מגילת אסתר – מגילת שילוח הקן
הלב של המגילה, הם שלשת הימים שְפֶסַח באמצעיתם.
שלשה ימים של התכנסות של כל היהודים, של צום, של תפלת זעקה שמתוך כאב לא עמום וגעגוע מרעיד.
אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי: אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי:
…………………….
הכל התחיל ביום אדר בהיר, האם ריחפה מעל קינה, נוגעת ולא נוגעת בגוזליה.
ויבא ההֵלֶך, איש צר ואויב, ויְשָלחה, ותפרח האם בבהלה, וישלח ידו אל הקן להרוג להשמיד ולאבד את כל הגוזלים והביצים.
על מה ולמה שולחה אמֵנו מעל קננו, צפצפו הגוזלים, מצטופפים יחד בקן, מתכנסים ונקהלים על נפשם, כגוזל אחד בלב אחד, בואי אמא, בואי אמא, גִעגעו התחננו חסרי אונים. האם שנהדפה מקינה, נפחדת, חסרת אונים, רחמיה נכמרים על גוזליה, שבה אליו בחירוף נפש. האיש העטוי מסכה, משלחה ממנו שוב ושוב באכזריות נחרצת.
ותשמע האם מאחריה קול מר כשופר: מה לך אם הבנים כי תחרישי, צעקי, הרימי בכח קולך, כי אם החרש תחרישי בעת הזאת את וקינך תאבדו. ומי יודע אם רווח והצלה יעמדו להם ממקום אחר.
ותתחלחל האם, ותשם נפשה בכפה, ותלבש מלכות, ותסמוך תפלה לגאולה, ותבוא אל המלך שלא כדת, לבקש רחמים על בניה, וכאשר אבדתי אבדתי.
והמלך, רואה ומשתומם. נושאת היא חן בעיניו. ויושיט לה את שרביט הזהב, וישאל ממנה לעשות את שאלתה ובקשתה עד חצי המלכות.
אל המשתה בקִנִי, בוא, המלך, ואת ההלך הבא עימך, ןלעצמה הוסיפה בלחישה: וגחילם אחתה על ראשו ועל ראשך, ואתכם רעים רעים, אשלח זה מזה כשלח השעיר לעזאזל…
…………………
מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו ליבו לשלח את האם מעל קינה?
איש צר ואויב המן הרע הזה. בלשון הרע על עם ואלהיו ישנים, על עם אחד, גם כשהוא מפוזר ומפורד,
שדתותיהם שונות ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם.
עם הלום יין מלכות שאדמה על ראשו.
שלֵחַ שִילח את קן הצפור אשר נקרא (או שמא קרה) לפניו בדרך. הגוזלים לא צפצפו. הביצים לא המו. האם שאננה.
והקן, הפלא ופלא, שוכן על אדמה שעל ראשו של אדם.
אתם קרויים אדם. אדם ולא מלך.
ומי שילח את המן לשלח את האם?
המלך אחשוורוש שנישא כסאו מעל כל השרים והסיר את טבעתו ונתן לו את העם לעשות בו כטוב בעיניו הרעות.
וגם, מרדכי שלא יכרע ולא ישתחוה, הממלא בקושי ערפו את המן חימה ובוז.
וילכו שניהם יחדו.
ומי שילח את אחשוורוש ואת מרדכי?
המלך, מלכו של עולם, הממליך מלכים ושומר ליבם בידו, המגלה גלויות והמצמיח ישועות.
ומי שילח את המלך?
תשוקתו לברוא עולם. תאוותו לדירה בתחתונים. לתפלתם של ישראל. לרצון ואהבה
נעשה ונשמע. כפית הר כגיגית. פרחה נשמתם. פנים בפנים.
הדור קבלוה בימי אחשורוש
ומי שילח את האדם שאדמה על ראשו?
חדר הורתו ובית עולמו של האדם, שממנה באו משה והמן ומרדכי ואסתר, שממנה בא האדם ואליה הוא הולך – התורה.
ומי שילח את התורה?
אותה התשוקה והתאוה שמן השמים.
למרות מורת רוח מלאכי השרת על קטיעת השעשוע וההתענגות על החמדה הגנוזה.
ומי שילח את הזעקה?
לא כל כך ברור,
אולי מרדכי, שיָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה:
ואולי דווקא עשו, שכִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי:
ואלי יעקב שזעק הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים:
ומי שומע קול זעקתנו?
וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים:
אלוקי ישראל שומע וזועק אף הוא!
וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי:
ואנו, אין לנו אלא אומנות אבותינו, שאֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא בוֹשׁוּ: והקול קול יעקב, וידינו אמונה, כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ:
ונשוב ונקיים מרצון את אשר קבלנו.
לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם:
ורב מתנה, שגילה לפפונאי (הלא הוא רב יעקב בר אחא, מלמד הזכות הגדול על שטן ופנינה) את סוד שילוח הקן – ואדמה על ראשו, סוד התבוסה והעלבון, ההשפלה והכאב, הנבגדות והאבל, סוד הזעקה, וגם את סוד מקורם של משה והמן, מרדכי ואסתר, מן התורה, מן העץ והבשר, הדרור וההסתר,
פתח מהכא: כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו:
אליו ולא אל מידותיו
ושמואל, רבו המובהק, פתח מהכא:
וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם:
בריתי אתם, למעלה גם מהתפלה.
והאדמו”ר הזקן שלוחא דבוצינא קדישא, פתח להאי פתיחתא שער אל שוק הבורסקי המעלה ריחות בסמי גן עדן, ואל האהבה הנפלאה שלמעלה מכל השֵמות, ומה יפית ומה נעמת אהבה עזה שלהבת יה כרשפי אש בתענוגים, משוש חתן על כלה.
לכלותם אין כתיב כאן, אלא לכלתם[1].
והרב זצ”ל פתח לה מהכא: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְקֹוָק הַגָּדוֹל ְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם:
ושלמה המלך שהשלום שלו ענה ואמר:
בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה
אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי
אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי
שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי
אִכְלוּ רֵעִים
שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים:
[1] להבין הטעם שלא נזכר שם הוי’ בכל מגילת אסתר וגם לא שם אלוקים ואדנות. ואם מפני שמגילה של פורים נמצאת בסוף כל הניסים ובזמן הגלות של בבל – הרי גם יחזקאל נתנבא בזמן הגלות ולמה כל הניסים שנעשו ע”י הנביאים האחרונים – שבזמן מרדכי ואסתר – נזכר בהם שמות הוי’ ואלוקים, כמו בנחמיה ועזרא, חגי זכריה ומלאכי שהם הנביאים האחרונים, ובאסתר לא?!
אך הענין יובן על פי מאמר ספר הזוהר הקדוש על הפסוק “וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהם”. אומר הזוהר (סוף חומש ויקרא): אמר ר’ חייא היה צריך להיות ‘לא הכיתים ולא הרגתים לכלותם’ – אלא מי שהוא שונא לאחר הוא מאוס לפניו ומגעיל אותו, אבל כאן: ‘לא מאסתים ולא געלתים’ – מדוע? משום שאהובת נפשי בתוכם, ולכן כתוב לכלתם – בכתיב חסר, לרמז על ישראל שהם הכלה של הקב”ה, שבשבילם לא מאסתים.
בדומה לאדם שאוהב אשה, ואותה אשה גרה בשוק מעבדֵי עורות [בורסקי] – אם היא לא הייתה שם לא היה נכנס לשם לעולם, כיון שהיא שם, הרי ששוק העורות נדמה לו כשוק מוכרי בשמים שכל הריחות הטובים שבעולם נמצאים שם. גם כאן כך הוא הדבר: גם בהיותם בארץ אויביהם, שהוא שוק של בורסקי, לא מאסתים ולא געלתים. מדוע? בשביל הכלה שאני אוהב אותה והיא אהובת נפשי השורה שם ועל כן דומה עלי ככל הריחות הטובים שבעולם.
ביאור הדבר: לפי שבזמן הגלות, האהבה העליונה – הנקראת חתן – היא ביתר שאת הרבה אל הכלה, כאשר היא מסתתרת ומתרחקת מאד ממנו. כי מפני עוצם הריחוק שלהם תגדל האהבה ביתר שאת כי תענוג תמידי אינו תענוג כמו התענוג באהבה שלפרקים ועיתים רחוקות.
והנמשל מובן שבזמן בית המקדש בגלל שהיה הייחוד שלהם לעיתים קרובות לא הייתה האהבה בתגבורת כל-כך כמו בזמן הגלות. והנה, מפני עוצם תגבורת האהבה גורם ירידת החתן אל הכלה גם באופן שיתבזה בעצמו ויתלבש בלבושים שלה – לבושי שק – שהם זרים לו מאד ושאינם לפי ערך כבודו כלל. והוא בא ללון עמה בבית ובדירה שלה, שהיא שפלה מאד, שאין דרכו מעולם אפילו להכנס לבית דירה שכזה. וגם אם יהיה בבית הדירה הזה כל מיני מיאוס וריח רע – הכל בוז יבוז בלבו, ולא ירגיש כלל מפני עוצם תגבורת רשפי אש האהבה בתענוגים כשהיא לפרקים ועיתים רחוקות, שהוא רוחש לכלתו.
ולכן לא הוזכר בכל מגילת אסתר שום שם משמו של הקב”ה – שם הוי’, אלוקים או אדנות, מפני שאז – בגלות – הייתה ההתלבשות בתכלית ההסתר בלבוש שק היותר גס מכל הלבושים, ולכך נלמדת אסתר מהתורה מהפסוק “ואנכי אסתר אסתיר פני”. מה שאין כן בנבואות של הנביאים האחרונים – אמנם הם היו בזמן ההוא, בגלות הראשונה, ובפרט אחר כך, בזמן הבית השני, אלא שהיה גילוי אלוקות מעל הטבע ולכן נזכרו בהם שמות אלוקים.
ואמנם בזה מעלת המגילה עד שהיא במדרגה אחת עם תורה שבכתב עד שלא תתבטל לעולם, כמו שכתוב: “וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזרעם”. והוא מהטעם הנזכר ביחס לחתן היורד לשוק הבורסקי. מפני שעוצם תגבורת רשפי האהבה בתענוגים יותר הוא בהיות הייחוד בהתלבשות בלבושים זרים כל-כך שהרי מזה ניכר ונראה שיש בייחוד זה אור אהבה נפלאה שאין כמוה – גם בכל הבחינות העליונות שבעולם. (רבי שניאור זלמן מלאדי, ספר המאמרים – תקס”ה, עמ’ שצ”ז)
השאר תגובה