האחרות הן שקר מוחלט שמהן נגזר הרע המוחלט. כיוון שכך, נחרצת עמדתי, חסינה מכל שינוי, ולה אהיה נאמן לנצח!’

ההסבר הפשוט ביותר לתופעה זו הוא שבני האדם מתחלקים לחכמים וטיפשים לצדיקים ולרשעים וכל מי שלא חושב כמוני, הוא או טיפש או רשע, ובדרך כלל שילוב של שתי איכויות קטלניות אלו. תשפטו אתם.

ההסבר השני העולה על הדעת, הוא שלא רק שבני האדם אינם כה רציונליים כפי שהם מתיימרים להיות, אלא לאמיתו של דבר, הם כלל וכלל לא רציונליים, אלא יצריים ואינטרסנטים. מה שמעניין את האדם אינו האמת אלא השגת צרכיו וקידום האינטרסים שלו הכל משחקי כח ומניפולציות הישרדותיות, משחקי אגו ומניפולציות פוליטיות. לי, זה נראה קצת קיצוני מידי.

ההסבר השלישי שהוא בעיני הטוב ביותר (בוודאי לא הכולל והמושלם) הוא שאכן הרציונליות אינה כל האדם. יש לו רצון ורגש ודמיון. יש לו תת מודע ואף על מודע. בקיצור הוא יצור די מורכב ומסובך, נפלא ותמוה, ובפשטות – חידה!. עמדותיו ודעותיו של אדם מתעצבות בשחר ילדותו ומתגבשות בנערותו ומתמצקות בבגרותו. מעטים מאוד האנשים המשנים את תפיסת עולמם לאחר גיל 30, בטח לא לאחר 40. דעותיו של האדם יונקות ממרחב החיים שלו, משורשיו וגם משמיו. לכן בדרך כלל דעותיו הפוליטיות של אדם לא יפתיעו אותנו אם נדע את הרקע הסוציולוגי שלו בעבר ובהווה. חילוני אשכנזי מרעננה יהיה כנראה… ודתי ספרדי משדרות יהיה כנראה…

בהחלט יתכן שאם הרענני יעבור לשדרות והשדרותי יעבור לרעננה, הם ישנו את עמדותיהם בהתאם… אם כך, האם שינויים גיאוגרפים הם המוצא היחידי מהקיבעון?[1]


פתרון ושמו – חינוך ללימוד

הכל ענין של חינוך.

אם נשכיל לחנך אנשים להיות רציונליים לפחות בשלושת המובנים הבאים.

ראשיתלדעת שלעולם דעתו של אדם היא אמתית, אבל לעולם היא גם חלקית. להבין, שהאמת אינה אמת אחת אל מול שקרים רבים, אלא האמת היא המכלול הגדול מסכום כל מרכיביו (זכור לטוב הרמז – אמ”ת).

שניתלהפנים שהמציאות היא גדולה ועשירה, שלא לומר אינסופית, ובני אדם הם שונים באישיותם ובמבטם על המציאות (ברוך חכם הרזים). זו אינה בעיה, אדרבא, דווקא זה מה שמבטיח התקדמות מתמדת ולמעשה אינסופית בבקשת האמת על כל צדדיה ועל כל פניה היבטיה והשלכותיה.

שלישית – להיות תמיד פתוחים, רגישים וקשובים נכונים, רוצים ושמחים להשתנות ולהתחדש. בפועל, זה אומר חיים של התעניינות ולמידה מתמדת!

כשנצליח להעמיד דור ישרים כזה, אזי כל אחד ידבק בדעותיו ויגשים את אמונותיו וערכיו, מתוך ענווה, אמון וכבוד. המחלוקות הנוקבות בין יחידים וקבוצות, יהיו לשם שמיים, ובבירור כל הדעות, יתרבה השלום, ילך ויתכונן השלם, תאיר יותר ויותר האמת בעולם.


לשוב הביתה

אמשיך בנימה אישית. זכיתי לחיות את חיי על כל קווי התפר האפשריים של החברה הישראלית. אני ספרדי (מרוקאי ליתר דיוק) שרוב חבריו אשכנזים. אני עירוני שחי כמה שנים במושב. ‘חנון’ שהיה גם חקלאי. אני בן פריפריה (קריית שמונה) שגדל בחיפה. מתנחל שגר כבר יותר מעשר שנים ב’ציויליזציה’ (במבשרת ציון, ברעננה, ועתה במושב נחושה). גדלתי במשפחה וחברה חילונית, ומזה שנים, אני חי בחברה ומשפחה דתית. חלק מחברי הטובים, הם חילונים. מבחינה פוליטית, אני ‘שמאלני’ בקרב משפחתי וחברי המתנחלים ו’ימני קיצוני’ בעיני חברי ממדינת תל אביב. וכך הלאה.

האנשים והנשים בכל המעגלים הללו, שהם המעגלים הכי קרובים ומשמעותיים של חיי, חושבים כמעט על כל דבר לגמרי הפוך, ובכל זאת אנחנו אוהבים ומכבדים זה את זה, נהנים להיות ביחד. בקיצור, אנחנו חברים טובים באמת. אחד המשפטים החוזרים ונשנים במפגשים שלנו הם ‘מכל האנשים החושבים וחיים כמוך, רק אתך אני מוכן להיפגש ולשוחח. אתה שונה, אתה לא פנאט וכו’…’ פעם חשבתי שזו אכן הסיבה ולאמיתו של דבר חשדתי בעצמי שמה שהם מכנים ‘לא פנאט’ לחיוב, הוא בעצם חולשה ורפיסות שלי, איני זוכר מתי ומדוע זה קרה, אבל יום אחד הבנתי שאלו אינם הטעמים האמתיים. שמתי לב שהמכנה המשותף כל מערכות היחסים הללו, הוא שהם קדמו לאידיאולוגיה. כיוון שהקשר היה קיים ומוצק, הוא יכול היה לשאת עליו את כל המחלוקות האידיאולוגיות, גם החריפות והמרות ואף להתעצם מהן.

האחווה המשפחתית המוחלטת שאינה תלויה בדעות ואמונות, המאפיינת כל משפחה נורמלי, היא בוודאי הטיעון המנצח בזכות תובנה זו. בני משפחה אחת יכולים לחלוק על הכל, ובאופן הנוקב והחריף ביותר, ובכל זאת זה אינו מפרק את המשפחה, הם ממשיכים להיות ביחד וגם לחלוק ביחד (בעצם זו האפשרות היחידה לדיאלוג של מחלוקת ולא למונולוג…). כך זה עם חברי הנעורים שלי, החברות נתרקמה ונתגבשה ועמדה בפני מבחנים לא קלים, בתקופה הפרה-אידיאולוגית שלנו, ולכן היא מחזיקה מעמד ואף משתבחת עם הזמן, למרות המחלוקות בינינו ולא מעט בזכותה.

המסקנה המתבקשת היא שהדבר הכי חשוב להמשך הקיום והצמיחה של החברה הישראלית הוא השיבה אל הבית, אל הביתיות אל המשפחתיות אל האחווה הפשוטה, הקמאית, ה’ביולוגית’. רק על בסיס איתן זה תבנה החברה הישראלית ולא רק שלא תשוסע על ידי המחלוקות שבה אלא תשתפר ותשתכלל (תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם…). כתבתי במקום אחר[2] ואני נוכח בזאת שוב ושוב הבעיה אינה באידיאולוגיות כשלעצמן (דתיות או חילוניות), אלא בבני האדם חסרי דרך ארץ, שכל ישר, מצפון רגיש, פיכחון וענווה וכיו”ב דברים אלמנטריים. בקיצור הבעיה היא בני אדם ילדותיים במקרה הטוב ו’מפוחדים-תוקפנים’ במקרה הגרוע.


מה למעשה?

הכרחי להפיל את המחיצות בין כל הגטאות שהקמנו במרחבי הארץ הטובה הזאת, ולשוב ולגור ביחד, ללמוד ולהתחנך ביחד, להמשיך לשרת בצבא ביחד, לעבוד ביחד, לבלות ביחד, בקיצור להתנהג כמו משפחה ולא כמו זרים. אם החיבור והחברות יצמחו מתוך החיים המשותפים, הם יהיו בסיס משותף איתן לניהול המבורך של המחלוקות, שתהיינה דיאלוגיות ופוריות. ההכרעות המעשיות האישיות והכלליות, החברתיות והפוליטיות, תתקבלנה בהליך ישר וצלול, מתוך כבוד הדדי, שהרי אנשים אחים אנחנו.


סיכום – משפחתיות ורציונליות

אם אסכם בקצרה, אני מציע לעשות שתי תנועות:

האחת – לשוב אל האחווה המשפחתית ולרעוּת האמיצה כבסיס לחיינו המשותפים.

השנייה – לשוב אל התבונה – הפיכחון – הענווה, היודעת שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך אדם שאין לו מקום וכו’ ושרק ביחד נצליח להתקדם התקדמות משמעותית. ולכן לא לפסול על הסף ובאופן גורף כל שונה וחדש.


מבוקש: ‘הקודש העליון’[3]

לפני יותר ממאה שנה התבונן הראי”ה בעם ישראל וזיהה בו שלושה מחנות עיקריים: המחנה הדתי. המחנה הלאומי. המחנה הליברלי – אוניברסלי. לדתיים חשובים הערכים הדתיים, ללאומיים חשובים הערכים הלאומיים ולאוניברסליים חשובים הערכים האנושיים[4].

 ושָׂמַח על כך. אלו שלוש נטיות יסודיות המקננות בכל אדם ומכוננות אותו במיטבו. כל חברה חייבת לשם עצם קיומה והתפתחותה את הנוכחות של שלושת הנטיות הללו במרחב הציבורי ואת האינטראקציה העֵרָה ביניהם. (חלוקה זו שיקפה גם את הדיון המרתק בנושא: מהו ‘ישראל’? עם, דת או תרבות).

 והתעצב על כך. המודעות העצמית של כל מחנה, שגויה ואטומה ומערכת היחסים בין המחנות קלוקלת והרסנית. כל מחנה חושב שהאמת כולה אצלו וכל השאר לא רק טועים אלא גם הרסניים, שלא לדבר על כך שכוונתם כלל וכלל אינה טהורה.

 ולא התייאש אלא קיווה. המזור למחלה ימצא בהופעה של ‘מחנה רביעי’ שידע ויאהב את עץ החיים הישראלי כולו משורשו ועד אחרון ענפיו ועליו, ישכיל להראות את המקום והערך של כל המחנות ובכך לטהר את האווירה ולכונן בין המחנות מערכת יחסים חדשה של אמון וכבוד, של הקשבה ולמידה, שתביא לידי פתיחת לבבות ושילוב זרועות לעבודה המשותפת של הטבת החברה הישראלית ופיתוחה. הראי”ה קורא לו (כדי לבדלו מהמחנה הדתי) ‘הקודש העליון’. הרואים עצמם מתאימים ומעוניינים לשרת ביחידה זו, מתבקשים לשלוח קורות חיים למשרדי המפלגה החדשה…


[1] לכיוון אחר של פתרון עיינו ב’נתיב השלום’ של המהר”ל

[2] ממגזרים לשבטים,  אדם חדש שפה חדשה דרך ארץ חדשה

[3] על כל זה ראה מאמרי משיח של זהות לזהות של שיח

[4] ראי”ה קוק, אורות, אורות התחיה יח