Print Friendly, PDF & Email

האוצר שמתחת לגשר

אוצר תחת הגשר – סיפור ישן נושן

אחד הסיפורים החסידיים הידועים הוא הסיפור על האוצר שמתחת לגשר. תמצית הסיפור: ‘לאדם אחד נודע (בחלומו) על אוצר החבוי מתחת לגשר, במקום פלוני הַרְחֵק מביתו. הוא יוצא לאותו מקום, נפגש שם עם אדם אחר, ומחילופי הדברים ביניהם מתברר לו כי האוצר שלו טמון למעשה בביתו. האיש שב לביתו ואכן מוצאו שם’.

התֵימָה של סיפור זה, היא קדומה ואוניברסלית. בין השאר, מופיע הסיפור בקובץ ‘אלף לילה ולילה’, ובימינו התגלגלה לספר ‘האלכימאי’ מאת  הסופר פאולו קואלו. גם במרחב היהודי היא נפוצה, ויש כארבעים ושמונה גרסאות שלה. גרעינו של הסיפור מופיע כבר בחז”ל (ירושלמי, מעשר שני, פ”ד הלכה ו; בראשית רבא, פרשה סח; איכה רבה, פרשה א יז). לאחר מכן הוא נעלם ושב ומופיע בספור החסידי. רישומה ניכר אף בספרות העברית החדשה – בסיפורת  ובמחזה[1].

למהדורה החסידית של הסיפור, שלוש גרסאות עיקריות (שלכל אחת יש גרסאות משנה). על גבי המכנה המשותף, יש בכל אחת מהן ‘עוקץ’ מיוחד. לקמן, אביא אותן ואנסה להצביע על המיוחד שבכל אחת מהן. לסיום אנסה למצוא את הנמשל הכלל ישראלי העכשווי לסיפור…


גרסת הבעש”ט – נתגדלה השמחה בינהם

פעם אחת בא לפני בעש”ט נכה רוח, ואביון אודות ישועה. אמר לו בעש”ט כי ילך תחת גשר פלוני, ושם יתמלא בקשתו, וימצא אוצרות זהב. והלך שמה. פשפש ולא מצא.

פגע בו עוד נכה רוח, חייט אביון ועני, רחמנא לצלן, ושאל אותו: מה תבקש? אמר לו: דברת בעש”ט, אבל לריק יגעתי ולא מצאתי. השיבו החייט: הלא גם אותי ציווה בעש”ט לילך למקום פלוני לבית פלוני ופלוני (וזה היה בית האיש אשר ביקש כאן את האוצר תחת הגשר), ושם תחת התנור, אמצא סימנא טבא. אבל מתרשל אני בכך לילך שמה, ולחשוב עצות ותחבולות לחתור מחתרת שמה, בבית איש אחר.

ויהי כאשר שמע איש הלז את דברי החייט הלז, דימה בנפשו הלא אני הנה הנני בעל בית הלז, אלך לביתי ואבקש שמה תחת התנור, וכולי האי ואולי.  וכן נמצא וכן היה, ומצא אוצרות זהב.

החייט הנ”ל דימה בנפשו, הלא הנני פה אצל הגשר, ומה אכפת לי לחטט פה, אולי דברי האיש אשר נצטווה עליהם מפי בעש”ט, אמתיים המה. וחתר ובדק יפה יפה, וגם הוא מצא חמדת זהב וסגולת כסף.

ונתעשרו למאוד.

כל אחד ואחד דימה בנפשו, הלא חברי היה לי הגורם לממון, ואיככה אוכל וראיתי באבדן ועוני חברי אשר גרם ועשה לי כל הכבוד הזה? התיישבו בדעתם כל אחד ואחד, להוביל לחברו צרור זהב וכסף, וכן עשו.

בדרך, כי פגשו איש את רעהו, נתגדלה השמחה בינהם, ולא ידעו מה לעשות עם צרורות כספיהם אשר היה איתם, זה ליתנו לחברו, וככה חברו לו. התיישבו בדעתם, כי לו היה בן, והשני הייתה בת, והתחתנו ונתנו זאת לנדוניית בניהם. (ארמן דב בער, ‘דברים ערבים’, מונקאטש תרס”ג, דף ב סיפור ב).

הבעש”ט משלח עניים לצאת לדרך, לחפש ולמצוא אוצר במקום פלוני או אלמוני. האחד נשלח מביתו  אל הגשר. השני נשלח אל ביתו של הראשון. הם נפגשים מתחת לגשר, מתוודעים זה לזה ומספרים איש לרעהו את סיפורם. בעקבות שיחה זו יוצא כל אחד מהם לשלב השני של מסעו. זה שב לביתו וזה נותר במקומו, מחפש ומוצא את אוצרו מתחת לגשר. שניהם עשירים, אך עדיין אינם מאושרים. הם מכירים טובה לבעש”ט, אך גם איש לרעהו, לכן הם יוצאים שוב לדרך, והפעם כדי לחלוק את אוצרם איש עם רעהו. האנשים הטובים נפגשים באמצע הדרך. שמחה גדולה. משמתברר להם שכל אחד זכה באוצרו, אינם ‘נאנחים לרווחה’ אלא מוצאים עצה ונותנים איש לרעהו את אוצרם האישי היקר ביותר – ילדיהם, ומוציאים לדרך, משפחה חדשה, מבורכת באוצר שחציו פרי רוחו הגדולה של הבעש”ט וחציו פרי נפשם הטובה והישרה.

זהו סיפור אופטימי ושמח, דינמי ומפתיע. זהו סיפור ‘שרשרת’ ואף ‘אקורדיון’ של ‘צירופי מקרים’ ו’צירופי אנשים’, שמכל אחד מהם יוצא אך טוב וחסד.

מה הוא מוסר ההשכל? טוב לשמוע בעצת הרבי ולצאת לדרך. האוצר ימצא גם אם באופן שונה ומפתיע. יתכן שאדם טוב שנפגוש באמצע הדרך, הוא זה שיפתח את לבנו ואת שערי האוצר העצמי שלנו. טוב לא לשמוע בקול הרבי, להתבטל ולא לעשות דבר, להישאר בבית, ודווקא כך למצוא את האוצר. אדם טוב שיבוא מרחוק, הוא שיגלה את לבנו לסוד האוצר העצמי שבמקומנו. בשני האופנים נעשה הכל בפשטות ותום, בדיבור והקשבה ולא בתרועת חצוצרות. בדרך כלל, מציאת האוצר ראשיתה עבודה וסופה מתנה, אך  לעתים זוכה האדם בשפע כמתנת חינם שלא קדמה לה שום עבודה. יש מי שהולך אל אוצרו ויש מי שאוצרו ‘הולך’ אליו…

ובכן, הכל טוב! אבל הכי טוב הוא לב טוב, פתוח לזולת, להתעניין, להקשיב ולסייע. גם שאנחנו מבקשים את אוצרנו העצמי, אין לנו להתכנס ולהינעל לכל מה שסביבנו ובמיוחד לזולת. כמה טוב להיות נכונים להתוודע איש אל רעהו, להתחבר, להתרועע, לשוחח ולחלוק סיפור. רק טוב יוצא מזה. טוב הנכפל ופרה ורבה אוצרות רבים!

והרבי מקאמניקא (שסיפר את הסיפור) אמר כי מעשה הלז, הוא מסוגל לפרנסה וסיפרו בסעודת מלווה דמלכא, ואחר עובדא הלז, שלא לספר שום מעשה רק לומר שיר המעלות ולברך ברכת המזון, ותמיד כאשר סיפר מעשה הלז סיים בזה הלשון – מזל טוב.  שיר המעלות! ואמר כי לפעמים כל אחד ואחד מוכן לישועה רבה, ועם כל זה, לא יוכלו להשיג הישועה, רק איש את רעהו יעזורו. כן יעזרנו ד’ למען כבוד שמו אמן[2]. (שם)

הרבי מקאמינקא הופך את הסיפור ל’סגולה’. טוב לספר את הסיפור ביציאה מהשבת אל ששת ימי המעשה, לפתוח באמצעותו את הלב אל הרעוּת האמיצה שבאמצעותה נזכה לאוצרנו.

ואפשר גם לראות את הרעוּת לא כאמצעי לאוצר, אלא אדרבא, את כל האוצרות כאמצעי לרעות שהיא התכלית, שהיא אוצר האוצרות,


גרסת פשיסחא – וידע כי האוצר אינו נמצא כאן, אלא בביתו

כמה פעמים חלם ר’ אייזיק כי עליו לנסוע לעיר פּרַאג, ושם סמוך לחצר המלך מתחת לגשר, עליו לחפור באדמה, ואם יעשה כן ימצא אוצר גדול ויתעשר.

נסע ר’ אייזיק לפראג והלך אל הגשר הסמוך לחצר המלך. אבל עמדו שם חיילים על משמרתם יומם ולילה, ופחד ר’ אייזיק לחפור באדמה ולחפש את המטמון. מרוב צערו על הדרך הארוכה שעשה לשווא ועל שישוב לביתו בחוסר כול, החל ר’ אייזיק לצעוד סמוך לאותו הגשר לכאן ולכאן, כשהוא עסוק במחשבותיו. כך עשה כל אותו היום, ורק כשירדה החשכה הלך לישון באכסניה. כך עשה גם ביום השני וביום השלישי. בשעת בוקר מוקדמת היה הולך אל המקום, מטייל ומשוטט בו, עסוק במחשבות קודרות, ורק לעת ערב היה עוזב את המקום.

הקצין הממונה על חיל המשמר שבמקום, הבחין ביהודי העני ההולך וסובב את הגשר יום יום, והוא כולו כפוף ונתון בצער גדול. קרא לו הקצין שיבוא אליו ושאל אותו במלים רכות: מה אתה מחפש? ולמי אתה מחכה במקום זה כבר כמה ימים? סיפר לו ר’ אייזיק את כל העניין, כיצד חלם כמה לילות ברציפות כי כאן טמון אוצר גדול, וכי למטרה זו טרח ובא עד פראג. אז צחק הקצין ואמר לו: האם היה כדאי שתיסע דרך ארוכה כל כך רק בגלל חלום? מי מאמין בכלל לחלומות? הנה גם אני חלמתי שעליי לנסוע לקְרַקוֹב, וכי שם ישנו אדם ששמו ‘אַייזיק-רֶבּ-יוֹקְל’ס’, ואם אחפור בביתו של יהודי זה תחת התנור והכיריים אמצא אוצר גדול. האם אפשר להאמין לחלומות? הלוא אין בהם ממש! ולחשוב כי לשם כך אסע עד קרקוב! ואתה – שטות גדולה עשית שבאת לכאן. (ישראל ברגר,  שמחת ישראל, פיעטריקוב 1910 עמ’ מז)

כששמע ר’ אייזיק את דברי הקצין, הבין כי כל נסיעתו אל המקום לא הייתה אלא כדי שישמע דברים אלו, וידע כי האוצר אינו נמצא כאן, אלא בביתו. כעת עליו לחפור בביתו ולחפש את האוצר.

חזר ר’ אייזיק לביתו וחיפש תחת התנור והכיריים, ואכן מצא את האוצר והתעשר.

 זהו הנוסח הידוע יותר. מוסר ההשכל שלו כפול. כדאי לצאת לדרך רחוקה לחפש את האוצר, כי רק כך, רק בהרפתקאות ובמפגשים הבלתי צפויים שמזמן המסע למרחקים, ילמד האדם שאוצרו נמצא בביתו וישוב וימצאהו. ‘אין בעל הנס מכיר בנסו’ – במקומו הטבעי, נמצא האדם במצב של ‘אחור באחור’ – מחובר לאוצר שלו, אך אינו מודע לכך,  ולכן מפיק ממנו מעט מזעיר. היציאה ממקומו, ההליכה בדרך, הדבקות וההתמסרות לחיפוש, תשומת הלב וההקשבה לזולת, מוציאים את האדם מקבעונו הגולמי ומאפשרת לו לזהות את אוצרו הפנימי, להיפגש עם מקור חייו ולהתחבר למעיין השמחה והיצירתיות שלו, ‘פנים בפנים’.

מכספו זה בנה את בית הכנסת הקרוי על שמו – “רֶבּ-אַייזיק-רֶבּ-יוֹקְל’ס שוּל”. (שם)

כמו בגרסת הבעש”ט גם בסיפור זה, אוצר אמתי, ניכר בכך שהוא בא לידי ביטוי באהבה ובנדיבות, שם במרחב הבין אישי וכאן  בנתינה ובתיקון במרחב הציבורי.

אכן כך הדבר, הוסיף ר’ בּוּנים מפְּשיסחָה, “כל חסיד צעיר ראוי לו שידע, כי כשיגיע אל הרבי או הצדיק יגלה כי האוצר אינו שם, ואין לו דבר לחפש אצל הרבי, אלא בביתו. וכשיבוא אל ביתו – שם יחפש ויחפור ככל יכולתו, ובוודאי שימצא. כפי שנאמר: ‘יגעת ומצאת – תאמין’. ועוד נאמר: ‘כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד’, קרוב אליך הדבר – קרוב ממש! (שם)

כאן מגיע הנמשל החסידי – הפשיסחאי. ‘יידע כל חסיד צעיר!’ אין איסור ואף כדאי ללכת אל הרבי, אך לא מפני שהוא יגלה לו את האוצר שלו, אלא כדי שעל ידו דווקא, תישלל מכל וכל המחשבה שהאוצר שלו נמצא אצל מישהו אחר (יהא זה הרבי הגדול ביותר), והוא זה שייתן לו אותו. הביקור הראשון (שהוא גם האחרון…) תכליתו ללמד את החסיד לשנות את כיוון המבט שלו מן החוץ אל הפנים, להפשיל את שרוולי תודעתו, להתבונן ולשים לב, לעמול וליגע ולמצוא אותו בעצמו (תרתי משמע). באופן שונה במקצת – טוב ללכת לרבי, ואף להשתעבד אליו (ב’אשמתו’ או ב’אשמתנו’), כדי להשתחרר ממנו (אם תפגוש את הבודהא – תהרוג אותו). כדאי ללמוד תורה מפי רב, שלאחר שנתן לתלמידו כלים, יודע לשחרר אותו[3], לשלח אותו אל המסע האישי שלו שיביא אותו אל החלק הייחודי שלו בתורה.

זהו מוסר השכל פשיסחאי מובהק כמו שניתן ללמוד מהמובאות הבאות:

אם החסידים אינם רוצים, גם הצדיקים לא יוכלו [הצדיקים] לעזור כי העיקר היגיעה שכל אחד יתייגע בעצמו […] ובאמת בפשיסחא היה הוא מעיין הרבה בזה אם לא היה טוב יותר לבטל את ענין ההנהגה הזאת יען כי העולם סומכים עצמם יותר מדי על הצדיקים ולכן אינם עושים בעצמם.[4]

כל החכמות והחקירות להשיג השם ויחודו נקרא משם, היינו ממקום אחר, אבל האמת לאמיתו היא במקומו ממש היינו בלבו.[5]


גרסת רבי נחמן – כדי לדעת מזה האוצר, הייתי מוכרח לנסוע עד וינה

פַּעַם אַחַת חָלַם לְאִישׁ אֶחָד מֵעִיר אַחַת שֶׁבָּעִיר וִוינָה תַּחַת הַגֶּשֶׁר נִמְצָא שָׁם אוֹצָר וְנָסַע לְשָׁם וְנֶעֱמַד אֵצֶל הַגֶּשֶׁר וְחִפֵּשֹ עֵצוֹת אֵיךְ לַחְפּוֹר שָׁם כִּי בַּיּוֹם אֵינוֹ יָכוֹל מֵחֲמַת הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים וְעָבַר שָׁם אִישׁ חַיִּל וְשָׁאַל אוֹתוֹ מָה אַתָּה עוֹמֵד וְחוֹשֵׁב? וְחָשַׁב בְּדַעְתּוֹ שֶׁטּוֹב שֶׁיְּסַפֵּר לוֹ חֲלוֹמוֹ כְּדֵי שֶׁהוּא יְסַיְיעוֹ וְיִתְחַלְּקוּ וְסִפֵּר לוֹ עָנָה וְאָמַר לוֹ אוֹי יְהוּדִי טִפֵּשׁ מַה אַתָּה שָם לֵב לַחֲלוֹמוֹת [הלא גם אני בחלומי חלמתי שיש אוצר מתחת התנור בבית של יהודי אחד שגר כאן וכאן] [וְהִזְכִּיר הָעִיר שֶׁל הָאִישׁ וּשְׁמוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַזֶּה] היעלה על דעתך שאסע עד לשם בשביל האוצר? הִשְׁתּוֹמֵם הַיְּהוּדִי וְנָסַע לְבֵיתוֹ וְחָפַר בְּהַמַּגִיזַאן [תחת התנור] שֶׁלּוֹ וּמָצָא הָאוֹצָר. אַחַר כַּךְ אָמַר הַיְּהוּדִי, [עתה ידעתי, האוצר נמצא אצלי, אך כדי לדעת מזה האוצר, הייתי מוכרח לנסוע עד וינה].

כַּךְ בְּעִנְיָן עֲבוֹדַת ה’, שֶׁהָאוֹצָר הוּא אֵצֶל כָּל אֶחָד בְּעַצְמוֹ, אוּלָם לֵידַע מֵהָאוֹצָר מוּכְרָח לִנְסוֹעַ לְהַצַּדִּיק. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁרִימֵז רַבֵּנוּ לְחִסָּרוֹן הַדָּבָר, שֶׁאֵין צָרִיךְ לִנְסוֹעַ לְמֶרְחַקִּים וְלַעֲשוֹת דְּבָרִים מוּפְלָאִים כְּדֵי לִמְצוֹא אֶת הָאוֹצָר אֶלָּא כָּל אֶחָד בִּמְקוֹמוֹ אֶצְלוֹ נִמְצָא הָאוֹצָר אֶלָּא שֶׁרַק רָבוּ הַלְּבוּשִׁים וְצָרִיךְ לְחַפְּשוֹ הֵיטֵב. וכשיחפשו היטב, ימצא את האוצר במקומו הוא[6].

באופן לא מפתיע מוסר ההשכל בגרסה הברסלבית הוא פרדוקסלי. מחד – אמנם אוצרו של כל אחד נמצא אצלו, אבל מוכרחים לנסוע לצדיק כדי ללמוד ממנו להתוודע אל האוצר העצמי. מאידך – אין צורך לנסוע לצדיק, חיסרון וחולשה לנסוע למרחקים ולשבור סדרים קיימים (‘לעשות דברים מופלאים’), אלא לעמול ולחפש היטב היטב את מה שנמצא מתחת ללבושים הרבים. את הסתירה אמור כל חסיד לפתור לעצמו ובעצמו.

מעניין שבגרסה זו אין את הפרק שבו נעשה חסד אישי או ציבורי עם האוצר…


חלום – קול – דרך – גשר – אוצר

ה‘אוצר’ הוא כמובן המבוקש האולטימטיבי של כל אדם, האמת העצמית היחודית שלו, שהיא היא מקור חיוניותו, תודעתו, כח היפתחותו ומעין יצירתיותו.

ה‘דרך’ היא המוציאה את האדם מן הסדר הקיים והתודעה הנורמטיבית אל עבר מרחב אחר ואל תודעה חדשה.

ה‘גשר’ הוא המעבר עצמו, מגדה לגדה, מסדר לסדר, מעולם לעולם, מתודעה לתודעה. הגשר הוא המעבר המכונן, מן המבט החוצה למבט פנימה, מן הנפעלות והתלות, אל הפעילות העצמאית.

והכל מתחיל בהקשבה ל‘קול’ ‘ ל’חלום‘ הקורא לנו לקום, לצאת, ללכת.

ובתמצית – כדי למצוא את ה’אוצר’ שלנו, עלינו ‘לחלום’ ולשמוע לקול ה’לך לך’ הבוקע מתוכו, לצאת מארצנו, ביתנו ומולדתנו, ללכת דרך ארוכה אל הארץ (אותיות אוצ”ר…). רק כך נזכה לעלות על ה’גשר’ שיעביר אותנו את הטרנספורמציה שתעורר אותנו, תפתח את לבנו ותאיר את עינינו.

גם אם אין זו הדרך היחידה אל האוצר , זו בוודאי דרך טובה שיבור לו האדם, לעתים, לו, לבניו ולחניכיו.


האוצר שבבית ישראל – נמשל כללי

האם אפשר להעתיק את הסיפור מן הפרט אל הכלל ומן ההבנה האקסיסטנציאליסטית האישית שלו אל המישור האידיאולוגי הקולקטיבי? האם ניתן להתבונן מבעדו על סיפור תחיית המתים הלאומית ותקומת עם ישראל בארצו? האם אפשר ללמוד מהסיפור משהו על האופן שבו אנו אמורים לבקש ולמצוא את האוצר שלנו כחברה, כעם? איזה חלום צריך לחלום? מהו הקול שצריך שישמע? לאיזו דרך עלינו לצאת? מה יהיה הגשר שישיב את עם ישראל אל אוצרו העצמי, אל תרבותו המקורית?

אולי נכון להתחיל מ’סיפור אוצר’ שכבר מתרחש לנגד עינינו מזה עשרות שנים. בנים ובנות לבית ישראל יוצאים מביתם למסע שמטרתו למצוא את האוצר שלהם, ודווקא במרחקים. המזרח (המטלטל ומעיר את המערב כולו כבר יותר ממאה שנים) הוא הדוגמא המובהקת לכך. יש ביניהם כאלה המגלים שם שאוצרם נמצא בבית. נראה לי שזה מעט מידי בכמות ובאיכות. זה לא ‘סיפור גדול’, סיפור כללי, אלא סיפור של יחידים, גם אם לא מעטים. אם כן מה היא הדרך? היכן נמצא הגשר שיביא אותנו אל האוצר?

מי שמכיר אותי לא יופתע (ואולי אף יגחך קלות) למקרא הדברים הבאים. אני סבור ש’מאמר הדור’ של הראי”ה קוק הוא סיפור האוצר של דורנו, הוא הגשר והוא הבית.

החלום, הוא חלום התחייה הלאומית. הדרך, היא דרכה של הציונות, הגשר, הוא התרבות המודרנית (וביתה החוקית, הפוסט – מודרנית) שהמפגש הקשוב אליה וההתמודדות המעמיקה עמה, אמורים ללמדנו בינה ותשובה לביתנו הישן – חדש. זהו פשר הסיפור של הכפירה והחילון, תולדות הייאוש מהמסורת הישנה והתקווה מהמודרנה, שהוא בעצם הסיפור של בקשת אוצר האמונה העצמי. התרבות המודרנית החילונית היא הגשר שאמור להשיב אותנו אל האוצר שבבית, האמונה הבוגרת, אם רק נשכיל לפתוח את לבנו ללוּז השיח שלו. אם נשכיל להעלות ניצוצות מן הקליפות (אר”י), להמתיק ולא רק להכניע ולהבדיל (בעש”ט), לגלות מסכת ולא רק להרשיע (ראי”ה[7]). אם חלילה לא נשכיל לעשות זאת, עלול הגשר להפוך לתהום, והשיבה הביתה מאין תימצא?!


[1] כל הנ”ל וחלק מהציטוטים בהמשך מובא ממאמרה של חנה הנדלר ‘הסיפור החסידי בין עיצוב ספרותי לאידיאה רוחנית’. בויקיפדיה, יש סקירה רחבה והפניות למקורות נוספים.

[2] בסגנון אחר לימד רבי יעקב יוסף מפולנא: ‘כי ענין נסיעת האדם ממקום זה למקום אחר עבור פרנסתו וכיוצא, היא משום שיש שם ניצוצות שלו וצריך להוציאן משם ולבררן’. כתונת פסים, ירושלים תשכ”ב, ד”צ לבוב תרכ”ו, דף לה ע”ג.

[3] הרש”ר הירש בפירושו על התורה בריש פרשת תצוה אומר זאת בסגנון ממש חסידי: מצוה להדליק את הפתיל עד שתהא שלהבת עולה מאליה (שבת כא עא) הוו אומר תפקיד מלמד התורה הוא לעשות את עצמו מיותר. אל יעמיד הכהן את ההדיוט במצב של תלות תמידית ממנו.

[4] יהודה לייב לוין, חידושי הרי”ם, הוצאת מוסד הרי”ם לוין, ירושלים תשמ”ז, עמ’ שנב.

[5] ר’ שמואל משינאוי, תנא דבי אליהו עם פירוש רמתיים צופים הוצאת לוין אפשטיין, ירושלים תשל”ח, עמ’ 92.

[6] ראה צבי מרק, ‘כל סיפורי רבי נחמן מברסלב’ עמ’ 438

[7] ראי”ה קוק, מאמרי הראיה א עמ’ 84 – 85