קהלת – רבי נחמן – הרב שג”ר

תקציר החלק הראשון ופתיחה לחלק השני והשלישי

כן, יהיה חלק שלישי, והוא ‘נולד’ מתוך הרצון שלא להעמיס עליכם טקסט ארוך ומיגע מדי, וכדי שתוכלו לקרוא בנחת, לחשוב, לעכל, וגם להגיב וליצור שיח בינינו, אם תרצו.

בחלק הראשון, נפגשנו עם ההתמודדות של חז”ל, ראשונים ואחרונים, מקובלים ופילוסופים, עם התמיהה והכאב על הפער שבין הבשורה-ההבטחה הגדולה והמלהיבה של אלהי ישראל במקרא – השגחת המשפט והגמול, לבין אי התממשותה במציאות. המכנה המשותף של כל העמדות היה הניסיון להראות שההבטחה אכן מתקימת, באופן כזה או אחר.

בחלק זה, נפגש עם כמה התמודדויות שונות באופין מהקודמות. אני מבקש להקדים ולומר שהתמודדויות אלו עמוקות וסבוכות באופן מיוחד. במסגרת זו, איני יכול להסביר אפילו את המעט שאני מבין בהן. דברי ביחס אליהן יהיו ‘רמזים’ שכדי להבינם כראוי יש ללמוד את המקורות ואת מה שנכתב סביבם, באופן רציני. בכל אופן, בחלק זה נפגש עם עמדה מאמינה המודה בהעדר של גמול צודק ומשלימה איתו (קהלת), ועם מדרשי השגחת גמול הצומחים ממנה (רבי נחמן והרב שג”ר).

בחלק השלישי, והאחרון  נפגש עם מדרש השגחה שונה מהקודמים (לוינס), בו ארחיב קמעא. אחתום את המאמר בהרהורים מערערים.

מקהלת לרבי נחמן ולרב שג”ר – מהסתר פנים לחלל פנוי

קהלת

קהלת הוא הראשון ל’התפכח’ ול’הזדכות’ על האמונה בגמול, לכבות את אש הציפיה אליו, באופן נחרץ ו’לחתום’ על הסתר הפנים ה’קשה’, כהנהגה היחידה שהיתה הווה ותהיה, נקודה. לכל אורך המגילה ‘מנסר’ קהלת שוב ושוב בין החכמה, הצדקות, הכשרון והעמל של האדם, לבין מנת חלקו בחייו.

הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ כַּטּוֹב כַּחֹטֶא הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא: (ג) זֶה רָע בְּכֹל אֲשֶׁר־נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי־מִקְרֶה אֶחָד לַכֹּל וְגַם לֵב בְּנֵי־הָאָדָם מָלֵא־רָע וְהוֹלֵלוֹת בִּלְבָבָם בְּחַיֵּיהֶם וְאַחֲרָיו אֶל־הַמֵּתִים: (קהלת ט ב -ג)

הסתר הפנים האלוהי, לא רק שאינו מערער את האמונה, אלא אף מעצים את יראת האלוהים, הכל מאת האלוהים.

אִם־עֹשֶׁק רָשׁ וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק תִּרְאֶה בַמְּדִינָה אַל־תִּתְמַהּ עַל־הַחֵפֶץ כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם: (קהלת ז ז)

 אמנם, באופן הנשגב מבינתנו ומושגי הצדק שלנו, באופן המתסכל את האדם ומהביל עליו את עולמו.

יֶשׁ־הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים אָמַרְתִּי שֶׁגַּם־זֶה הָבֶל: (קהלת ח יד)

רבי נחמן

רבי נחמן ראה את עולמנו כחלל פנוי[1] מאלוהות, לא במקרה או כתקלה, אלא כמה שמכונן את האפשרות היחידה לקיומו.

וְכַאֲשֶׁר רָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם, לֹא הָיָה מָקוֹם לְבָרְאוֹ מֵחֲמַת שֶׁהָיָה הַכֹּל אֵין סוֹף. עַל כֵּן צִמְצֵם אֶת הָאוֹר לִצְדָדִין, וְעַל יְדֵי הַצִּמְצוּם הַזֶּה נַעֲשָֹה חָלָל הַפָּנוּי […] וְזֶה הֶחָלָל הַפָּנוּי, הָיָה מֻכְרָח לִבְרִיאַת הָעוֹלָם. כִּי בִּלְתִּי הֶחָלָל הַפָּנוּי, לֹא הָיָה שׁוּם מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כַּנַּ”ל. וְזֶה הַצִּמְצוּם שֶׁל הֶחָלָל הַפָּנוּי, אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין וּלְהַשִֹּיג, כִּי אִם לֶעָתִיד לָבוֹא. כִּי צָרִיךְ לוֹמַר בּוֹ שְׁנֵי הֲפָכִים, יֵשׁ וָאַיִן. כִּי הֶחָלָל הַפָּנוּי הוּא עַל יְדֵי הַצִּמְצוּם, שֶׁכִּבְיָכוֹל צִמְצֵם אֱלֹקוּתוֹ מִשָּׁם, וְאֵין שָׁם אֱלֹקוּת כִּבְיָכוֹל, כִּי אִם לֹא כֵן אֵינוֹ פָּנוּי, וְהַכֹּל אֵין סוֹף, וְאֵין מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כְּלָל. אֲבָל בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, בְּוַדַּאי אַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ שָׁם גַּם כֵּן אֱלֹקוּת, כִּי בְּוַדַּאי אֵין שׁוּם דָּבָר בִּלְעֲדֵי חִיּוּתוֹ. וְעַל כֵּן אִי אֶפְשָׁר לְהַשִֹּיג כְּלָל בְּחִינַת חָלָל הַפָּנוּי, עַד לֶעָתִיד לָבוֹא:

יש קושיות שאי אפשר לישב –

כִּי אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁל אֶפִּיקוֹרְסִית הַזֹּאת, בָּאִים מֵחָלָל הַפָּנוּי, אֲשֶׁר שָׁם בְּתוֹךְ הֶחָלָל הַפָּנוּי אֵין שָׁם אֱלֹקוּת כִּבְיָכוֹל. וְעַל כֵּן אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת הַבָּאִים מִבְּחִינַת חָלָל הַפָּנוּי [שֶׁמִּשָּׁם צִמְצֵם אֱלֹקוּתוֹ כִּבְיָכוֹל], אִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אֹפֶן לִמְצֹא לָהֶם תְּשׁוּבָה, הַיְנוּ לִמְצֹא שָׁם אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. כִּי אִלּוּ הָיָה מוֹצֵא שָׁם גַּם כֵּן אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אִם כֵּן לֹא הָיָה פָּנוּי, וְהָיָה הַכֹּל אֵין סוֹף כַּנַּ”ל.

וכאן נכנסת לתמונה האמונה העוברת-מדלגת על הקושיות –

רַק יִשְֹרָאֵל עַל יְדֵי אֱמוּנָה עוֹבְרִים עַל כָּל הַחָכְמוֹת, וַאֲפִלּוּ עַל הָאֶפִּיקוֹרְסִית הַזֹּאת הַבָּא מֵחָלָל הַפָּנוּי. כִּי הֵם מַאֲמִינִים בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּלִי שׁוּם חֲקִירָה וְחָכְמָה, רַק בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ ‘מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין’ […] וְהִנֵּה עַל יְדֵי אֱמוּנָה, שֶׁמַּאֲמִינִים שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין. וּמֵאַחַר שֶׁהוּא סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, אִם כֵּן שֶׁגַּם הֶחָלָל הַפָּנוּי בְּעַצְמוֹ נִתְהַוָּה מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ. וּבְוַדַּאי בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ יֵשׁ שָׁם אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, רַק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִֹּיג זֹאת, וְלִמְצֹא שָׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כַּנַּ”ל. עַל כֵּן הֵם עוֹבְרִים עַל כָּל הַחָכְמוֹת וְהַקֻּשְׁיוֹת וְהָאֶפִּיקוֹרְסִית הַבָּא מִשָּׁם מֵחָלָל הַפָּנוּי, כִּי יוֹדְעִים שֶׁבְּוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא לָהֶם תְּשׁוּבָה. כִּי אִם הָיָה מוֹצֵא עֲלֵיהֶם תְּשׁוּבָה, הַיְנוּ שֶׁהָיָה מוֹצֵא בָּהֶם אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אִם כֵּן לֹא הָיָה חָלָל הַפָּנוּי, וְלֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְהִתְהַוּוֹת הַבְּרִיאָה. אֲבָל בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, בְּוַדַּאי יֵשׁ עֲלֵיהֶם תְּשׁוּבָה, וּבְוַדַּאי יֵשׁ שָׁם אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ. אֲבָל עַל יְדֵי חֲקִירוֹת נִשְׁקָעִים שָׁם, כִּי אִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא שָׁם אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מֵאַחַר שֶׁהוּא בְּחִינַת חָלָל הַפָּנוּי. רַק צְרִיכִין לְהַאֲמִין שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ סוֹבֵב גַּם עָלָיו, וּבְוַדַּאי בֶּאֱמֶת גַּם שָׁם יֵשׁ אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ. (לקוטי מוהר”ן מהדורא קמא סימן סד)

אנסה להסביר בקצרה: אלוהים הוא ההויה האינסופית ולכן היחידה. ‘במקום’ שבו יש אלוהים, אין ולא יכול להיות עולם (אן לו מקום, אלהים הלא תופס את כל המקום…). ממילא מובן שבמקום שיש עולם, אין ולא יכול להיות אלוהים. אלוהים רצה לברוא עולם, והדרך היחידה לכך היתה, לפנות לו מקום[3], וכך הוא עשה. האמונה באלהים במובן הדתי הקיומי היא אם כן בעלת אופי פרדוכסלי שהרי קיומנו הוא תולדת העדרו, ונוכחותו היא רק בהעדרותו [2].

לכאורה אין כאן אלא שיבה למונותאיזם הישן והטוב. לאלהים טרנסצנדנטי לחלוטין. לשניות אונתולגית מוחלטת בין העולם לאלוהים. אמנם העוקץ שבראיית עולמנו כ’חלל הפנוי’ הוא, שהינו פנוי גם מנוכחות אלוהית שיכולה להיות לה משמעות של השגחת גמול אלוהית.  בכך הלך ר”נ צעד נוסף בדרך ‘אבירית’ זו, של ויתור על ‘הנהגת המשפט’[4]. אמנם ניתן ‘לרכך’ ולומר שכשם שגם אמונתו של רבי נחמן בהגחת הגמול, היא ‘אמונה פרדוכסלית’.

אני בעניי, איני מעכל את ‘האמונה הפרדוכסלית’, דומה היא עלי ככפירה עם קפוטה ושטרימל. גם האמונה הפרדוכסלית בגמול, מהדהדת בי את תוכחתו של הנביא: ‘הוי האומרים לאור חושך ולחושך אור’.

הרב שג”ר

הרב שג”ר המשיך ופיתח את מדרש האמונה וההשגחה של רבי נחמן, בסגנון קיומי פוסטמודרני[5]:

‘הסוכה משקפת את פרדוכס האמונה. […] האמונה מעניקה את הבטחון רק לאחר שנכנסים תחתיה, בעוד שלפני כן היא איננה אלא דירת ארעי מטה לנפול. הויתור על הבטחון הוא המביא לידי בטחון. […] האמונה במונחים  פרוידיאניים היא הינה השעית עיקרון המציאות’[6]. האקסטזה הדתית מתחוללת דווקא בחסיה בצל לא צל של עץ התפוח, דווקא בנכונות להשתחרר מרדיתם של הרציונליות ו’עיקרון המציאות’.

אנסה להסביר בקצרה: הבית הוא דירת הקבע, הוא המרחב הרציונלי והריאלי. הסוכה היא דירת ארעי, היא המרחב הרגשי והפנטסטי. בלשונו של פרויד, הבית הוא מרחב החיים על פי עיקרון המציאות. הסוכה היא מרחב החיים שעל פי עיקרון העונג. היציאה מן הבית אל הסוכה והישיבה בצילה, היא ביטוי לכך שהאמונה והבטחון באלוהים, אינן מתחיבת מחשיבה רציונליות וריאליסטית, אלא הינה ‘אקט מכונן’ – הכרעה חירותית לגמרי, כלומר, שרירותית. פרויד במסגרת הרדוקציה הפסיכלוגית שעשה לאמונה ולדתיות, יראה בכך סוג של רגרסיה אינפנטילית. הרב שג”ר רואה בכך דווקא השתחררות מתגרת יד הרציונליות והעקרות של עיקרון המציאות, ופריצה אל המרחב הפנטסתי של ההתענגות והאכסטזה.

מכך נגזרת גם תפיסת ההשגחה כמפורש בהמשך דבריו:

‘המכתב תמיד יגיע ליעדו’ מה פשר האמונה הנחרצת הזו? התשובה היא שהמכתב יגיע יעדו לא משום שהיעד קבוע מראש כמו בגישה המסורתית הטלאולוגית (תכליתית, מכוונת [ח.ו]) של ההשגחה אלא משום שהמקום שאליו יגיע המכתב תמיד יהיה היעד שלו […] האדם אינו הנמען עוד לפני שהמכתב נשלח. הוא הופך לנמען ברגע שהמכתב מגיע אליו – אותו הרגע שבו האדם פוגש במאורע (המכתב) המתרחש’[7]ן.

האדם הוא הקובע-מכריע שהוא הנמען של המכתב, ונפתח להקשיב ולפענח את המסר האישי שיש בו אליו.

אכן יש אמת וקסם בקולו של הרב שג”ר בכלל ובסוגיה זו בפרט. קול זה נשמע ומתקבל אצל לא מעט מבקשים אמיצים וכנים של אמונה ממשית. ‘אבל הלב (לבי) הוא רוצה הרבה יותר’…

[1] בדברים אלה יש צידוד בתפיסת החלל הפנוי של רבי נחמן כ’הסתלקות’ ולא רק כ’הסתתרות’. על מחלוקת זו בין לומדי רבי נחמן, ראה צ. מרק, מיסטיקה ושיגעון ביצירת ר’ נחמן מברסלב, פרק ח, עמ’ 257 – 280.

[2] זו סוגיה עמוקה וסבוכה ואיני מתימר במסגרת זו למצותה. פתיחה לסוגיה זו נמצאת בספרו הנ”ל של צ. מרק בהתחלת פרק ח.

[3] לעניננו אין משמעות למחלוקת הידועה אם הצמצום הוא כפשוטו או לא.

[4] הביטוי החריף ביותר לכך הוא הסיפור המסתים במלים: ‘וכך מנהיג הקב”ה את עולמו…’ המובא ברב ל”י בנדר, שיח שרפי קודש ב, ירושלים תשנ”ד, סימן פו, סיפור זה הוא ששבה את הרב שג”ר בקסמו של ר”נ, כך מעיד הוא ב’סוף דבר’ ל’שיעורים על ליקוטי מוהר”ן, הרב שג”ר חלק ב’.

[5] הרב שג”ר עוסק בסוגית האמונה והבטחון במקומות רבים. ראה למשל בספריו ‘שברי כלים’, ‘שארית האמונה’, ו’בצל האמונה’, במאמר ‘מרחב לאמונה’ בעיקר בעמ’ 74 – 79.

[6] הרב שג”ר, בצל האמונה, המאמר ‘מרחב לאמונה’, עמ’ 75.

[7] שם עמ’ 76