Print Friendly, PDF & Email

להיות או להיות (דתי) – זו כבר אינה השאלה

את הדברים הבאים כתבתי לפני כחודשיים. לא פרסמתי אותם כיוון שהיה לי ספק ביחס לתועלת שיש בעיסוק הפומבי בנושא זה. כמו כן, חפצתי להשלים את הדברים בכך שאצרף אליהם התייחסות מנקודת מבט חילונית וחרדית (מה שלא עלה בידי). העניין הרב בו התקבלו דבריו של הרב שמואל אליהו בנושא ‘הנשירה’

[1] והדיון שהתעורר בעקבותיהם, הפכו את ספקותיי ללא רלוונטיים ואני מקווה שפרסום הדברים יביא להתייחסות גם מנקודת המבט החילונית והחרדית. אני מקווה שדברי יתרמו לבירור ויעודדו עשיה נכונה.


פתיחה – המחנה החדש

מן המפורסמות שלא מעט צעירים וצעירות שגדלו בלב המרחב דתי-לאומי, בוחרים בשלב מסוים של חייהם לחרוג ממנו מכל וכל, או במגוון אופנים חלקיים. תנועה זו יוצרת את מה שמכונה ‘דתיות הרצף’. חשבתי לנסות ולעמוד על הטעמים העיקריים לכך. אני סבור שאותה תופעה, גם אם בסדר גודל קטן יותר, קיימת גם אצל צעירים וצעירות שגדלו במרחב חילוני ‘אורתודוקסי’ וגם אצל צעירים וצעירות שגדלו במרחב ה’חרדי’. התנועה הזו מן המחנות ‘הישנים והטובים’ אל מרחב חדש המסרב להיות מתויג ומוגדר, הולכת ויוצרת ‘מחנה’ חדש ההולך וגדל בהדרגה. במאמר זה אתייחס בעיקר לצד הדתי – לאומי של הסיפור, אותו אני יודע מקרוב.

הנחת היסוד שלי היא כי האדם הרגיל (ה’סביר’) היום, חפץ חיים לא רק במובן הבסיסי החומרי והארצי, אלא גם מעבר לכך. אנסה לנסח זאת בלשון ‘רזה’. כל אדם מבקש ערך מוסף לחייו, מעבר להישרדות ולהצלחה החומרית. בכל אדם יש ניצוץ של ‘שאר רוח’ המבקש ללבותו. כל אדם יודע שהוא ‘נברא בצלם’ ושלאנושיותו יש ‘מותר’ שהוא חפץ להתוודע אליו ולממשו. כל אדם חש שיש לו פוטנציאל אישי ייחודי והוא מבקש להוציאו אל האור והפועל. כל אדם מבקש להיות טוב וחכם, פעיל ויוצר, אוהב ואהוב וכיו”ב בדרכו שלו. לאחר שאמרנו זאת, אפשר לדבר גם על ‘ערכיות’ ועל ‘רוחניות’ ואפילו על ‘קדושה’, על ‘צלם אלוקים שבאדם’ והם הם הדברים. לאחר ש’התבררה’ באיזו מידה שאלת ה’מה’, השאלה המתבקשת היא שאלת ה’איך’. מהי תפיסת העולם ואורח החיים שיסייעו לנו להבין את תכלית קיומנו ולממשה?

ברור שמדובר על תאוריה ופרקטיקה, על ‘הגדרה עצמית’ אישית ולא פחות מכך על שייכות לתרבות מסורת וחברה שהם מקור להשראה ומדיום להבעה של הייחודיות האישית. בגדול, שתי האפשרויות המתחרות על לבו של האדם המבקש (עכשיו אומר זאת בשפה שלי – שאינה שפה דתית דווקא) קדושה, הן הדתיות (כן הדתיות) והחילוניות (כן החילוניות). שתיהן, כמרחב ואופק שיש בו תפיסת עולם ואורח חיים, רשות היחיד ורשות הרבים גם יחד. שתיהן רואות את עצמן בצדק כ’עגלות’ עמוסות כל טוב. כל אחת מהן נוטה לטעון שדווקא ואך ורק היא תספק את הסחורה, כיוון שלה ורק לה יש את הראייה הנכונה ואת ארגז הכלים היעיל. זה כמובן, לא מדויק, זה אולי הקול הבוקע עדיין מ’מרכזי הסיעות’ הוותיקות, אך הוא הולך ומותמר בקול רגיש וקשוב, נבון ומורכב יותר ויותר, וכך יפה ונאה.

ישנה גם התחרות בין הדתות השונות, ממזרח ומערב (כולל ה’ניו-אייג’, הדת האקלקטית החדשה) והתחרות בין הפילוסופיות והאידיאולוגיות החילוניות (ממה שנשאר מהם לאחר המאה ה20…). במסעות הרבים שעשו במשך היסטוריה ארוכה, כל התרבויות והדתות, הרוויחו כולן ‘ביושר’ את תעודת החלקיות החסרה והפגומה שלהם. הוכח שלכולן יש חוזקות שאי אפשר להכחישן כמו גם חולשות שלא נכון לטייחן. לכולן יש טובין מרשימים להציע. לכולם יש בצד אלו, כישלונות מוכחים. כל הידע הזה וכל היבול הזה נגיש ומזומן לכל מי שרוצה לעשות מהלך יסודי ולקחת מהשפע הזה, את מה שאכן ייטיב אותו על פי הגדרת התכלית האמורה לעיל.

אלא שבדרך כלל לא באנו ‘מן הים’, או הגחנו מ’שומקום’, אלא צמחנו בבית ובחברה מסוימת והתחנכנו על ברכי מיתוס ואתוס מסוימים. איננו מתחילם את המסע שלנו מ’נקודת אפס’ או מ’מעוף הציפור’. אנו צומחים בתוך תרבות חינוך ומשפחה מסוימים ולא רק שאנו חלק מהם, הם חלק מאתנו. למרות זאת, ולמרות הנטיה הטבעית להשאר במרום ולהמשיך לנוע באיוזרי הנוחות התרבותיים, כל אחד ואחת בבית גידולו וגידולה, הנה נוכח האפשרויות השונות והרבות, שאינן רק נגישות אלא אף מתפרצות בכל דרך אל אופק חיינו ותודעתנו, מוצאים צעירים וצעירות רבים את עצמם מתגברים על הנטיה האנרטית ומחשבים את מסלול חייהם מחדש כשבמובן מסוים ‘הכל פתוח’.

יתר על כך, היום, כבר לא מדובר ב’כפירה’, ‘חילון’, ‘התפקרות’ או ‘חזרה בשאלה’. לעומת זאת, גם לא מדובר ב’חזרה בתשובה’ במובן הבינארי והטוטלי של פעם. מדובר בבקשת טעם, פשר משמעות ותכלית לחיים. בבקשת ‘קדושה’ במובן המקורי הרחב, הפורץ את גבולות המתחם הדתי. קדושה כחיים הפתוחים וקשובים אל הסוד, אל האינסופיות של ההוויה, של האדם ושל כל יחיד. קדושה של התרפקות על הסוד, של התמסרות אליו והתכרבלות בחיקו, מחד, וקדושה של תשוקה להביע אותו בחיים מלאים ועשירים, תוססים ודינמיים, בחיים של ניסיון מתמיד לגלות את הסוד ולהביע אותו בחיים, בכל רובדיהם ומערכותיהם, האישיים והחברתיים, עוד ועוד, מתוך שמחה על כך שכמה שלא יגלו אותו, הסוד יישאר תמיד סוד והאינסופי לא יהפוך לסופי.


אלו ואלו

אלו כבר לא כל כך מבינים למה זה השייכות והמחויבות למסגרת דתית מסוימת ובפרט הלכתית אורתודוקסית נוקשה נצרכת כדי לחיות חיים איכותיים ומשמעותיים, חיים של קדושה. המסגרת הנוקשה והלא אישית של ההלכה לא נראית מתאימה לאדם הנוכחי ולאופי וקצב חייו. יש לא מעט שנראה להם הגיוני ופורה יותר להיות שייכים לדת (או לכמה דתות) באופן חופשי כללי ודינמי שיתפרט ויתגוון בבחירה אישית. יותר ויותר אנשים לא רואים את המסגרת הדתית הנוכחית כ’עושה הבדל’ משמעותי יחסית לאפשרות הפתוחה העשירה והדינמית יותר. המפגש עם התרבות הכללית חושף ופורס לפניהם שפע של אוצרות חיים – רעיונות ופרקטיקות והם אינם רואים שום סיבה להינזר מהם.

ואלו, כבר לא כל כך משוכנעים שהם חייבים להינזר באדיקות מכל מהאוצר של המקורות והמסורת הדתיים (הכלליים והישראליים). יותר ויותר אנשים מוצאים בתוכם רצון להיפגש עם התרבות העתיקה – חדשה שלהם כישראליים, אל עושר מקורותיה ואף אל מקצב חייה. הם שמחים לקבל ממנה את הברכה המצויה בכליה, לצד המשך הדיאלוג עם התרבות הכללית ואף נוכחים שיש בכך השלמה והפריה הדדית.

אלו ואלו שוברים את הכלים ופורצים את גדרות המגזר שלהם ונפגשים כאמור בשטח ההפקר שבמרכז. אלו ואלו מתמודדים גם עם אתגר האוניברסליות הדוחק את הלאומיות לשוליים ועם הגלובליזציה העושה את כל העולם למרחב נגיש על ידי התקשורת והתנועה. אלו ואלו מתמודדים גם עם המתח טבעי שבין הפרט לכלל, בין בקשת העצמי של היחיד (העלולה לגלוש לנרקיסיזם) לבין תחושת הסולידריות והמחויבות לייחד (העלולה לגלוש ללאומנות).

לפני שאמשיך, אבקש לעשות הבחנה שתסקל מדרך המאמר אבן נגף אפשרית.


בין ‘דתיות הרצף’ ל’דתיות לייט’

איני יכול להתעלם מכך שמה שתיארתי לעיל, אינו תמיד גלוי ואינו נכון לכולם. אי אפשר להכחיש שיש בני אדם שקשה לזהות ‘שאר רוח’ בחייהם ואישיותם, בשיחם ושיגם, במעשיהם ובפועלם. אדרבא, דומה שלא מעט אנשים חיים במרחב דליל מבחינה רוחנית וכמעט ריק מערכיות. מרחב שרובו ככולו אינסטינקטים ודחפים, צרכים ואינטרסים. זו תופעה אוניברסלית החוצה תרבויות, עמים ומגזרים. יש המשוכנעים שכך היה מאז מקדם וכך יהיה לעולם. רוב בני האדם בכל חברה הם מן הסוג הזה ורק מיעוט, יוצא מן המיצר האינסטינקטיבי הזה למרחב רפלקטיבי וערכי, מחיים ‘מעגליים’ לחיים שיש בהם כמיהה לפרוץ את מעגיל הקסמים ולעתים אף הצלחה. הראי”ה קוק סבר אחרת. הוא זיהה שאנו חיים בתקופה שבה גם האדם הפשוט פתוח אל העומק והרום של החיים. הבחנה זו ביחס ל’דור התחיה’ בעם ישראל יכולה להתבסס גם  על המהפכה המודרנית שנפחה רוח חיים באינדיבידואל, נתנה לו ‘פנים’ ו’שם’ והתגייסה לאפשר לכל יחיד כבוד וחופש ואפשרות של הגדרה עצמית ולא רק קולקטיבית, של חיים שיש בה שאר רוח ואושר ולא רק של פונקציונליות ויעילות.

דווקא בגלל שגם אני ‘אופטימי’ ומאמין כמו שפתחתי שכל אדם באשר הוא אדם ראוי ובאיזשהוא מקום רוצה וגם יכול לחרוג מהמישור ההישרדותי הבסיסי.  מצער אותי מכאיב לי להיפגש במרחב הדתי עם מה שאקרא לו ‘דתיות לייט’. זו הוויה דתית שעולה ממנה ריח של שטחיות ובטלנות ולא של מודעות ובחירה, של סטטיות ולא של דינמיות. זה ניכר בבורות המזהירה הקורנת מכל פינה, בהתנהלות הרחוקה מכל אמת מידה דתית בסיסית. גם מה שנשמר, מתאפיין בשטחיות וחוסר עקביות, בחוסר מחויבות, במין קלילות לחלוטין לא מודעת ולא מוטרדת של מצוות אנשים מלומדה. לדתיות הזו אני קורא ‘דתיות לייט’. עיקר ה’לייטיות’ השלילית היא בעיני העדר הרצון למשהו שמעבר לאופק הקיים ולאו דווקא ה’לייטיות’ ההלכתית. כל זה נכון כמובן גם למה שאפשר לקרוא ‘חילוניות לייט’.

אפשר להתבלבל בין ‘דתיות הרצף’ (או ‘חילוניות הרצף’) אליה אני מתייחס במאמר זה (בסימפטיה, לא אכחיש), לבין ‘דתיות לייט’ (שאפשר וראוי להתאמץ ולמצוא גם בה נקודות אור). יש דמיון מסוים ביניהן (הבא בין השאר לידי ביטוי במושג ‘מסורתיות’ ששתיהן מאמצות לעתים), אבל הן בעצם מנוגדות בתכלית הניגוד. ה’דתיות לייט’ (כמו גם ה’חילוניות לייט’) היא מצב של ריק ותנועה פסיבית של שקיעה. ‘דתיות הרצף’ לעומתה, היא מצב של חווית חסר ותנועה אקטיבית (ואף סוערת לעתים) של חיפוש. הזיהוי ביניהן, יהיה טעות שתוביל להחמצה של ההזדמנות המשמעותית שיש ב’דתיות הרצף’. לכן חשוב לי להדגיש – במאמר זה איני מתייחס לצורות חיים מוחצנות ווולגריות, ריקות וחלולות ובעיקר רפויות ובטלניות, שבעות וזחוחות, דתיות או חילוניות, תקראנה באיזה שם שתקראנה, אלא לצורות חיים שיש בה חוסר נחת, תשוקה וחיפוש.


למה לא להיות דתי?

מכאן ואילך, אתמקד בצד הדתי – לאומי של הסיפור שבו כאמור אני מצוי יותר. אצל רוב ככל הצעירים והצעירות, עיקר הקושי אינו תיאולוגי[2] או אידיאולוגי[3] אלא קיומי (אישי וחברתי). לצד הרצון לחיות חיים טובים במובן עשיר ועמוק, ערכי ורוחני, ישנה תחושה שהמסגרת הדתית התיאורטית והפרקטית, אינה מסייעת בכך ולעתים אף חוסמת ומכשילה באופנים שונים.

ליציאה מהמסגרת הדתית טעמים רבים ומשתנים מדור לדור ומאדם לאדם. אביא להלן את מה שנראים לי כטעמים האקטואליים העיקריים.

  1. האמת ההיסטורית של הסיפור הגדול של עם ישראל – התערערות האמת הספרותית (בקורת המקרא – מי / מתי כתב/ו) וההיסטורית (האם ומה באמת היה) של התנ”ך – של האירועים המכוננים את עם ישראל ואת בחירתו וההתגלות אליו, כמו גם שאר האירועים הגדולים הנסיים של ההתגלות האלוקית. כל זה מתנקז לתהייה המהותית – היסטוריה או מיתוס? תורה מן השמים, או מרוח האדם? ויש כאן גם את ההסתייגות מ’תרבות’ של טענות לא נכונות על המציאות (הטבעית וההיסטורית) בעיקר כשהן משמשות כיסודות לבניין כולו.
  2. דברים קשים בתורה – באותה המידה שאנו קוראים את התורה ב’עינים פקוחות לרווחה’, אנו נוכחים שיש בה רעיונות ופרקטיקות שאינינו יכולים לקבלם. הם אינם מתיישבים על הלב וגם לא על הדעת. במקרה ה’טוב’ הן אינן מובנים ונראה שאינם תורמים מאומה לנו ולמציאות. במקרה ה’גרוע’ הם מופרכים, לא מתקבלים על הדעת ואף סותרים אותה. במקרה ה’נורא’, הן לא מוסריים! ההיווכחות שהתנ”ך בעיקר אך גם התורה שבע”פ וגם ההלכה וגם הריאליה הדתית העכשווית, כוללים דעות ואמונות, ערכים ונורמות חסרי מובן, משמעות ותועלת שאי אפשר להולמן, ומה שגרוע יותר, ערכים לא רציונליים ולא מוסריים בעליל, היא טראומה קשה! גם אם איננו מאבדים את הראש ורואים את התמונה הכללית של התורה כתורת אהבה וחסד, טוב ויושר, משפט וצדקה שגאלה את העולם מחשכתו והנחילה לו את תשתית ערכיו ואמונתו ושי לה עוד הרבה מה לתרום לנו ולעולם, קשה להמשיך ולחיות אותה באופן מלא ושלם לאחר שהתפוגג תוקף המוחלטות של האמת שלה. אמת, ליבת הערכים המוסרית של התורה והנבואה הובנה והופנמה על ידי האנושות,  גם מכוחם של אותם דעות ואמונות איסורים ופרקטיקות שכיום אי אפשר לנו לקבלם. אך כיוון שהאנושות התפתחה מבחינת התודעה המוסרית שלה אל מעבר להם, אי אפשר ולא נכון שהיא תיצמד למה ששימש בזמנו כ’פיגומים’ הכרחיים או ‘גלגלי עזר’ (ובלשון הרמב”ם: ‘אמונות הכרחיות’ [לעומת אמיתיות]) והיום משהתבגרנו, אין בהם צורך ואדרבא הם מכשילים. כדי שהדברים לא יישארו מופשטים ויהוו בכך מטרה קלה לכל ‘אביר דתי’, אמנה מן הזיכרון את בן סורר ומורה, אישה סוטה, סקילת מחלל שבת, עיר הנידחת, היחס לגוי ולאישה בכלל וכיו”ב.
  3. חסרונות התורה – התורה הנוכחית, ‘תורת חו”ל’ וההלכה הנוכחית, ה’שולחן ערוך’, מתייחסים ליחיד, למשפחה ולקהילה שבגלות ומדריכים אותם.  שמשה של ‘תורת א”י’, תורת עם בארצו, עדיין לא זרחה. אין (עדיין ואולי כלל לא) בתורה הנוכחית התייחסות אל אתגרי המדינה המודרנית ואתגריה – הריבונות, הגלובליזציה, הכלכלה, המשפט, הרווחה וכל מה שקשור לניהולה כלפי פנים וחוץ. אין גם התייחסות לאתגר שהחיים המלאים והעשירים של האדם והחברה מציבים לחברה ולאדם משעה שאינינו יכולים לזרוק את כל מה שאינו שייך לליבה על ה’גויים’. יתר על כן אין הכרה בקדושה שבטבע ובחול, בחיים הטבעיים ובתרבות הכללית.
  4. יסודות האמונה במבחן המציאות – האמונה באל המקראי והחז”לי – האישיות שבראה, בחרה והתגלתה, שיודעת, משגיחה ומתגמלת, שמנהיגה וגואלת, את הכלל ואת הפרט, אינה עומדת במבחן הביקורת הריאליסטית. דומה שמקדמת דנא היו הדברים יגעים וכבר משה רבנו מבקש ‘הודעיני נא את דרכיך’, ושואל, ‘למה צדיק ורע לו רשע וטוב לו’ (ויש אומרים שהוא לא קיבל עליה תשובה (ברכות ז ע”א). כל הנביאים מחזקים מחרים אחריו בזעקת הכאב ‘למה דרך רשעים צלחה?’ דומה שתמיד העולם התנהל מכח הכח (כל דאלים גבר), הכח הפוליטי, הצבאי והכלכלי. שיפור איכות חיי האדם ושגשוגה של החברה האנושית, החומרי, הפוליטי ובכלל, שזכינו לו בעקבות המהפכה המודרנית, התחולל מכח התבונה – המדע והטכנולוגיה, ולא על ידי תורה, תפלה ומצוות.
  5. האתוס הפרטיקולרי החריף – ההבדלה בין ישראל לעמים על רקע הקידמה של האנושות, והגלובליזציה התרבותית והלשונית, נראית ארכאית, לא ריאלית, לא רלוונטית, גזענית ולא מוסרית. היחס לזר, ל’גוי’, משתקף ומשתכפל גם ביחס לאחר שבתוכנו – האישה, החילוני וכיו”ב…
  6. הדוגמתיות – ה’אורתודוקסיה‘ וה’אורתופרקסיה[4]. ראיית האמת הדתית, התיאורטית והפרקטית (‘שלנו’…) כאובייקטיבית, כמוחלטת ובלעדית, נפרכת מיניה וביה מתוך ריבוי הפרשנויות לכל דבר קטן וגדול, רוחני ומעשי לאורך כל המסורת היהודית ועל רקע ריבוי הדעות והמחנות וההתפצלויות והתגרות העכשווי בתוך המחנה הדתי. זו מחשבה נאיבית חסרת רפלקטיביות, זו נוקשות דוגמטית בינארית שאינה נסבלת ואינה מתקבלת על הדעת המודרנית וקל וחומר הפוסטמודרנית.
  7. האתוס של היראה והביטול – הכניעה והמשמעת, ההתבטלות והציות, כערכי על, כבר אינם אטרקטיביים. הם פשוט לא עוברים מסך ואינם עובדים. הם מנוגדים לתשוקה לחיים חופשיים, חיים מודעים, כנים ואותנטיים, חיים של התחדשות חידוש ויצירה. חיים של אהבה, חיים של תשוקה לחכמה בינה ודעת, למידות מתוקנות, דיבור נכון ועשיה מבורכת המרבה טוב בעולם.
  8. האתוס הטוטלי והקולקטיבי – התורה מקיפה את כל החיים וחודרת לכל חדריהם. היא כוללת את כל רבדיהם ומתייחסת לכל פרטיהם. זהו מקור לתחושת מועקה ושעבוד בלי שום קשר לתוכן. המועקה מתגברת כשנוכחים שהדרישה היא ‘הכל או לא כלום’ ושהנמען של התורה, אינו היחיד, אלא הכלל. ה’שולחן ערוך’ פונה לכולם ובכך לאף אחד מסוים! התורה בהופעתה הדתית ההלכתית נראית פעמים רבות כמתעלמת מהסובייקט, מגבלותיו  ומצבי נפשו ורוחו.

למה כן להיות דתי?

ראשית, אתייחס לנושאים ולשאלות האמורות לעיל, ‘למה לא‘. בכל הטענות יש מן האמת והצדק וכל אחת פותחת מרחב ייחודי של התמודדות, אליו ארמוז בקיצור נמרץ.

  1. האמת ההיסטורית –גם אם התורה היא יצירה רב דורית, זה אינו גורע מקדושתה. גם אם יש בהיסטוריה המקראית חלקים שאינם עובדות ריאליות אלא עובדות מיתולוגיות, זה לא רק אינו גורע ממשמעותה, אלא אדרבא מעצים ומעמיק אותה. אחת ההגדרות היפהפיות למיתוס היא: ‘לא מה שהיה אלא מה שהווה תמיד’… 
  2. דברים קשים – יש לתקנם בכל מיני דרכים, בעיקר ב’מדרש’ חדש.
  3. חסרונות – יש למלאם ביצירה תורנית רלוונטית.
  4. אמונה – מאז ומעולם הייתה האמונה מועדת להיות נגועה בסיגים של דמיונות שווא, משאלות לב וכיו”ב. מאז ומעולם היו גם תודעות אמונה עמוקות (פילוסופיות או קבליות). שיבת עם ישראל אל המרחב ההיסטורי, אל הזמן העכשווי, אל הארץ ואל חיי עם, מחייבת מדרש אמונה רלוונטי (וליתר דיוק מדרשי אמונה רלוונטיים) להארה מיוחדת של זמננו. 
  5. פרטיקולריות – יש לעדנה כלפי חוץ וכלפי פנים, על בסיס גישות קדומות שכבר נוכחות בבית המדרש ועל ידי מדרש חדש המעוגן במציאות לא פחות מאשר בפסוקי התורה שבכתב ובמאמרי חז”ל והתורה שבע”פ כולה. כן מדרש היא מלת מפתח!
  6. נוקשות דוגמטית – יש לרככה ולהגמישה. חשוב מאוד להעמיק ולשכלל את החשיבה והחינוך בתחום זה.
  7. יראה וביטול – יש לבסמה באהבה וחופש בחפץ חיים והטבה.
  8. האתוס הטוטלי – יש לצמצם בכמות, להעמיק באיכות, לדייק ולהגמיש.

המאמר הזה מדגיש את ה’לא’ ומקצר ב’כן. על ה’כן’ – על המובן והמשמעות, המדיום והתוכן של ‘תורת ארץ ישראל’ וגם על האיך מתקדמים לכיוונה, כתבתי לא מעט. מי שמעונין שיקליד ‘תורת ארץ ישראל’ במנוע החיפש בבלוג שלי ‘חיים בריבוע’. קצת מזה אביא להלן.


כולך יפה רעייתי ומום אין בך

אם כך, שיש מידה רבה של אמת וצדק בשאלות – טענות הללו, למה כן? הטענות הנכונות הנ”ל, מתייחסות למצב העכשווי של ה’יהדות’ והיא, וזו הבחנת – הנחת היסוד שלי, אינה במיטבה כרגע. זה לחלוטין אינו מפליא אם נזכור שמדובר על אלפיים שנות גלות פיזית ורוחנית. אם יש כאן משהו מפליא, זו העובדה שבכלל נשאר משהו מעם ישראל ומזהותו המקורית. יתר על כן, המעבר מגלות לגאולה שאנו בעיצומו, הוא ככל ‘תקופת מעבר’, ככל ‘בין השמשות’, הזמן הקשה ביותר. מה שקיים אותנו בעבר והביא אותנו עד הלום, כבר אינו ומה שאמור לקיים אותנו, עדיין אינו. ולמרות כל הביקורת הנ”ל ‘כולך יפה רעייתי ומום אין בך’. ‘כולך’ במובן של כללותך, ‘כולך’ במובן של הגרעין המהותי של שהוא גם פוטנציאל ההשתקמות וההתחדשות שלך. וכדבריו התמציתיים של הראי”ה קוק:

הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת אֻמָּתֵנוּ, לֹא תְּסַמֵּא אֶת עֵינֵינוּ מִלְּבַקֵּר אֶת כָּל מוּמֶיהָ,

אֲבָל הִנְנוּ מוֹצְאִים אֶת עַצְמִיּוּתָהּ, גַּם אַחֲרֵי הַבִּקּרֶת הַיּוֹתֵר חָפְשִׁית, נְקִיָּה מִכָּל מוּם. כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ

(אורות ישראל / פרק ד / ג)

התקופה שבה אנחנו חיים היא תקופה הרת גורל, מסעירה, מרתקת ומאתגרת מאין כמוה. האתגר הרוחני, הערכי, הזהותי, העומד בפנינו שבהתמודדות עימו תלוי עתיד עם ישראל בארצו לטוב ולמוטב, הוא אתגר ההארה של תורת ארץ ישראל. זהו פרויקט ענק התובע חזון ותבונה, אומץ ורגישות ובעיקר שותפות של כל המחנות שבעם ישראל. זו חייבת להיות ‘רבולוציה אבולוציונית’, שיש לעשותה במלאכת מחשבת של ריצוף וחידוש. ראשיתו של הפרויקט הזה היא ההתמודדות הכנה עם כל הטענות והאומץ להנהיר, לתקן, למלא, לעדכן, לעדן, לרכך, לבסם, להגמיש, לצמצם ולדייק את הדתיות הנוכחית[5]. אבל זוהי רק ההתחלה. עיקרה תהיה ההתחדשות והחידוש שאינן תגובה ומענה, אלא חידוש ויצירה, נביעה והשראה.

הבשורות הטובות הן, שעם ישראל שב לביתו ולעצמו ומכל הבחינות הוא נמצא בעיצומו של תהליך של שיקום הבראה והתחדשות. אנו כאמור בעיצומו של מעבר מהמרחב הגלותי הישן אל האופק הארץ ישראלי והלאומי החדש, מתורת הגלות של חו”ל לתורת הגאולה של ארץ ישראל. זה מתרחש בשטח ובבית המדרש, במכוון ובמודע, ובאופן ספונטני ואינטואיטיבי. זהו מעבר דרמטי ומה שחשוב יותר פרדיגמטי! זהו מעבר בסדר הגדול של המעבר שלאחר חורבן בית ראשון, מעבר מעולם של התגלות לעולם של הסתר, מעולם מקודש לעולם מחולן. מעבר מעידן המקרא, עידן הנס והנבואה, אל בית שני, תקופת התורה שבעל פה, עידן הטבע והחכמה. זהו המעבר אל ‘בית שלישי’, אל עידן חדש.

לעניות דעתי, חלק גדול מתופעת ‘הנשירה’ מכל המחנות, לוקח חלק (ברמה כל שהיא של מודעות) בהתרחשות משמחת זו. העץ משיר את עליו כדי לשוב ולהתחדש לפרוח ללבלב ולעשת פירות מתוקים! שרפת היער מאפשרת ליער חדש לצמוח ולגדול! במקום לזעוק זעקה, לקרוע קריעה, אנו קרואים להצטרף ולקחת חלק בתחיית התורה של עם ישראל בארצו.

וכדברי הראי”ה:

בְּעִתּוֹתֵי גְּאֻלָּה מִתְגַּבֶּרֶת חֻצְפָּה. וְסַעַר מִתְחוֹלֵל הוֹלֵךְ וְזוֹעֵף, פְּרָצִים אַחַר פְּרָצִים יִפְרְצוּ, חֻצְפָּה מֵחֻצְפָּה תִּגְדַּל, מֵאֵין קרַת-רוּחַ בְּכָל הָאוֹצָר הַטּוֹב שֶׁל הָאוֹר הַמֻּגְבָּל וְהַמְצֻמְצָם מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנּוּ מְמַלֵּא אֶת כָּל הַמִּשְׁאָלוֹת כֻּלָּם, מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנּוּ מְסַלֵּק אֶת כָּל הַמַּסֵּכוֹת מֵעַל כָּל פְּנֵי הַלּוֹט,  [מפני] שֶׁאֵינֶנּוּ מְגַלֶּה אֶת כָּל הָרָזִים וְאֵינֶנּוּ מַשְׂבִּיעַ אֶת כָּל הַמַּאֲוַיִּים. בּוֹעֲטוֹת הֵן בַּכּל, בַּחֵלֶק הַטּוֹב, בְּגַרְעִינֵי הָאשֶׁר הַמּוֹבִיל אֶל הַמְּנוּחָה וְשַׁלְוַת הָעוֹלָמִים, הַמּוֹבִיל אֶל עֶדְנֵי עַד, אֶל רוֹמְמוּת נִצְחֵי נְצָחִים. בּוֹעֲטוֹת וְזוֹעֲפוֹת, מְשַׁבְּרוֹת וּמְכַלּוֹת, יוֹרְדוֹת לִרְעוֹת בִּשְׂדֵי זָרִים, מַשְׂפִּיקוֹת בְּיַלְדֵי נֵכָר, מְחַלְּלוֹת גְּאוֹן כָּל צְבִי וְאֵין נַחַת. מַרְאוֹת הֵן הַנְּשָׁמוֹת הַלּוֹהֲטוֹת הָאֵלֶּה אֶת כּחָן, שֶׁשּׁוּם סְיָג וְהַגְבָּלָה לֹא יוּכַל לַעֲצר בַּעֲדָן, וְהַחַלָּשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם הַבָּנוּי, בַּעֲלֵי הַשִּׁעוּר וְהַנִּימוּס, מִתְבַּהֲלִים מִשֵּׂאתָם. “מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה, מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם!”. אֲבָל בֶּאֱמֶת לֹא הָיָה פַּחַד, רַק חַטָּאִים בַּעֲלֵי נְפָשׁוֹת חֲלוּשׁוֹת וַחֲנֵפִים הֵם פּוֹחֲדִים וּרְעָדָה אֲחָזָתַם. אֲבָל גִּבּוֹרֵי כּחַ יוֹדְעִים, שֶׁגִּלּוּי-כּחַ זֶה הוּא אֶחָד מֵהַחֶזְיוֹנוֹת הַבָּאִים לְצרֶךְ שִׁכְלוּלוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְצרֶךְ אִמּוּץ כּחוֹתֶיהָ שֶׁל  הָאֻמָּה, הָאָדָם וְהָעוֹלָם. אֶלָּא שֶׁבַּתְּחִלָּה מִתְגַּלֶּה הַכּחַ בְּצוּרַת הַתּהוּ, וּלְבַסּוֹף יִלָּקַח מִיְּדֵי רְשָׁעִים וְיִנָּתֵן בִּידֵי צַדִּיקִים, גִּבּוֹרִים כַּאֲרָיוֹת, שֶׁיְּגַלּוּ אֶת אֲמִתַּת הַתִּקּוּן וְהַבִּנְיָן, בְּעז-רוּחַ שֶׁל שֵׂכֶל צָלוּל וְאַמִּיץ וּבְאמֶץ-נֶפֶשׁ שֶׁל הַרְגָּשָׁה וְהִתְגַּלּוּת מַעֲשִׂית קְבוּעָה וּבְרוּרָה. הַסּוּפוֹת הַלָּלוּ יְחוֹלְלוּ גִּשְׁמֵי נְדָבָה. עַרְפִלֵּי חֹשֶׁךְ אֵלּוּ יִהְיוּ מַכְשִׁירֵי אוֹרִים גְּדוֹלִים. “וּמֵאפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה”. (אורות / זרעונים / ג. הנשמות של עולם-התהו)

וכן:

אַחֲרֵי הַמִּגְרָעוֹת הָרַבּוֹת, שֶׁאָנוּ רוֹאִים בְּדַרְכֵי חַיֵּינוּ הַכְּלָלִיִּים בְּדוֹרֵנוּ בִּכְלָל וּבְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל בִּפְרָט, הִנְנוּ מֻכְרָחִים לְהַרְגִּישׁ שֶׁאָנוּ נוֹלָדִים מֵחָדָשׁ, מִתַּחְתִּית הַמַּדְרֵגָה הִנְנוּ הוֹלְכִים וְנוֹצָרִים עוֹד הַפַּעַם כְּיָמִים מִקֶּדֶם. כָּל הָרְכוּשׁ הָרוּחָנִי שֶׁל הֶעָבָר הוֹלֵךְ וְנִבְלָע לִכְאוֹרָה בִּמְקוֹרוֹ, וְיוֹצֵא הוּא בְּפָנִים חֲדָשׁוֹת, מְקֻטָּנוֹת הַרְבֵּה בְּכַמּוּתָן, אֲבָל רַעֲנַנּוֹת מְאד וַעֲלוּלוֹת לִצְמִיחָה גְּדוֹלָה, מְלֵאָה חַיִּים עַזִּיזִים, בְּאֵיכוּתָן.

הִנְנוּ קְרוּאִים לְעוֹלָם חָדָשׁ מְלֵא זהַר עֶלְיוֹן, לִתְקוּפָה חֲדָשָׁה שֶׁתַּעֲלֶה בְּחָסְנָהּ עַל כָּל הַתְּקוּפוֹת גְּדוֹלוֹת-הָעֵרֶךְ שֶׁקָּדְמוּ לָהּ. מַאֲמִין הוּא הָעָם כֻּלּוֹ, שֶׁאֵין גָּלוּת עוֹד אַחֲרֵי הַגְּאֻלָּה הַהוֹלֶכֶת וּמַתְחֶלֶת שֶׁלְּפָנֵינוּ, וֶאֱמוּנָתוֹ הָעֲמֻקָּה הַזּאת הִיא בְּעַצְמָהּ רַז קִיּוּמוֹ הִיא, סוֹד ד’ נִגְלֶה בְּמַהֲלָכוֹ הַהִיסְתּוֹרִי, וְהַמָּסֹרֶת הָעַתִּיקָה מְעִידָה עַל אוֹר נִשְׁמָתוֹ הַמַּכֶּרֶת אֶת עַצְמָהּ וְאֶת כָּל יִחוּסֵי מְארְעוֹתֶיהָ עַד דּוֹר אַחֲרוֹן, דּוֹר צוֹפֶה לִישׁוּעָה קְרוֹבָה.


חתימה  – סוף מחשבה בהלכה למעשה

אנו נמצאים בעיצומה של שעת משבר, בעיצומה של ‘לידה’. זכינו לאתחלתא הלאומית של הגאולה ואנו הולכים וזוכים להמשכה הרוחני התורני. גם במסגרת הדתית העכשווית יש ברכה מרובה. היא בהחלט מאפשרת למי שרוצה וגם משקיע, לצאת למסע נהדר, ללמוד, להבין, לגעת ולחיות. את זה אפשר וראוי לעשות בראייה מפוכחת את מצבה הטעון שיקום ושיפור של התורה ובאמון עמוק בגרעין המהותי הנהדר שלה ההולך ויוצא אל האור ואל הפועל.

מאידך, מי שמוצא את כל האור שבתורה ובמצוות, כבר עכשיו, בהווה, הוא רק מי שאינו מצפה לישועה (מפני שהתייאש מאפשרותה, או אולי מפני שהוא סבור שהיא כבר מאחורינו) ולכן הוא רווה נחת מלאה מהן. זה נראה לי ממש מפורש בדברים הבאים של הראי”ה קוק:

אִם יָבוֹא אָדָם לוֹמַר, שֶׁהוּא מוֹצֵא אֶת כָּל מִלּוּי הָאוֹרָה שֶׁל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת מִצַּד מַצַּב הַהוֶה לְבַדּוֹ,

אַל תִּשְׁמַע לוֹ (!).

סִימָן הוּא שֶׁלּא חָדַר לְתוֹךְ עמֶק הָעִנְיָן שֶׁל צְפִיַּת יְשׁוּעָה, שֶׁרַק בָּהּ תְּלוּיָה הִיא גַּם-כֵּן שְׁאֵלַת פִּלְפּוּל הַחָכְמָה. (אורות ישראל ז ו)

לאור כל זאת אפשר להצביע על ארבע אפשרויות:

  1. . ל’עצום עיניים’, להכחיש את כל הביקורת ולהיצמד ליהדות העכשווית מתוך אידיאליזציה שלה כמות שהיא. קוראים לזה ‘להיות דתי אדוק’.
  2. ‘לרדת מעל הסוס‘ המקרטע – המחשב – להתפגר הזה (לא חייבים לירות בו) ולחפש סוס אחר ורצוי מכונית או מטוס להמשיך באמצעותם את המסע. קוראים לזה ‘להיות חילוני אדוק’
  3. לראות את היופי והתמימות שבכלה הכלולה, גם מבעד לשחרותה. לכרות איתה ברית מתוך הריאליזם המפוכח שהיום היא הכלה הכי טובה שיש והחיים עימה אמנם לא יהיו מושלמים ובכל זאת יהיו נהדרים ומבורכים, ולצפות שמחר היא תגלה את שלמותה ונזכה לחיים של ‘מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים’. ואם גם לא מחר, אז מחרתיים…
  4. להתגייס ליחידת החילוץ הלאומית ולעשות את כל מה שאנו יכולים כדי להוציא את העגלה המלאה לעייפה הזו מן הבוץ ולחברה אל השיירה ישראלית הגדולה. לקחת חלק פעיל בהתחדשות של התורה כאן ועכשיו כתורת אמת ותורת חיים, המעצימה את כל האמת ואת כל החיים. תורה שדרכיה דרכי נעם ולא ‘חובלים’. תורה של עם בארצו ולא רק של יחדי סגולה ‘רוחניים’. תורה המתמודדת עם כל אתגרי הפוליטיקה והרבונות וגם עם כל האתגרים הרוחניים והמוסריים של החברה ושל כל יחיד. להקדיש את החיים לתורה הזו, ליצירה ולחידוש שלה, להפנמתה בנו ולקיומה הרגיש והמדויק ולהנחלתה הקשובה לעם ישראל כולו. והדברים ארוכים ויפורטו למי שיתגייס ליחידה ולעבוד את עבודת אליהו, הגואל האחרון המשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

שתי האופציות הראשונות אינן נראות לי כנכונות ופוריות. מה שנשאר הוא להתאזר בסבלנות ולקחת חלק, כל אחד לפי כוחו, בחציית הרוביקון הזה.

רובנו, באופן פסיבי, בנכונות להמשיך ולעקוד לעתים תבונה ומוסריות, מתוך ההכרעה הכללית שלמרות הכל, זו כלה נאה וחסודה ואין טובה מיוחסת ועשירה ממנה, אפילו במצבה הנוכחי העגום למדי (ועל אחת כמה וכמה כשהיא תפרח, תלבלב ותשגשג). וגם מתוך החיבור לעם ישראל והרצון שמצעד החיים הזה ימשך, שהמנגינה הזו לא תפסק, שיתווספו עוד ועוד פרקים לסיפור הגדול הזה.

מיעוטנו באופן אקטיבי, בנכונות להקדיש את חיינו להארה של האור החדש על ציון, להופעה של תורת ארץ ישראל.

כולנו, קרואים לא ליפול במלכודת הקצוות, לא להתפתות לשפוך התינוק עם מי האמבטיה, אך גם לא ללגום בהנאה את המים המרים והעכורים שבה. לא ליפול לקוטב החילוני, אך גם לא לקוטב הדתי הפונדמנטליסטי. המכנה המשותף בינהם הוא הניכור והמועקה, הניהליזם והיאוש הרובצים לפתחם.

חתימה – קול קורא מהראי”ה קוק לתלמידי חכמים שבארץ ישראל

להקל מעל בנינו איך למצא בגלוי את האידיאלים הרמים בכל מהלך החיים, של קיום התורה ומצותיה

לבל יהיה להם “דבר ד’ צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם”, כי-אם מצוה כוללת חיה קיימה ונאמנה, המביאה אור חיים וזיו כבוד לכל אחד מבנינו בפרט, ולכלל עמנו בכלל,

למען תהיה האמונה אמונת חוסן חכמת ודעת, והיראה יראת הוד והדר, של אלוקי ישראל אלוה נורא הוד, המתאמת עם גדלות החיים ואור השמחה הנתבעת בטבע מכל אדם אשר ישרה נפשו בו, ומכל עם איתן וחפץ בחיים, “ובני ציון גילו ושמחו בד’ אלוקיכם”.  

זאת היא העבודה היותר קדושה של עבודת התורה בדורותינו אלה. והמצוינים שבבני תורה, בפרט אותם שמוצאים בנפשם כשרון ונטייה פנימית ללמודים מוסריים ופיוטיים, ולמחשבות רוממות בחכמות הגבוהות, […] העסק היסודי של הנפשות העדינות צריך להיות “לפקח עיינים עורות, להוציא ממסגר אסיר מבית כלא יושבי חושך”. (סוף מאמר דעת אלוקים)


[1] http://olam-katan.co.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/item/7204-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%94

[2] מקום המחשבה ש’כל זה’ פשוט אינו אמיתי ואינו נכון, אינו נפקד, אך להתרשמותי הוא משני ומינורי. במידה ויש עמדה כזו היא מכוונת לחלקים מסוימים ולא למכלול.

[3] כוונתי לאתאיזם וחילוניות אידיאולוגית שאינה צומחת מהניסיון אלא מהחשיבה העיונית הפילוסופית.

[4] אני סבור שהטרגדיה הגדולה ביותר של היהדות היא הולדת האורתודוקסיה והאורתופרקסיה. אורתודוקסיה (=דעה נכונה) כעמדה המאמינה שיש אמת ושהיא התגלתה ‘אלינו’ ויש להיצמד אליה. אורתופרקסיה (=מעשה נכון) כעמדה המאמינה שיש מעשה נכון הנגזר מהדעה הנכונה. עם התגלות האמת התגלה גם המעשה הנכון. כל שנותר, הוא ללומדו ולקיימו באדיקות ובדקדוק. כל עמדה אורתודוקסית היא כמובן שמרנית במובן הזה שהיא לכל הפחות חשדנית מאוד ביחס לכל חידוש באמת או בפרקסיס. בהקשר הדתי, גישה אורתודוקסית – אורתופרקסית, שוללת מכל וכל אפשרות של שינוי באמת או במעשה. הולדת האורתו-דוקס-פרקס-יה היא אם כך, תאונת שרשרת היסטורית רבת נפגעים שראשיתה בהתנגשות הבסיסית בין המסורת למודרנה. היהדות צולמה מזוית מסויימת, נוצקה לתבנית מסויימת והוקפאה בה. הפכה לאנדרטה, לספינקס, לפסל ומסכה. הפכה לאידיאולוגיה דוגמטית להלכה ולמעשה. היהדות בחרה להיות מנוכרת לרחשי הלב של האדם ואטומה אל התנועות התרבותיות שבעולם, במחשבה תחילה המבוססת על תחושת מאויימות ופחד קיומי עמוק. הטרגדיה (והאבסורד) היא בכך שכל עיקרה של היהדות היא ההתגלות המתמדת והנמשכת של האינסופיות האלוקית בעולם שבו אין שלמות אלא השתלמות, אין אמת מוחלטת אלא רק אמתות חלקיות ההולכות ומשתפרות ומצטרפות יחדו, אין מעשה נכון, אלא תשתית מעשית כללית שממנה נגזרים בתבונה ורגישות, בהקשבה ותשומת לב, באינטראקציה ודיאלוג מתמידים, הדעות והמעשים הנכונים לפי המקום והזמן והאדם.

[5] דתיות שדווקא משום שהיא מסגרת חשובה ואמצעי יקר והכרחי לקדושה, תשנה את המודל שלה. במקום מודל מקסימלי של מיקרו – פרטים, שאי אפשר לעמוד בו ושבו כל אחד עושה מה שהוא יכול / רוצה מתוך תחושת כשלון / חתרנות, מודל מינימלי של מקרו – ערכי יסוד וכיוונים כלליים המאפשרים ואף מפצירים בכל אחד לפרוט אותם לפרוטותיו שלו לפי מה שלבו חפץ וב’זמנו החופש’…