רשב”י והראי”ה – האדרא רבה ותורת ארץ ישראל
פתיחה
אחת הקריאות הנמרצות ביותר של הראי”ה קוק, היתה הקריאה להבאת לימוד הנסתר למרכז בית המדרש. הראי”ה ראה בכך את אחד הצירים המרכזיים של תחית עם ישראל בארצו הארת תורת ארץ ישראל. כשם שלימד רשב”י ש’עלמא ברזא איתקיימא’, כך לימד הראי”ה ש’גאולתא ברזא איתקיימא’! לקראת ל”ג בעומר עלה בדעתי שאולי ניתן לחדד יותר ולומר שתורת הרב היא ההמשך הישיר של כינוס ה’אידרא רבה’ של רשב”י.
כשהתחלתי לבחון השערה זו התברר לי שיש לה רגלים, אך הם רבות… כלומר יש חומר רב שצריך לבחון על מנת לבסס או לשלול זאת. להלן החלק הראשון, הספקולטיבי (לא לגמרי) יותר. בחלק הבא אני מתכוון להביא מקורות מתורת הראי”ה שמושגי ה’אדרא רבה’ מופיעים בהם בפירוש ושמהם אפשר אולי להסיק שהרב היה מודע לכך שהוא ממשיך את התיקון שלה בדורו, דור של גאולה.
האדרא רבה – חיבור הדין אל החסד
התכלית לשמה כינס רשב”י את האידרא רבה היתה:
‘התקנה מחודשת של פניה השונות של האלוקות וכיוונון הפנים האלה באופן ראוי. כל זאת על מנת להביא לתיקון פני האל, לתיקון פני הדת ולהבטחת שפע ברכה לעולם’. ‘תיקון מקיף של כל המציאות האלוקית, העולמית, האנושית והדתית’. ‘יישור של אפיקי הזרימה של השפע האלוקי ממקורו באלוקות האחדותית אל תוך המציאות המובחנת והסופית של האדם’. ‘תיקון ואיזון במערכות היחסים של שלוש פניה של האלוקות – עתיקא קדישא / אריך אנפין, זעיר אנפין ואדם – דכר ונוקבא (זכר ונקבה’. (מן ההקדמה והמבוא לאדרא רבה שבשער הראשון של הספר ‘מבקשי הפנים’ שחיברה מלילה הלנר אשד)
כמו רשב”י באידרא רבא, משאת נפשו של הרב היתה ל’תקן’ את מערכת היחסים של ‘זעיר אנפין’ (הדין ומשפט הצדק) עם ‘אריך אנפין’ (חיי החיים והחסד המוחלט), לכוון את פני ‘זעיר אנפין’ אל פני ‘אריך אנפין’, כדי למתק בכך את הדין ואף את הצדק האלוקי בחסד ד’ העליון ולכונן הנהגה אלוקית שיאיר בה אור האהבה והחסד, הרכות והחופש, ממקורו העליון.
ברצוני לטעון שהראי”ה עשה זאת אף הוא, במסגרת שליחותו האלוקית – הגאולית. הוא זיהה את האור הזה הולך וזורח בעולם ובישראל ומחולל את תחיית ישראל, שיבתו ותקומתו בארצו. והוא ביקש להעצימו בהארה של אור חוזר על ידי הקריאה אל תורת החסד, תורת הנסתר, אל ‘נשמתא דאורייתא’ וגילויה בגוון המיוחד של האור החדש המאיר על ציון. האורות המאירים על ידי ספרי ה’אורות’ של הראי”ה, הם אורות ה’אריך’. תורת ארץ ישראל של הראי”ה, היא ההמשך הישיר של התיקון של ה’אידרא רבה’. כמו רשב”י, היה הראי”ה מודע היטב לסכנה שבגילוי סתרי תורה, אך שם נפשו בכפו משום ‘עת לעשות לד’ הפרו תורתך’. רשב”י גילה את סתרי התורה לחבורה מצומצמת ובלשון פנימית המכוונת לבני העליה שביודעי ח”ן. הראי”ה, בדור של גאולה, ביקש לגלות את הרזים לעם ישראל כולו כדי להפיח רוח חיים וקודש בתחיית האומה בארצה ולכן תרגם אותם לשפה רעיונית ובסגנון ספרותח כדי שגם מי שאינם מקובלים יוכלו להבין ולהצטרף לתיקון.
ואהבה אהבה כל הזמן…
אחד מצירי החידוש של הראי”ה, הוא פעולתו הנמרצת להעביר את מרכז הכובד של דעת אלוקים ועבודתו מ’היראה’ אל ‘האהבה’, אהבת העולם והאהבה הרבה. המעבר זה משקף כאמור את החידוש שבהנהגה האלוקית בעת הגאולה מדין לחסד ונענה לו. המעבר הזה, המתגלה במאורעות ההיסטוריים של שיבת ציון, משתקף גם באופיין של הנשמות המיוחדות של הדור האחרון, דור הגאולה. דור זה ‘לא יוכל לשוב מיראה, אבל מאד מוכשר הוא לשוב מאהבה שיראת הרוממות תתחבר עמה’ (מאמר הדור, עמ’ קיא). המעבר של דעת ועבודת אלוקים מיראה לאהבה, ישקף את האמת הפנימית הנשמתית של הדור ובכך גם אף יתקן את ההנהגה האלוקית ויבסם את הדין שעדיין קיים בה, ברחמים הרבים העליונים. בבחינת ‘באיתערותא דלתתא
חידוש זה בא לידי ביטוי באין ספור סוגיות בתורת הראי”ה שהחוט החורז אותם הוא נצחון האהבה, החסד, העין הטובה ולימוד הזכות, על היראה והדין, הביקורת ו’מצוות השנאה’ בכל מערכות היחסים האפשריות. השיא הוא כמובן בכך ש’אפילו עמלק אינו נמחה כי-אם מתחת השמים, אבל על-ידי הזיכוך מתעלה הוא לשורש הטוב אשר הוא מעל לשמים, ונכלל הכל באהבה האלהית העליונה שבראה כל הברואים, שהיא גם-כן מחיה אותם בכל עת. (מידת הראי”ה, אהבה ו).
זהו אינו חידוש דרמטי בלבד, אלא ‘בנין אב’ למגמה המרכזית של החידוש הכללי של תורת ארץ ישראל – האהבה העטורה בחופש, שממקור הדעת. עבודת ד’ על כל מרכיביה (תורה, תפלה, תשובה וכיו”ב), היא, במיטבה, מאהבה. תורתו של הראי”ה הינה, ככל תורה, שירה, תורת הרב היא ‘שירת האהבה’. לא מדובר על משנה המתלבבת על האהבה במישור הרומנטי ובוודאי לא הסנטימנטלי, גרידא. הראי”ה מתכוון לאהבת החינם האלוקית שבראה ובוראת בטובה תמיד, שהיא הראשית האלוקית (Tריך אנפין), הראשית הישראלית (אברהם) והיא התכלית.
גם זאת בעקבות רשב”י שהעמיד בפתח האידרא רבה את כל תורתו על האהבה הזו, אהבת ד’ ואהבת האדם :
חַדֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, יְיָ שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי (חבקוק ג). הָתָם יֵאוֹת הֲוָה לְמֶהֱוִי דָּחִיל. אֲנָן בַּחֲבִיבוּתָא תַּלְיָיא מִלְּתָא [הדבר שבינינו, באהבה הוא תלוי (ולא ביראה)], דִּכְתִּיב, וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ (דברים ו), וּכְתִיב מֵאַהֲבַת יְיָ אֶתְכֶם (דברים ז), וּכְתִיב אָהַבְתִּי אֶתְכֶם וְגוֹ’: (מלאכי א)
(זוהר, חלק ג קכח/א)
להלן אביא כמה אשכולות של אהבה מכרמו של הרב כהמחשה.
מידת האהבה
א. האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל.
ב. אהבת כל המעשים כולם היא קודמת לכל, אח”כ אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל. שהיא כוללת הכל, שעתידין ישראל לתקן את כל המעשים כולם. וכל אהבות אלה הם אהבות מעשיות, לאהוב אותם לעשות להם טובה ולגרום להם עילוי, ונעלה על כולן אהבת ד’, שהיא אהבה שבפועל אינה גוררת בעצמותה שום דבר, כי-אם מה שהלב מלא ממנה זה הוא האושר היותר נשגב.
ה. אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחמרית, והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם. אי-אפשר כלל לבא לידי רום-הרוח של “הודו לד’ קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו” בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קניניהם, לאשר את חייהם. תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל. בכל מקום שאנו מוצאים רמזי שנאה, הרינו יודעים ברור שהכונה רק על הרשעה, שהיא מרתקת בחזקה את האיגוד של עמים רבים, גם בהוה וביחוד בימים מקדם שהיתה זוהמת העולם יותר מסואבת. אבל עלינו לדעת כי נקודת חיים אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם האלהי שנחנן בו האדם בכללו וחוננו בך כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו, וגרעין קודש זה ירומם את הכל. ומתוך נקודת-חיים זו אנו חפצים את העילוי הגמור שיחול בעולם, את אור הצדק והמישרים, המתאחד עם ההוד והתפארת, עם הגבורה והנצח, והשלמת היצור כולו, והאדם וכל אגפיו בתחילה. זאת הנשמה הפנימית המונחת בעומק הדעת של כנסת ישראל, שברוח ד’ עלינו הננו הולכים ומעוררים אותה לחיים מעשיים ורוחניים.
ו. מדת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים היא כוללת את כל הברואים כולם, ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון, ואפילו עמלק אינו נמחה כי-אם מתחת השמים, אבל ע”י הזיכוך מתעלה הוא לשורש הטוב, אשר הוא מעל לשמים, ונכלל הכל באהבה העליונה, אלא שצריך כח גדול וטהרה עצומה ליחוד נשגב זה.
ז. כשיש על האהבה מניעות וסתירות, בין מן הטבע בין מן התורה, היא מזדככת יותר עד שהיא מתעלה לעצם האהבה האלהית, שבראה כל היצורים, שהיא מחיה אותם בכל עת.
י. אהבת הבריות צריכה טיפול מרובה, להרחיבה ברוחב הראוי לה, נגד השטחיות הנראה בסקירה הראשונה ע”י שימוש שאינו כל צרכו, מצד התורה ומצד המוסר המנהגי, כאילו יש נגודים ולפחות שויון-נפש לאהבה זו, שהיא צריכה להתמלא תמיד בכל חדרי הנפש. המעמד היותר עליון באהבת הבריות צריכה לקחת אהבת האדם, והיא צריכה להתפשט על כל האדם כולו, למרות כל שינויי דעות דתות ואמונות, ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים, נכון הדבר לרדת לסוף דעתם של העמים והקיבוצים השונים, כמה שאפשר ללמוד את אופיים ואת תכונותיהם, למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית על יסודות המתקרבים למעשה. כי רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת אדם תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית והמעשית. וצרות-העין הגורמת לראות בכל מה שחוץ לגבול האומה המיוחדת, אפילו אם הוא חוץ לגבול ישראל, רק כיעור וטומאה, היא מהמחשכים הנוראים שגורמים הריסה כללית לכל בנין הטוב הרוחני, שכל נפש עדינה מצפה לאורו.
(מידות ראיה, אהבה)
אהבת ישראל
ג. הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת אֻמָּתֵנוּ, לֹא תְּסַמֵּא אֶת עֵינֵינוּ מִלְּבַקֵּר אֶת כָּל מוּמֶיהָ, אֲבָל הִנְנוּ מוֹצְאִים אֶת עַצְמִיּוּתָהּ, גַּם אַחֲרֵי הַבִּקּרֶת הַיּוֹתֵר חָפְשִׁית, נְקִיָּה מִכָּל מוּם. כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ.
ד. כָּל מַה שֶּׁבָּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל-פֶּה, שֶׁיּוּכַל לְרַפּוֹת קְצָת אֶת הָאַהֲבָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ בְּיַחַשׂ לָרְשָׁעִים הַיּוֹתֵר מֻחְלָטִים, הֵם נִסְיוֹנוֹת וּבֵרוּרִים לָאָדָם אֵיךְ שֶׁיַּעֲלֶה עַל מַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל אַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁיִּמְצָא לוֹ דֶּרֶךְ בֵּין הַסְּתִירוֹת כֻּלָּן, וְאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל וְאַהֲבַת הַבְּרִיּוֹת תִּשָּׁאֵר בִּלְבָבוֹ חַיָּה וְקַיֶּמֶת בְּלֹא שׁוּם גֵּרָעוֹן וּפִקְפּוּק בָּעוֹלָם.
ה. אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל מְחַיֶּבֶת אַהֲבַת כָּל הָאָדָם, וּכְשֶׁהִיא מַטְבִּיעָה שִׂנְאָה לְאֵיזֶה חֵלֶק מִן הָאָדָם הוּא סִימָן שֶׁלּא נִטְהֲרָה עֲדַיִן הַנְּשָׁמָה מִזֻּהֲמָתָהּ, וְעַל-כֵּן אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְיַחֵד בְּעֵדֶן הָאַהֲבָה הָעֶלְיוֹנָה.
(אורות ישראל פרק ד)
תפלה מאהבה
אין התפלה באה כתקונה כי-אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל, אלא שבשעת התפלה המעשית הרי התפלה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפעל. וזהו עידונה ועינוגה, הדרה ותפארתה, של התפלה, שהיא מתדמה לשושנה הפותחת את עליה הנאים לקראת הטל או נכח קרני השמש המופיעים עליה באורה, ולכן “הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו”.
(עולת ראיה א’ עניני תפלה ב)
עבודת אלוקים מאהבה
והדבר מפורסם וידוע שאפילו השמות האלהיות אינם מסמנים, על פי עומקה של תורה, את עצם האלהות, כי-אם את האידיאלים האלהיים, את דרכי ד’, את חפציו, האצילות, הספירות, המדות, השבילים, הנתיבות, השערים והפרצופים, שמקצת תכנם האידיאלי חקוק וקבוע הוא גם כן בנפש האדם, אשר עשהו האלהים ישר והחפץ היותר אדיר הצפון במעמקי נפשו הוא להוציא את האור הצפון ההוא תמיד מן הכח אל הפועל, לקרבם תמיד יותר ויותר לאותה השלמות הבלתי מוגבלת של האידיאלים האלהיים בצורות החיים עצמם, של האיש, ושל הקיבוץ הכללי, של המעשה, ושל החפץ והרעיון. זאת היא עבודת ד’ הנאורה, עבודת בנים החשים בקרבם יחש פנימי אל אביהם מחוללם מקור הטוב החיים והאורה,
(עבודת אלוקים עמ’ קמה)
הנהגת האומה ולימוד תורה – מאהבה ובאהבה
כל הכעסנות שבעולם הבאות מצד הדרכה, במוסר, באמונה, בדיעות ובמעשים, וכל החסרונות המוכרחות לאי הסבלנות והקנאות עושה בעולם, אע”פ שהרבה חלקים מהם הם מלאים קדושה גדולה. ובאים גם כן מחסידות חשובה וטהרת לבב, מ”מ אין זה מונע מלהתחשב עם הצד החסרוני שבהם, וסוף כל סוף הדבר מוכרח להיות מתוקן. וכל המבוקש של הקדושה היותר עליונה יבא לעולם בדרך שלום והדרכה מלאה נחת שלוה וכבוד.
שורש כל זה הוא חטא מי מריבה, וכעסו של משה אמירת שמעו נא המורים, שהביאה הכאת הסלע במקום שהיה ראוי להיות הרצון והפיוס והדיבור. ובתוכן ההופעה של הדרכה של אמונה, ושל דיוקי תורה נתערב בשביל כל כח הקפדנות. עד שהולך ובני הרב ותלמידו שהם יושבים בשער אחד ועוסקים בתורה נעשים כאויבים זה לזה. ואם שמכל מקום ‘את והב וסופה’ כתיב – ואהבה בסופה, אבל אין הרושם של האיבה הארעיוית הולך לגמרי בלא שום הפסד.
תורת חסד היא תורה דלעילא, תורת הסוד המתגלה לישרים. על פי אליהו ביסודה, בהתבסמו כבר, והרי הוא מוכן לשליחותו לבשר שלום, לעשות שלום בעולם, ולהשוות את המחלוקת, לקרב ולא לרחק, והוא בעצמו תוכן פתיחת הפה של משה רבינו, שישוב לדבר אל הסלע במקום ההכאה שעברה. וגילויה של תורת חסד בהתפרשה ברחבה ע”י ת”ח בדורות אחרונים אינון דאתיין מסיטריה דמשה, ועל ידה יוחל אור של סוכת שלום להיות הולך ונפרש על ישראל, ועל ירושלים, ועל כל המון לאומים, אשר יבאו מרחוק, מאפסי ארץ לשם ד’ צבאות אלהי ישראל, המלך שהשלום שלו. וכל אותו העומק והדיוק, אותו אש הנשמה, אשר יצא להאיר ולחמם ע”י כחה של הצטרפות ריתחא דאורייתא, של הלא כה דברי כאש נאם ד’, יצא אל הפועל אחרי שכבר שמשו כל אלה התוצאות הטובות, שיצאו מזה הדרך ונסתגלו באומה בעומק נשמתה וכבר סבלה היא וכל העולם כולו הרבה מרתיחת אש קודש זו, יבוא באחרית הימים ביתר שאת ע”י התפשטותה של גבורה רוחנית עליונה מלאה עדינות של שלום ושלות השקט, ודבר שלום לגויים והוכיח במשור לענוי ארץ, וניצוץ אור שלום זה הולך הוא ומוכרח לבא ביחד עם אותו הניצוץ של קץ המגולה אשר לשיבת ציון ובנינה.
(שמונה קבצים ג ט)
תשובה מאהבה
בסוגית התשובה אני סבור שיש רמזים לכך שהראי”ה היה מודע לכך שהוא ממשיך לא רק את מגמת גילוי הרזים של רשב”י והאר”י (כולל ההערכה שהוא נענש על כך) אלא גם לפרוייקט החירום של האידרא רבה. לא אפרט מעבר להדגשה של ביטויים מעוררי מחשבה.
ע”ד אגרת התשובה, גדולה מאד היא תשוקתי לזכות להכינה ולסדרה כראוי, אבל לפי ערך גדולת הענין כן רבו המניעות. ביחוד קשתה עלי מאד ההסברה והכיוון אל השערה, עד כמה להנמיך רזי עולם והיכן הוא הגבול של “למכסה עתיק”. אל ד’ ויאר לנו בדרכו דרך הקודש.
ביסוד הכל צריכה לבא ההסברה הכללית של בטחון התשובה, ועוצם השלוה, ושמחת-עז, שצריכה להיות מתלבשת הנפש של כל איש אשר אור התשובה מאיר בנשמתו, ולכוין עם זה לבאר איך שמחת-אמת זאת ונועם זיו קודש זה איננו מפר יראה, חלילה, ואיננו מגרע כחוט השערה מכל ההתעוררות הנפשית, הנקנית בנפש מכל מיני ציורים של יראה תתאה, אדרבא עוד הוא מרבה את הכח התמציתי של הזהירות והזריזות הנשמתית. ועם זאת, הגדולה העליונה של בהיקות חסד אור קדמון ממלאת את כל חדרי הנשמה בטחה עצומה, עד שבגבורה נאמנה ובכל מלא-הנשמה יוצאת שירת- קודש מקורית, האומרת בהדר וחיים מלאים: “הסולח לכל עוניכי, הרופא לכל תחלואיכי, הגואל משחת חייכי, המעטרכי חסד ורחמים, המשביע בטוב עדיך, – תתחדש כנשר נעוריכי”, והבטחון הולך ומתגבר, והשמחה והצהלה וזיו- עדנים הולך ומתרבה, עד שהנשמה מתחילה להרגיש בהרגשה זכה פנימית ועדינה, איך כל הזדונות, לכל מדרגותיהם, וק”ו השגגות לכל מיניהן, מתהפכים לזכיות גמורות, ורכוש גדול ועושר רב מתגלה מחוך אוצרות חושך, “ונפשי תגל בד’ תשיש בישועתו, וכל עצמותי תאמרנה: ד’, מי כמוך מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו”. הדעה מתעלה עד לרומי עז, של עולם עליון, עולם שרשי ההויות בצורתם האצילית, בנעמם העליון, ומהלך הסיבוב של כל דבר חטא ועון מתחיל, ע”י התעלות הרצון לטוב ולקודש ד’, ללכת באורח חיים, המסבב ברכה ושמחת עולמים, בכל היצור כולו, “תחת כל השמים ישרהו ואורו על כל כנפות הארץ”, והכל פותח שירה, שירת אדם הראשון, בכחה של תשובה, מזמור שיר ליום חשבת: “כי שמחתני ד’ בפעלך במעשי ידיך ארנן”.
וכל אלה הדברים לפרטיהם, עד כדי להביאם עד מקום המעשה, ולהתאימם לכל המדרגות כולן, להעלות כל בחינה של נפילה של כל אחד מישראל, עם חביב, עם קדוש, מכל מקום שהוא, מכל עמק עמקים, של תחתיות ארץ, בין במעשה בין בדעת, עד הקצה האחרון – לאור החיים, ודוקא להובילם בשמחות וגיל, בלא שום דרך עוצב וברוח עז וגבורת רעם, במסילות-קודש סלולות ומסוקלות, בכח התגלות ניצוצי אורות של יום גאולה, המתגלה לנו בכל עת, בארץ החיים, ע”י קץ המגולה של הרי ישראל הנעבדים ונזרעים, הנושאים פרי וענף לעם ד’ אשר דרשוהו, – לברר כל אלה באופן מספיק צריך זמן הגון ופנוי, כדי לסלק את כל יתדות הדרכים ולהוציא את האור הגנוז בכל המחשכים הפרטיים, שעדיין איני מוצא לעת-עתה את היכולת לזה.
ואם יבא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוין שום דבר לאמתתה של תורת אמת. כי כל זמן מאיר בתכונתו, ועצת ד’ אשר יעץ, להחל אור גאולה, מעולפת במטמוני מסתרים, כמו שאנו רואים בעינינו, ומוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלי חלאים רוחנים, – ודאי לא יועילו כל חשבונות, העולים בלב אדם שמחשבותיו הבל, נגד עצת ד’ העליונה אשר דבר טוב על ישראל, לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו, העתידים להיות כולם שבי פשע, וכל חולשת נפש, פחדנות, רפיון-רוח ומוגת-לבב, כליל יחלוף, ורוח מעודד, ממלא חיי ישע וענג ד’ בגודל לבב ורוחב דעה והגיון עז, יקח את מקומו בכל הלבבות הנגשים אל ד’ בהר הקודש, להצמיח פדות, בהכשרת החיים, לאומץ אלהי המבשר צבא רב של יצירת נפשות מוכנות לעבודת גאולה וישועת אמת, ההולכות מחיל אל חיל בגבורות ישע ימין עליון.
(אגרות הראיה, כרך ב, אגרת שעח)
תם ולא נשלם.
מדהים. תודה רבה
מהמאמר של יום העצמאות וגם ממאמר זה ועוד פסקאות של ניתן להניח כי הרב הוא גילוי אליהו שבא לבשר שלום טרם בא המשיח.
האם יש להשערה זו בסיס לדעתך?
תודה לך רן על ההתייחסות
הרב היה בהחלט ‘גילוי אליהו’ והוא היה מודע לכך. אני מצרף כמה מקורות האומרים זאת באופן ישיר ומפורש
ולפניהם מקור כללי – חתימת מאמר הדור:
ולב האבות יתחיל להכיר את כל אוצר הטוב והסגולה הגנוזה שבבנים, בעומק נפשם הערה והחיה / והבנים יכירו את הקדושה והטהרה, ההוד והתפארת המלאים בלב האבות, שלקחו להם כל אלה בנחלה מדור דורים ע”י שמירת קדושתה של תורה ומצותיה וע”י הדבקות הפנימית בשם ד’ אלקי ישראל, שוכן בציון ובוחר בירושלם וכל אחד מחבירו יקח את כל הטוב, את כל הנאה והכשר אחרי הזרחת אור החכמה, הגבורה, העז והענוה משני הצדדים, שכל אלה יביאו להכרה נאמנה שרק ע”י ההתאחדות הרוחנית של ישראל הצעיר עם ישראל הזקן תבא ישועה ותצמח גאולה.
אדר היקר ועקבי הצאן / אדר היקר / עמוד יט
לא, עלינו, רק עלינו החובה להתחיל להתאמץ במצוה כללית זאת, בפעולה הגדולה שאחריתה להשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם, שתגמר ע”י אליהו זכור לטוב, שרוחו חי בקרבנו. כמוהו נגער בחלושי הדעה והרוח שבקרבנו, אשר לא ידעו להתרומם עד מרום עזנו ומשגבנו, לאמר להם “עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם ד’ האלהים לכו אחריו, ואם… “, וכמהו יעננו הד קולה של כנסת ישראל בגאון הוד, וקול הרמוני אדיר, נעים ונשגב “ד’ הוא האלהים ד’ הוא האלהים” …
אגרות הראיה / כרך א / פט
אמנם עלינו להתעתד לקראת עתידנו הנהדר ברוח ד’, ברוח דעת ואור ד’, שיהיה בכחו לאחד את כל הכחות הרעננים אשר בעמנו, להיות מוכנים לחיות חיים בריאים ושלמים, חיים כאלה שיהיו למופת לכל העמים תחת כל השמים, בעוזם וגבורתם ביחד עם הוד קדושתם ורוממותם, שאז נוכל למלא את התעודה הראויה לישראל בארץ-ישראל.
וזה אי אפשר כ”א ע”י קיפול כל הטוב הנמצא בחיי האבות והבנים גם יחד, באופן שלא די שלא יהיו הצדדים הטובים שיש בשני דרכי החיים סותרים זא”ז, כ”א מחזקים ומרוממים זא”ז, זהו יסוד השבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
במחשבות הללו הנני הוגה ועסוק, ות”ל שכל אשר שיערתי בחו”ל במה שיש לנו לעשות לטובת כלל עמנו וארצנו, בהשפעת רוח טהרה שתחיה את כל המעשים כולם, לאמר בפה מלא “בית יעקב לכו ונלכה באור ד'”, הננ’י רואה עין בעין פה על אדמת קדשנו.
אגרות הראיה / כרך ג / תשסח
דרשתי באחרון של פסח בחברת “סיני” של הצעירים פה, על דבר התוכן של השבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, שהיסוד החברותי מתגבר תדיר בדור הצעיר, וממנו יונקים האידיאלים הרוחניים העליונים את לשדם, והיסוד האצילי מתגבר בהאבות.
האליליים, שלא היו מכירים את היסוד האצילי, היו מחזיקים את האדם למעלה מחמישים לפחות-המדות, מפני ההתחלשות של היסוד החברותי שבתוכנו, ולא הכירו שתכונה זו באה מפני ההתגברות של היסוד האצילי, אומץ מחשבת הקודש, שכל החברתיות מבוססה באמת רק עליו.
אבל העולם נתון במצרים הללו של התפרדות שבין עולם האבות לעולם הבנים, והיסוד האצילי כשהיסודות החברותיים נטלים ממנו נעשה לקוי, ולא יצלח לאבן פינה למוסד החיים אפילו הרוחניים, והיסוד החברותי בהנטל ממנו לח האצילות מתהפך הוא לזעוה. כל היסוד של קיווי הגילוי האליהויי, בכל ימיו ונהריו, בנוי הוא על אותה התעצומה של התחברותם של שני היסודות הללו, החברותי והאצילי, לבות האבות והבנים, שכשנפתחים השערים איך לטייל מהיכל להיכל, בעולמות הנפרדים והנראים כמנוגדים הללו, מתמלא העולם כולו אורה, וברכת השלו’ הולכת ומתפשטת בעולם, ובתוכיות הנשמות מתחילים מבועים להתגלות, שבהם הרויה האצילית השמימית והחברותית הארצית מתמזגים ברב מילוי ועידון, תורת משה הולכת ונזכרת בחוקיה ומשפטיה לכל ישראל, והארץ מוצלת מההחרמה הנוראה, אשר פירודי היסודות הללו גורמים לה, ואליהו הנביא הולך ומופיע לפני בא יום ד’ להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.