Print Friendly, PDF & Email

התורה – סיפור מכונן?

התורה – מילדות לבגרות

התורה מספרת לנו את הסיפור הגדול של העולם והאדם. גיבוריו הם, האל, אבות האומה, עם ישראל, נביאיו וחכמיו, גדוליו ומנהיגיו. היינו מצפים שהאל, בורא העולם ומלכו – המנהיג ומשגיח – המתגלה ומצווה – הגואל ומושיע, יהיה כליל השלמות. שאבות האומה וגדוליה שלאורם אנו מתחנכים ובדרכם אנו אמורים ללכת, יהיו דמויות מופת מעוררות השראה. שהעם בו בחר האל, אמור להיות עם חכם ונבון טוב וישר, ההיסטוריה שלו, סיפור הצלחה כביר, האיכות המוסרית שלו, לעילא והתרבות שלו תרבות ‘גבוהה’. היינו מצפים שמן התורה כולה תצא אמירה תבונית – מוסרית ברורה וחד משמעית.

בקוראנו את התורה בימי שחרותנו, אכן כך חווינו אותה, אך בקוראנו בה בבגרותנו, הסתבכה לה התמונה. הגבורים שבשמים ושבארץ, מתנהלים לעתים באופן לא מוסרי, שרירותי ואף אלים. לא מדובר בקריאה קנטרנית וחתרנית, אלא בקריאה עירנית, – קריאה בתשומת לב ומח, ללא הדחקות והכחשות, ללא הנחות וויתורים.

האם הבחנה זו הינה תופעה חדשה? האם אין זה מופע נוסף של עינו הרעה ובקורתו המפרקת של דורנו שגיא החוצפה? הבה נצא בעקבות תלמידי החכמים של עם ישראל לדורותיו וניווכח. תלמידי חכמים שבישראל, קראו בתורה בענווה ואמונה שלמה בקדושתה. הם הגו בה יומם ולילה וקראו בה בלב פתוח ורגיש, באוזן קשובה ומיומנת, בעין בוחנת ומעמיקה ראות. אין ספק בכך, פירות קריאתם מעידים על כך!

בקורת ותרצנות

היו לא מעט תלמידי חכמים שלא רק הביטו בה נכוחה, אלא גם התייחסו למה שראו בה ללא כחל ושרק, ולעתים אף הטיחו בקורת קשה בגדולי ישראל על התנהלות לא הולמת שלהם. בכך הלכו הם בדרכיו של אלוהי ישראל שאין לפניו משוא פנים ובדרכה של התורה שלא כיסתה את חולשותיהם וכשלונותיהם של  גדולי העם ובני העליה שבו. אמנם אם נהיה כנים, לא לגמרי, כי את האלוהים הם הצדיקו תמיד, ולא הלכו בדרכי גבורי המקרא, מאברהם ועד משה, שהעיזו להטיח דברים קשים כלפי מעלה. לכל היותר הודו בשפה רפה על אי הבנתם (שהינה כמובן תולדת קוצר דעתם האנושית). אך נניח לזאת לעת עתה.

אמנם, תמיד הדהד בבית המדרש גם הצליל האפולוגטי, ולעתים אף גבר על הקול הצלול והישר. במשך דורות רבים, בגלות, היה הקול המתרץ ומתפלמס הזה, חלק מאיסטרטגית ההישרדות ה’בלתי אפשרית’ של ‘כבשה אחת בין שבעים זאבים’, של עם ישראל בגלות, וגם בזכותו הגענו עד הלום.

די לאפולוגטיקה

היום, כיוון שהתבגרנו, ובעיקר כיוון ששבנו הביתה, שוב אין אנו זקוקים לתחבולות ההישרדות של המסכן והחלש, לא כלפי חוץ ולא כלפי פנים. אין יותר מקום ללמוד וללמד תורה באופן אפולוגטי, כ’ברירת מחדל’. אין טעם ללמוד את התורה באופן שתכליתו האמיתית (גם אם היא לעתים מוסווית) ‘להוציא אותה (תמיד) חכמה וצודקת, בכל מחיר’[1]. ספק אם אנו שומרים בכך על הכיפה שעל ראשי בנינו ותלמידינו, אך וודאי הוא שאיננו מלבבים בכך את התורה על עם ישראל ומשיבים אותו אל בית המדרש. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו, וליתר דיוק, חייבים לעצמנו, ללמוד באופן ישר וכן המבקש לברר ולהבין היטב. אין צורך לחשוש שאיננו ראויים וגם לא לחשוד בכוונותינו. הננו בני בית בתורה, מאמינים בה וראויים ללומדה ואף לדורשה. אין שום צורך וטעם לעשות ‘הנחות’ לתורה. היא אינה זקוקה לכך, היא אינה רוצה בכך. תורת אמת וחיים אינה פוחדת מלימוד נוקב, אדרבא היא רוצה בכך ושמחה בכך. וכבר למדנו ריה”ל שתורתנו היא כזהב משובח, שככל שיצרפו אותו יותר, יפלטו סיגיו ובדיליו, והוא ילך וישתבח ויתייקר[2].

כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם או כְּלֵי אֲצִילִים מְכֵרוֹתֵיהֶם[3]

דוגמא נאה לכך יש לנו בפרשת השבוע – ‘וישלח’, בסיפור על אונס דינה ופעולת התגמול של אחֶיה, בני יעקב. זהו סיפור מסעיר ומעורר שאלה קשה. אין עוררין על כך שהאונס הוא  מעשה נבלה. השאלה היא על צדקת תגובתם של האחים. מצד אחד, איך אפשר שלא לראות את שמעון ולוי כגבורי הסיפור? אמירתם הכאובה ‘הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ’?! היא כה חזקה, נוקבת ומשכנעת. מצד שני, איך אפשר שלא להזדעזע מהרג המוני של חפים מפשע?

כדי להתמודד עם הסיפור הקשה הזה כראוי, עלינו לקחת נשימה עמוקה, להתאושש מעט מסערת רגשותינו. לקרוא את הסיפור בתשומת לב, שוב ושוב (זהו סוד הקריאה החוזרת ונשנית מידי שנה, כל החיים, בתורה), כדי להצליל, להעמיק ולדייק את התרשמותנו הראשונית ממנו. בקריאה קשובה ורגישה, יתגלה לנו שלגיבוריו יש עמדות שונות ואף מנוגדות ביחס למהלך של שמעון ולוי. יעקב בוודאי לא מסכים איתם: ‘וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּישֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי’. בני יעקב אף הם כנראה לא מסכימים לכך, שהרי אינם נוטלים חלק פעיל בהרג (אע”פ שמשנעשה המעשה הם שולחים ידם בביזה ובגדול…).

השאלה הבסיסית היא כמובן, מה דעתו של ה’מספר המקראי’ – מה חושבת התורה – מה עמדתו של הקב”ה? האווירה הכללית של הסיפור (המגובה בלא מעט ביטויים ברורים), היא אוהדת למעשה שמעון ולוי (אמנם, אי אפשר להתעלם, מהרמזים על ‘יציאתה’ של דינה, וגם לא מריבוי הביטויים של רגשותיו מכמירי הלב, של שכם לדינה לאחר המעשה), אך סופו מפרגן להם באופן ברור: לטענתו של יעקב: ‘עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי וכו”, עונים הם נחרצות: ‘הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ’. יתר על כן, אף במישור המעשי מתבררת דעתם כצודקת: ‘וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב’ (בראשית לה, ה) ובוודאי לפי המסורת האגדית על הפסוק: ‘אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי’ לפיה, היתה לחימה, אך היא הסתיימה בנצחון של בית יעקב.

אבל יעקב ‘לא מוותר’, בסוף ימיו הוא שב ומבקר באופן חריף את מעשה שמעון ולוי והפעם במישור המוסרי: ‘שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר’ יתר על כן הוא גם מתרגם את הבקורת שלו לנבואת קללה: ‘אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל’ והקללה הזו אכן התקיימה, בוודאי לא ‘מאחרי גבו’ של הקב”ה!

אם כן, הטקסט והקונטקסט מאפשר הבנות והערכות שונות ומנוגדות של מעשה שמעון ולוי. פרשני המקרא, אכן התפלגו למצדיקים ולמוכיחים, באופנים מאופנים שונים, ובימינו נכתבו על כך מאמרים רבים מגוונים בהכרעתם, והחפץ להכנס לעבי הקורה, מוזמן לעשות כן ולהחכים[4].

השאלה הבאה המתבקשת היא: מה אנחנו, הקוראים בתורה כדי ללמוד לחיות נכון, אמורים לעשות עם הסיפור המביך והמבלבל הזה? כיצד אנו אמורים להכריע בין כל הקולות העולים ממנו וכל הפרשנויות השונות והסותרות שלו?

אם נשוב אל הסוגיה הכללית שבה פתחנו (שסיפור זה בא להמחישה), תתנסח השאלה כך: איך אפשר לנו, לאחר שהתבגרנו ואיננו יכולים כבר לקרוא את התורה ב’עצימת עיניים’, להמשיך ולראות בה את הסיפור המכונן והמדריך של חיינו?!

להלן כמה תשובות שאני נותן לעצמי. אשמח מאוד לשמוע איך אתם עונים על שאלה זו.

התורה – סיפור מכונן

התורה היא הסיפור המכונן, המאיר והמדריך של חיי. כרתתי איתה ברית ואני מחדשה מידי יום ביומו, בימי ‘טובה’ ובימי ‘רעה’ – כשאני מוצא אותה טובה, אך גם כשאני מוצא אותה מרה… וכדברי המדרש: ‘צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין – אע”פ שמיצר ומימר לי – דודי הוא’. אנסה להסביר.

בכללותה, מאירה לי התורה באור יקרות של אמונה באל אחד, חכם וטוב וחופשי לחלוטין, שדרכו היא ‘לעשות צדקה ומשפט’ ובו – בה קוראת לנו התורה לדבוק. זהו הניגון הבוקע ועולה מן התורה הנביאים והכתובים. זוהי הרוח הכללית של התורה שבכתב והתורה שבעל פה. זהו המסר של רוב הסיפורים ורוב המצוות שבתורה. התורה קוראת לי להיפתח אל הסוד שביסוד ההויה (‘עלמא איתקיימא ברזא’) ולהיות חכם, טוב וישר, ובעיקר, להשתדל ולהשתפר ולהתחדש בכך בכל יום מימי חיי. ‘תכלית חכמה (רש”י: עיקרה של תורה) תשובה ומעשים טובים’. (ברכות דף יז/א). מתוך האמון, האמונה והאהבה שלי לתורה אני ניגש ללומדה, ובעיניים פקוחות.

התורה – סיפור מאתגר

ומה לעשות עם הספורים הרבים והמצוות שאינם עונים לתיאור המלבב הזה? קודם כל, מה בשום פנים ואופן לא: לא עוד התפתלויות דרשניות מאולצות ל’טהר את השרץ’ בכל מחיר. מה כן? מה שלמדתי מן הנסיון, הוא שראשית, יש לקרוא פעם ‘שלישית’. הקריאה ראשונה – תמימה, השניה – בקורתית, השלישית – מתונה ונינוחה, קשובה ומעמיקה (‘שנים מקרא ואחד תירגום’). בקריאה ה’שלישית’ (שאותה כדאי לכפול ולשלש), אפשר שההתרשמות הראשונה תשתנה, לאו דווקא מקצה לקצה, אבל, בהחלט כן, לתמונה מורכבת יותר, לסיפור שיש בו קולות נוספים, ש’נחבאותם אל הכלים’ אינה מלמדת בהכרח על מידת חשיבותם. הדבר הבא שמומלץ מאוד לעשותו הוא ללמוד את פרשני המקרא מאז חז”ל ועד ימינו. אני איני זוכר שאלה או קושי שנמלטה מעינהם הפקוחות לרווחה. במהלך השנים נוכחתי שקשה למצוא פרשנות נועזת ואף חתרנית שלא התחדשה כבר ‘בית המדרש ללא הפסקה’ של עם ישראל. הקולות והפירושים, הפשטות והדרשות הללו עשויים לפתוח לנו שערי בינה חדשים ומשמחים.  ואם לא… אז נאמר בענווה: ‘לא ידעתי מה הוא לפי פשוטו’, נסתפק בתיק”ו (תשבי יתרץ קושיות ובעיות), נפרד מה’פרשה’ הקשה לנו (עד לשנה הבאה…) ונמשיך הלאה אל הפרשה הבאה.

 התורה – סיפור מכונן למבוגרים

התורה היא אכן סיפור מכונן, אלא שהיא סיפור מכונן למבוגרים (פראפראזה על ‘הגדרתו’ של לוינס את היהדות כ’דת למבוגרים’), כלומר, לעתים, היא אינה מאכילה אותנו בכפית, אלא מקשה עלינו בסיפורים מורכבים וסבוכים, רצופי דילמות ופרדוקסים, ולעתים אף מאתגרת אותנו ב’כתבי חידה’ מתעתעים, שאנו קרואים לפענח ולפתור (דוגמא מובהקת לכך היא: ‘דברה תורה כנגד יצר הרע’). זו מדיניות חינוכית התובעת מן הקורא, מתוך שהיא נותנת בו אמון.

התורה – סיפור מכונן בחופש ויצירתיות

התורה, אינה ‘שולחן ערוך’ שכל מה שנותר לנו לעשות, הוא לבוא אליו ולסעוד את לבנו, כלומר לקרוא, להבין ולבצע. אדרבא, התורה דומה יותר, לאוקיאנוס סוער המאיים להטביענו במצולותיו, שבו אנו קרואים למצוא נתיבות, ללוע של הר געש פעיל, שבו בוערים חומרי עתירי אנרגיה, שמהם אנו קרואים ליצור את יצירת האמנות של חיינו. התורה רואה את עיקר הערך של ערכיה, בכך שנגיע אליהם בעמלנו, לפי כוחנו, ובקצב שלנו, כלומר בחופש ולא בכפיה, ולכן אינה הולכת רק בדרך הישירה שבה המסר והלקח גלויים ברורים, אלא גם (ולא מעט) בדרך העקיפה שבה הדברים סמויים או לכל היותר נרמזים, ואנו צריכים להפיק מהם את הלקח.

התורה סיפור מכונן בניסיון ומבחן

יתר על כן, התורה מתנהגת לעתים כמחנך ‘קוצקאי’ המעמיד את תלמידו בנסיונות ומבחנים ‘ממש לא הוגנים’…

דוגמא: חכמים מלמדים אותנו כי כשהקב”ה פונה לנח ומספר לו על כוונתו לכלות את האנושות במבול, לאברהם, ומספר לו כוונתו לכלות על סדום, למשה, ומספר לו על כוונתו לכלות את ישראל, הוא בעצם מנסה ובוחן אותם. נח לא עומד במבחן ואינו מתפלל על דורו. אברהם ומשה עומדים בנסיון וצומחים ממנו להיות אבי האומה, ורועה הנאמן.

כמה דוגמאות מבית היוצר של הראי”ה קוק [5]:

ממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ, לא בתור חק מצוה, כי אז תאבד חלקה היותר ברור מזהרה, כי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה. והיא צריכה לעמוד בנסיונות קשים מאד, לנצח סתירות רבות, המפוזרות כצורי מכשול, במאמרים בודדים, בשטחיותן של כמה הלכות, ובהמון השקפות, הבאות מהצמצום שבחלק הגלוי של התורה, והמוסר הלאומי. אבל ברור הוא, שאך מתרחקת היא האהבה ממקורה האלהי, יקמל פרחה, והמקור האלהי מופיע הוא את אורו על ידי צינורות התורה והמעשה, ועל ידי הצמצום הלאומי המיוחד. ובזה באה עבודת רוח גדולה, איך לקיים את כל הצינורות במעמדם, ועם זה ישאוב מימי החסד בטהרתם והרחבתם המקורית. כמה פעמים מוכרחים לרדת למעמקי מחשכים, כדי לחפור דוקא משם את האורה היותר חפשית, היותר גדולה ועליונה. (שמונה קבצים / קובץ א / תקסד)

כָּל מַה שֶּׁבָּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל-פֶּה, שֶׁיּוּכַל לְרַפּוֹת קְצָת אֶת הָאַהֲבָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ בְּיַחַשׂ לָרְשָׁעִים הַיּוֹתֵר מֻחְלָטִים, הֵם נִסְיוֹנוֹת וּבֵרוּרִים לָאָדָם אֵיךְ שֶׁיַּעֲלֶה עַל מַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל אַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁיִּמְצָא לוֹ דֶּרֶךְ בֵּין הַסְּתִירוֹת כֻּלָּן, וְאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל וְאַהֲבַת הַבְּרִיּוֹת תִּשָּׁאֵר בִּלְבָבוֹ חַיָּה וְקַיֶּמֶת בְּלֹא שׁוּם גֵּרָעוֹן וּפִקְפּוּק בָּעוֹלָם. (אורות ישראל / פרק ד / ד)

כשיש על האהבה מניעות וסתירות, בין מן הטבע בין מן התורה, היא מזדככת יותר עד שהיא מתעלה לעצם האהבה האלהית, שבראה כל היצורים, שהיא מחיה אותם בכל עת. (מוסר אביך / מדות הראיה / אהבה ז)

דומני שהדברים מדברים בעד עצמם.

לא בשמים היא

ניסיתי בדברי אלה להביט בתורה בעין טובה – מאמינה – מעמיקה ולדון, ללמד ולהכריע אותה לכף זכות. אם חטאתי בחטא האפולוגטיקה, השם הטוב יכפר בעד, ואולי אף יחייך ויאמר (בפעם המי יודע כמה): נצחוני בני…

ואם עדיין לא ברור למישהו, דברי אלה היו שיר אהבה (עילג אך כנה) לבת המלך שבארמון, לאיילת האהבים ויעלת החן, לתורה. אמנם ‘אין אהבות (לגמרי) שמחות’, למדנו המשורר, אך הן עדיים אהבות. אחתום בפראפרזה על דברי משורר אחר: ‘אין יפות ממך ואין יפות כמותך’ ובפשטות: ‘אין עלייך’!


[1] בהקשר זה עלתה בזכרוני סלידתו של הרמב”ם מפסאודו-פילוסופים, אלה היורים את חיצם ואחר מכן מסמנים סביבו את מעגל המטרה…

[2] ספר הכוזרי, מאמר ראשון, מט: ‘הענין האלוהי, כזהב המזקק אשר בעת הבחינה, ימצא ערך כל דינר שלו גדול כפלים’. וכו: במאמר חמישי: ‘הדבר האלוהי כל אשר תבדק אחריו, תמצאהו כזהב הטהור’

[3] ביטוי זה לקוח משירו של שאול טשרנחובסקי ‘מעשה דינה’ בו דינה, היא הדוברת: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים / כְּלֵי-אֲצִילִים מְכֵרוֹתֵיהֶם / בְּסוֹדָם תָּגִיל נַפְשִׁי / בִּקְהָלָם יֵקַר כְּבוֹדִי / כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ-אִישׁ / וּבִרְצוֹנָם עִקְּרוּ-גָן / בָּרוּךְ אַפָּם כִּי עַז / וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה / יִרְבּוּ כְמוֹהֶם בְּיַעֲקֹב / בְּכָל-תְּפוּצוֹת יִשְׂרָאֵל / בָּרֵךְ אֱלֹהִים חֵילָם / וּפֹעַל יָדָם תִּרְצֶה / מְחַץ מַפְרְקוֹת עָרֵיהֶם / וְקָמֵיהֶם מִן-יְקוּמוּן

[4] אני נעזרתי מאוד בשני מאמרים מאירי עינים. הרב אלחנן סמט, ‘שמעון ולוי אחי דינה’; הרב תמיר גרנות – פרשת וישלח – ‘בקורת כוח השיפוט – ‘על מעשה שמעון ולוי`. (שניהם, באתר ישיבת הר עציון)

[5] הביטוי העשיר ביותר לכך נמצא בחיבורו של הראי”ה, ‘חזון הצמחונות  והשלום’.