Print Friendly, PDF & Email

קריאות תיאולוגיות ב’בגדי המלך החדשים’

נפתח בסיום הסיפור בתרגומו של דוד פרישמן:

והמלך התפשט את בגדיו, והנוכלים עשו בידיהם כה וכה ויהיו כמלבישים את המלך את הבגדים החדשים, אשר לא היו ולא נבראו, והם כמלבישים אותו בגד בגד לבדו, איש אחרי אחיו ואיש אחרי רעהו, ויהי הם תופשים אותו במֹתניו ויהיו כקושרים אל מתניו את סרח השולים הסורח על הארץ, והמלך פונה כה וכה לפני המראות אשר על פני הקיר.

“מה נאוה המלך בבגדים האלה, מה יפים הם לעצמותיו!” קראו כולם פה אחד – “רק אין כצבעים היפים האלה, רק אין כתֹאר הנחמד הזה! אכן נפלאים הבגדים האלה!” “הנה הם עומדים ומחכים בחוץ ונושאים בידיהם את האפריון אשר בו ינָשא מלכנו ואדוננו בסך ברחוב העיר!” דבּר השר המנצח על הסדרים בבואו הביתה. “הנה אנכי נכון!” ענה המלך – “האם לא מקבילים הבגדים האלה היטב לבשרי?” ואחרי כן פנה עוד אָנה ואָנה אל מול פני המראות, להיות כאיש הבוחן היטב את תפארת בגדיו.

והשרים המשרתים את פני המלך הולכים אחריו לשאת בידיהם את סרח שוּלֵי האדרת כפעם בפעם, ויהי הם שולחים את ידיהם ארצה ועושים כה וכה להיות כמרימים את סרח השולים מעל פני הארץ, והם הולכים מאחרי המלך לְאִטָם וידיהם שלוחות מהם והלאה והיו כנושאים דבר; כי נזהרו לנפשותיהם מאד אשר לא יוָדע בקהל כי עיניהם לא הביטו ולא ראו דבר.

והמלך הולך מתחת לאפריון היקר ועובר בסך ובהמון חוגג ברחובות העיר, וכל העם אשר ברחובות ואשר בחלונות הבּתּים קוראים בקול: “הוי אֵל אלוהים, מה יפים הבגדים החדשים אשר ילבש המלך! מה נהדר סרח השולים העודף על האדרת! ומה מקבילים הבגדים אל כל עצמותיו!” כי נזהר כל איש לנפשו אשר לא יוָדע לרעהו כי עיניו לא תראינה דבר, ולא יאָמר עליו כי לא יצלח לפקודתו או כי לבו טח מהשכיל – אכן לא היו עוד בגדים למלך אשר ימצאו חן בעיני כל העם כבגדים האלה. “אבל אין כל כסות למלך ואין כל בגד על בשרו!” קרא פתאֹם ילד קטן. “הוי שִׁמעו שִׁמעו את אשר ידבר פי התמים הזה!” ענה אבי הילד אחריו, ואיש לרעהו הגיד בדממה את אשר דִבּר הילד. “אין כל כסות למלך! הנה שם ילד קטן אשר יאמר בפה מלא ולא יבוש כי אין כל בגד על בשר המלך!”

“אין כל כסות ואין כל בגד על בשר המלך!” קרא כל העם באחרונה פה אחד, והדברים האלה ירדו אל חדרי בטן המלך ויכאיבו לו, כי כמעט האמין גם הוא אשר צדקו דברי העם האחרונים האלה, ואולם בלבו אמר: “עתה אין לי עצה אחרת בלתי אם לכלות את אשר החלותי!” אז עדה גאון וגֹבה שבעתים מבראשונה וילך קוממיות והשרים המשרתים את פניו הולכים אחריו ונושאים בידיהם את סרח שולי האדרת אשר לא היה ואשר לא נברא.


פתיחה

בסיפור המקורי של אנדרסן אומר הילד התמים את מה שכולם רואים אך מכחישים ומדחיקים או לא מעזים לומר. המלך המהלך בחוצות העיר מעדנות וכולו אומר הוד והדר כבוד ויקר, מחליק מידי פעם קמט קטנטן בבגדי המלכות המפוארים שלו, מכניס את בטנו וזוקף את קומתו לתפארת הבגדים המלכותיים, הוא בעצם ערום. רבים הבחינו במשמעות התיאולוגית של סיפור זה הזועקת עד לארץ. אצטרף אליהם בניסיון לרדות עוד מעט דבש מגוית הארי הזו.


גרסה ראשונה – אמר הילד: המלך עירום

ביום בהיר (ויש המתעקשים – קודר) אחד העז הילד לומר ברורות: המלך הוא עירום!

אפשר להבין זאת בכמה אופנים:

א. המלך אמנם חי וקיים, אבל הוא בעצם אינו מלך, אלא ישות ערטילאית ומופשטת, חסרת כל תוכן או משמעות ואין לה מעורבות בחיים האנושיים. אפשר שהיא המקור להוויה ואף נשמתה, אך זה הכל וזה לא הרבה. ההתגלות האלוקית אינה ‘מלכותית’ אלא ‘התגלות של אי התגלות’, ‘התגלות של האין’. ההתגלות של האינסופיות האלוקית המסבבת וממלאת, מחיה ומאירה, אך ריקה מתוכן של אמת וטוב. זו אינה המלכות האלוקית המובטחת והנחפצת של משפט וצדקה. האדם הוא האמור להלבישה בבגדי מלכות ממקור צלם אךוקים שבו כטוב וכישר בעיניו. משימה כלל וכלל לא פשוטה.

ב. אפשר להבין שהילד אמר שהמלך אמנם היה לבוש פעם, אבל כעת הוא עירום מבגדי מלכותו. אף שהָיֹה הָיָה מלך שהתגלה לאדם, חשף בפניו את מסד ערכיו, האיר לפניו את אופק ייעודו והנהיג אותו בראשית דרכו, הוא כבר אינו מתפקד כעמוד אש מלכותי המוביל ומנהל את מצעד החיים האנושי ביד חזקה ובזרוע נטויה. ההתגלות של יציאת מצרים, מתן תורה מן השמים אל הארץ והשריית השכינה שנמשכה כל תקופת הבית הראשון, הוחלפה בהתגלות של ‘אב’ ולא ‘מלך’. אב שהוליד וחינך והקנה כלים ומשבגר הילד הטיל עליו את האחריות להמשך הפרויקט. האדם קרוא לתקן עולם במלכות הטוב האלוקי בכוח צלם אלוקים שלו והתורה שנתנה לו. משימה לא קלה אך מגמתה ברורה באופן כללי.

ג. אפשר להבין זאת באופן הנראה חתרני ואף כפרני, אך לעניות דעתי אינו כזה. יש להרהר ברצינות באפשרות שההתגלות של מתן התורה וההבטחה האלוקית למלוך בעולם בצדק ומשפט, לגמול לאיש חסיד כמפעלו ולתת לרשע רע כרשעתו, במרחב הפרטי ובעיקר הכללי, הייתה התגלות עומק הנטייה המוסרית של האדם ותמצית משאלות לבו הטוב, שביקשה לא רק את התגלותה שלה במרחב האנושי, אלא גם את ההתגלות עומק הנטייה המוסרית של נשמת ההוויה – של אלוקים. עתה משהתבגר האדם, הוא יכול לסיים את המסכת הארוכה והנפתלת של מאמצי צידוק הדין בשאלת הגמול (צדיק ורע לו, רשע וטוב לו) בלי שזה יערער את אמונתו באופן אותו מביא הנביא מלאכי: (יד) אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי יְדֹוָד צְבָאוֹת: (טו) וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ: (מלאכי ג). אדרבא, האומץ לומר זאת נוסך בו משנה אחריות ומרץ, עיזוז וחיל לתקן עולם במלכות הטוב  האלוקי.

דומני שההבדל בין האפשרויות האלה אינו מהותי אלא סגנוני. אנסה להבהיר זאת גם במחיר חזרתיות מסויימת.  


מנח אל אברהם

אפשר לקרוא את סיפור ‘בגדי המלך החדשים’ כסיפור על האכזבה המרה ממלכו של עולם שברבות הימים התברר שהוא בעצם עירום ומעורטל ממעלותיו בהם התהדר הוא עצמו. מעלות שכוננו את דמותו המלכותית. למגינת לבנו, המלך ששב והבטיח לנו לתפקד כמלך חכם וטוב העושה צדקה ומשפט וקיבל מאיתנו הרבה יותר ממאה ימים של חסד, לא קיים את הבטחתו שהפיחה בנו תקוה גדולה. לאחר כמה וכמה וכמה ניסיונות להסביר ולהצדיק אותו העזנו להודות שאינינו מבינים והתפטרנו מעבודתנו בתאגיד הענק הוותיק ‘תיאודיציאה’.

אפשר לחוות את ההתגלות הערטילאית הזו כאכזבה ושבר, להתכנס אל אבלות מתמשכת על המלך שאינו עוד ולשקוע ביוון הייאוש. אפשרות נוספת היא לשמוח כמוצאי שלל רב על השער שנפתח לנו לאמונה בוגרת. להודות על שזכינו לעבור מהאמונה הילדותית לאמונה הבוגרת

[i]. אמונה שמשמעותה חיים לנוכח ובעצם בתוך המסתורין הסובב ומקיף אותנו והממלא אותנו. אמונה המזמינה אותנו להקשיב ולשמוע את הקריאה הנצחית ‘לך לך’ הקוראת לנו לצאת מאזור הנֹחות שלנו וללכת אל הלא נודע, לחיות ולהתקיים, להיות ניזונים ומתפרנסים מאור הרז, מהסוד והפלא. לקיים בעצמנו את מאמר הזוהר: ‘עלמא ברזא איתקיימא’. ואם ישאל השואל: ‘מה יצא לנו מכך ומי יודע לאן נגיע?’ נשיב לו: מה שיצא, יצא! כל הבא מזיקה זו אל האינסופיות, ברוך הבא! נאמין בסוד שיהיה לנו מקור חיים והשראה ולאשר יביאנו נלך… 

אפשרות נוספת העומדת בפנינו היא להבין שאנו הם האמורים להזדרז ולתפור את בגדי המלך החדשים, להלבישו בהם ולכונן בכך את הממלכה שהלא ‘אין מלך בלא עם’, ללא עמעום – הלבשה של האור הגדול והמסנוור של עצמותו. בעצם זו אותה האפשרות הקודמת המיסטית והרומנטית כשאנו מוסיפים על ההתבטלות אל האינסוף, את ההתייצבות הרגישה והקשובה מולו. ממירים את המונולוג בדיאלוג, משלימים את האיתערותא דלעילא באיתערותא דלתתא. העולם אמנם מתקיים על הסוד, אך האדם אמור לחיות אותו במלוא שיעור קומתו ממקור רוחו הבהירה והצלולה ונפשו העירה.

מי שאמור לעשות במלאכה זו הם חייטים ישרים והגונים ובעיקר צנועים וענווים שאין בהם שמץ של זחיחות, שאינם ‘יודעי כל’, שאין להם ‘וודאות מוחלטת’, שאינם ‘דוברים רהוטים’, ששיחם חרישי ולא מתלהם (להבדיל מ’החייטים הנוכלים’ הלבושים ומעוטרים בכל ה’מעלות’ הנ”ל). חייטים שמכונת התפירה שלהם היא ‘צלם אלוקים’, חוטי השתי שלהם היא התורה שבכתב וחוטי הערב הינה התורה שבע”פ. הבו לנו חייטים ענוותנים, כבדי פה, רצוי מגמגמים, שילבישו את מלכנו האהוב בבגדי כבוד ותפארת.

זהו איפה סיפור מודרני בו ‘מות האלוהים’ יכול להיתפס כפשוטו הניטשיאני הפרוע, אך גם כשחרורו והשגבתו אל מעבר לאופק המשמעות המוגבל של  החיים האנושיים (העלול גם להתקבע ולהתאבן) אל ערפלי תעלומות הסוד והמסתורין שהם יהיו מקור החיים וההשראה שלנו. מתוך כך מאירה לנו (בעיקר בציון) באור חדש ההתגלות הישראלית המתמדת של ‘אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו’ ומכשירה בכך את האפשרות של התגלות חדשה שלו שתבקע ותאיר בכפלים לתושיה והפעם לא מן השמים אלא גם מתוך עומק צלם אלוקים שבאדם. ‘תורת ארץ ישראל’, באכה ‘תורתו של משיח’.

הגרסאות הבאות הן גרסאות פוסט מודרניות לסיפור.


גרסה שניה – אמר הבחור: אין מבקש אמת ושוחר טוב

בגרסה זו הילד שכבר התבגר והינו בחור נמרץ וכבר אינו כה תמים, מגלה לנו כי בגדי המלך קיימים, לגמרי קיימים, אך הם תלויים ברישול אלגנטי על בובת דוגמן הנשלטת על ידי בינה מלאכותית… בעצם אין אלא בגדי מלך, אך מלך, אין ואין (ואולי מעולם לא היה). הבגדים שהולבשו על הבובה (הרובוט) הם האידיאולוגיות שהאליטות יצרו בגודל חכמתם, וטענו, בתמימות או ברשעות, אך בנחרצות, שהן אמת מוחלטת, שהן מעוגנות בטבע, בתבונה ואף בטרנסצנדנטי וכך טובן וברכתן לאדם. הם שבו ושיננו לנו שהאמת הטבעית, האוניברסלית והנצחית היא זו שתביא מזור לכל מחלות האדם. לאמיתו של דבר, לא רק שהן אינן ה’אמת’, הן כלל אינן נובעות מבקשת האמת והטוב אלא מהשאיפה לכח ושלטון (הגמוניה). לאמיתו של דבר הן אינן טובות ומיטיבות, אלא הן מנגנונים של שליטה ודיכוי, קיפוח והשפלה, הזרה והדרה.


גרסה שלישית – אמר המבוגר: אין תבונה ואין עצה

הגרסה השלישית מתחייבת מהקודמת. הילד שכבר אינו בחור אלא מבוגר רפלקטיבי ומפוכח היודע היטב את מגבלות התבונה האנושית ותעתועיה, טוען ללא כל פאתוס שאין מלך ואין בגדים! יתר על כך, אין לאדם שום אפשרות לדעת מה יש ומה אין. גם התבונה של הנאורות וגם תנופת היצירה של הרומנטיקה, מגששות באפלה ואין בכוחם לדעת את המציאות. המלך החדש שהומלך לא מכבר – התבונה האנושית הכוחנית והמניפולטיבית נחשפת כחסרת תוקף פנימי (גוף) וממילא כצרור של השערות מופשטות פורחות באוויר (בגדים).


גרסה רביעית – אמר הזקן: אין דבר

מכאן קצרה הדרך לגרסה הרביעית. הילד שאינו בחור וכבר לא מבוגר אלא זקן ש’ראה הכל’, טוען בלהט מפתיע שהכל דמיון ובדיון, שאין דבר. לא רק שתבונתנו לא קיימת, אלא אנו עצמנו לא קיימים וכך גם לא העולם וכמובן לא האלוהים. לא רק אלוהים נעלם, העולם שמסביבנו גם הוא אינו קיים ואינו אלא תמונה מרצדת וחולפת של חלום שבו אנו שרויים. ודוק החלום אינו שלנו אלא אנחנו שלו…


קיצור תולדות המלך ובגדיו

הגרסה הראשונה, היא הסיפור המודרני. היא ‘קיצוץ בנטיעות’ או ‘ניתוץ אלילים’, היא בקורת התבונה הדוגמטית וקריאה לכינון של תבונה בוגרת (נאורה או רומנטית) אך גם לאמונה בוגרת ודעת אלוהים בהירה וצלולה.

הגרסה השנייה והשלישית הם ספורים פוסטמודרניים.

הגרסה השנייה היא ‘כפירה בעיקר’, היא מפשילה את פרגוד הדעות והאמונות האשלייתיות וחושפת את החיה האנושית המסתתרת מאחוריהם. היא כפירה באמיתת אהבת החכמה וביושר בקשת הטוב וחשיפת בלעדיות ומוחלטות ‘שיח הכח’.

הגרסה שלישית ממשיכה במסע ה’הרג’, מקצצת את הנטיעות וממשיכה וכופרת בעיקר (בשורש) ודעתה אינה מתקררת עד שהיא כופרת גם במקור הקיצוץ והכפירה – בתבונה האנושית. המתחייב מכך היא הכפירה גם בכפירה עצמה וממילא גם בתבונה הביקורתית הנחשפת אף היא כמצג שווא. התוצאה היא אגנוסטיות גם ביחס לעולם ולאדם ולא רק ביחס לאלוהים.

הגרסה הרביעית ההולכת ונכתבת היא הסיפור הפוסט – פוסטמודרני.

הגרסה הרביעית היא מכחישה לא רק את מציאות האל ולא רק את היותו בורא מתגלה ומנהיג, לא רק את תבונתו של האדם על כל פניה (הדוגמטי, הביקורתי וה’דרווינסטי’), אלא אף את מציאות העולם וממילא גם את מציאות האדם. בהחריבה את העולם כולו כ’מסקנה עקבית’ של קודמותיה, היא בוראת עולם חדש שאינו אלא חלל פנוי לגמרי מאלוהים, מאדם ואף מעולם. עולם שאינו אלא הזיה שיש בה חליפות של גאות ושפל. גאות בה מגיחים משום מקום מלאכים ושדים, פיות וליליות, אבירים ומפלצות, המתפוגגים. שפל שבו הם נעלמים כלעומת שבאו ומפנים את המקום לגאות הבאה. וחוזר חלילה.

וכאן שב הילד הקטן והתמים לתמונה ושואל: מי הוא זה הקורא במדבר בקול ניחר?


[1] ראה סדרת המאמרים נח ואברהם – ילד קטן, ילד גדול