Print Friendly, PDF & Email

זהו הפרק השלישי בסדרה. גם בו איני דן בסוגיה במישור התיאולוגי, אלא מפרספקטיבה אישית, פנומנולוגית וציבורית.יש בפרק זה חפיפה לדברים שנכתבתי בפרקים הקודמים והכנה לפרק הרביעי והאחרון (בינתים).


אמונתי

כשאני מתבונן באמונתי האימפרסונלית ומנסה להנהירה לעצמי, אני מוצא שהיא אינה ביטוי של תיאולוגיה או אידיאולוגיה ואף לא של אג’נדה חינוכית או מחשבה פוליטית, אלא היא נובעת מחוסר יכולת כפול.

ראשית, חוסר היכולת לדמות את אלוהים כאישיות רבת פנים, זהויות ותפקידים (מלך, אב, דוד וכיו”ב) להתייחס אליה ולדבר עליה ואליה בשפה זו אף שאני יודע שהינה השפה המקראית והחז”לית וגם השפה הדתית המקובלת ו’הרשמית’ היום.

הכי פשוט לי לראות בחוסר היכולת הזו שלי ענין ביוגרפי. לא גדלתי בבית דתי על ברכי הדימוי הילדותי האישי המלבב של אלוהים, וכש’התוודעתי’ לאלוהים, היה זה בגיל מבוגר ובבית מדרש שעל פתחו הייתה חרותה באש שחורה על גבי אש לבנה הכתובת ‘אחד ואין יחיד כייחודו נעלם וגם אינסוף לקדמותו’ וששפתו הייתה שפת התבונה המפשיטה הפילוסופית והקבלית, מהרמב”ם והרמב”ן ועד הראי”ה קוק. אמנם, כיוון שאני מכיר אנשים בעלי ביוגרפיה דומה לשלי שכן יכולים ואף שמחים לדבר בשפת הדימויים האישיים, כנראה שמדובר בעניין ‘פסיכולוגי’ ואולי אף נשמתי ולא רק ביוגרפי.

כפי שיתברר בהמשך, למדתי עם הזמן להתמודד עם חוסר יכולת זו ולדבר לעתים בשפה הפרסונלית (רמז: זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד). זה הופך את הפן השני של חוסר היכולת שלי לאמץ שפה זו כשפת האם הדתית שלי ככבד משקל ומכריע.

שנית, חוסר היכולת לאמץ את תמונת העולם המקראית, שבה אלוהים הוא אישיות של מלך מחוקק ושופט צדק, ובשורתה העיקרית היא ‘תורת הגמול’.

את חוסר היכולת הזה, הכי פשוט לתלות בנוראות השואה, אבל האמת היא שלמרות ה’יחידאיות’ החד משמעית שלה בעיני, השואה הייתה (וחשוב לי להדגיש שאיני מסביר בזאת חלילה את השואה, אלא רק מצביע על היבט אחד שלה) מופע נורא במיוחד של מצב עניינים עתיק ומוכר. הרי מאז ומעולם ‘חגגו’ הרוע והרשעה בעולם ו’כל דאלים גבר’ ומהרגע שעמד האדם על דעתו, זעק – שאל: ‘מדוע דרך רשעים צלחה’.

תורת הגמול מדברת על ‘משפט צדק מוסרי’ הזהה ל’משפט צדק דתי’, כלומר הצדיק שלו ראוי הטוב, הוא עובד אלוקים, והרשע לו ראוי הרע, הוא זה שלא עבדו. כבר חז”ל מתמודדים עם העובדה שבפועל, זה כלל אינו פשוט. ההנחיה לעבוד ‘שלא על מנת לקבל פרס’, הדעה ש’שכר מצוות בהאי עלמא ליכא’ והאתוס של ‘היום (בעוה”ז – הפרוזדור) לעשותם ומחר (בעוה”ב – הטרקלין) לקבל שכרם’, מבטאים זאת. הפתרון של שאלת ‘צדיק ורע לו’ ב’עולם הבא’ והמשכו על ידי המקובלים בעולם שקדם, ב’גלגול’ הקודם, שחררו את העוה”ז, את הכאן והעכשיו, מנטל ה’הוכחה’ לקיום ההבטחה והבשורה המקראית. לעניות דעתי השקפה זו על מצב העניינים הנוכחי של הצדק והגמול האלוקיים מקפלת בחובה גם את האמירה הלא נעימה לאוזנינו והמכאיבה לליבנו: ‘שכר תפילות בהאי עלמא – ליכא’.


‘דתיותי’

כל זה אינו מאפשר לי להרגיש, לחשוב, לדבר ולחיות באופן קבוע בשפה הנחשבת לשפה הדתית האותנטית. למרבית הפלא יש עליה היום קונצנזוס מקיר אל קיר. להפתעתי המתחדשת בכל יום תמיד, כך סבורים ובטוחים, עמך ישראל (דתיים וחילוניים), תלמידי חכמים רבנים ומחנכים, וגם המלומדים והחוקרים האקדמיים. דתיות אותנטית, היא אמונה פרסונלית ואף מיתית, בשני המובנים שציינתי לעיל. כל עמדה אחרת נחשבת ‘לא דתית’ לטוב ולמוטב.

יש בכך התעלמות רבתי, מעוררת התפעלות, מיצירה תורנית רוחנית פילוסופית קבלית וחסידית עשירה שהציבה חלופות מרתקות ומאתגרות שיש בהן מלאות של רוחניות ולהט, רליגיוזיות ומיסטיות. את כל אלה נשא הרוח של האורתודוקסיה הפונדמנטליסטית החיה בחוויה קיומית של חרב המונחת על צווארה ורואה בכל רפלקטיביות וביקורתיות, תחכום ועומק, ריאליות ויושר או הטלת ספק וכיו”ב, לא פחות מעמלק… ניחא. ואני והדומים לי, בדד בדד נותרנו באור…

אז איך אני ממשיך לחיות חיים רוחניים, תורניים, מוסריים ודתיים? ראשית, בכך שאיני אדוק ועקבי באימפרסונליות. במרחב החיים היומיומי אני מרשה לעצמי לדבר בשפה הדתית הפרסונלית בעיקר בתפלה אך לא רק. שנית, אני משתדל ללמוד ולחשוב בשפה האימפרסונלית וגם לנסות לתרגם את השפה הדתית של התורה, התפילה והמצוות לשפה זו. בפועל זה אומר שיסוד העבודה ושורש החסידות הוא לא רק ללמוד ‘תורה שבע”פ’, אלא לעשות ‘תורה שבע”פ, כלומר, לעבוד את עבודת המדרש היומיומית המתמשכת של דיבוב האמת הקדם ובתר מילולית של ה’תורה שבכתב’ בשפה העכשווית. אני מבקש בכך ללכת בעקבות ת”ח מאז מקדם, בעקבות ברמב”ם, ‘הנשר הגדול’ שביסס את כל משנתו על ‘דיברה תורה בלשון בני אדם’ ובעקבות הראי”ה שהביט אל ‘דברת הקץ המגולה’ ולכן זכה לכוון ולחדש ‘לאמיתתה של תורת אמת’.

עד כאן באופן אישי ועתה גם ניסיון להתבוננות רחבה והכללה פנומנולוגית.


ארבע אפשרויות – אמונה תמימה ומיתממת, אימפרסונלית ואימ-פרסונלית

  • אמונה תמימה – האמונה הפרסונלית במובן המקראי – חז”לי. דתיות פנימית וחיצונית תמימה, הבאה לידי ביטוי באורח חיים הלכתי מעשי, מסורתי ו’אורתודוקסי’ במידה כזו או אחרת.
  • אמונה ‘מיתממת’ – אין כאן ליצנות
    [ציניות]  כלל. איני מתכוון לגנאי, כוונתי ל’היתממות’ במובן חיובי כמו המובן של ‘התחכמות’ לעתים. מדובר על הכרעה מודעת וחופשית של ‘חכם’ להיות גם ‘תם’ – ללכת בדרך האמונה הפרסונלית במובן המקראי – חז”לי, לדבר בשפתה ולחיות אותה באורח חיים הלכתי מעשי, מסורתי ו’אורתודוקסי’ במידה כזו או אחרת. במיטבה מדובר על דתיות פנימית, אותנטית ורפלקטיבית!
  • אמונה אימפרסונלית – בסגנון ובשפה פילוסופיים או מיסטיים, מזרחיים או מערביים, ישנים או חדשים. במיטבה מדובר על דתיות פנימית אותנטית ורפלקטיבית וכו’, ועל אורח חיים הלכתי מעשי, מסורתי ו’אורתודוקסי’ במידה כזו או אחרת.
  • אמונה אימ-פרסונלית[1] – כוונתי לשילוב של אמונה פרסונלית ואימפרסונלית, תמימות וחכמה בעקבות הדרכתו של הראי”ה לאמץ ולכלול ולייחד שתי אמונות אלו. האימפרסונלית כתודעת העומק הרוחנית שברקע תודעת היום יום המעשית. בהכללה מושכלת זו רואה יישום קיומי של התובנות הרוחניות הפנימיות: ‘יחוד קוב”ה ושכינתיה’, ‘הויה הוא האלוקים ועתיקא קדישא וזעיר אנפין כוליה חד’, ‘והויה בהיכל קדשו’[2].

טענות ומענות

לצורך המשך הדיון אניח שבכל אחת מאפשרויות הנ”ל כלולה ההכרעה להמשיך ולחיות את האתוס הישראלי המסורתי הכולל דעות ואמונות, מחד, ואורח חיים הלכתי מאידך. אין להתפלא על כך שבפועל, תתגוון הכרעת המשנה הזו לצבעים שונים ותתנגן בצלילים שונים.

לאפשרות א’ אני קורא ‘אמונה כפשוטה’. לאפשרויות ב’ ג’ וד’, אני קורא ‘אמונה שלא כפשוטה’.

נהוג לטעון שאפשרות ב’ ג’ ד’ (כלומר כל אמונה שאינה ‘תמימה’ ו’כפשוטה’) הן ‘מדרון חלקלק‘ ועלולות להיות מסלול של יציאה ונטישה של האתוס הדתי המסורתי והצטרפות לאלה שכבר עשו זאת בשל הפער הזה. הבה לא נשכח שה’צונאמי’ של פריקת עול מלכות שמיים תורה ומצוות של רוב עם ישראל שהתרחש לפני כמאתיים שנה, יצא מהמרחב של האמונה התמימה. כדאי גם לשים לב לכך שגם היום יש תופעה לא זניחה של נטישה של המרחב האמוני הדתי התמים.

הטענה החילופית לטענה הנ”ל היא שלכל הפחות, הלהט והמסירות והמחויבות לאורח החיים ההלכתי המעשי יפחתו ויחלשו באפשרויות הלא תמימות. זה כנראה טבעי ונכון בעיקר בשלב הראשון[3] אבל זה יכול ללכת ולהשתקם בהדרגה בהמשך. בנוסף לזאת כדאי לבחון את המחויבות המסירות והלהט לא רק ביחס להיבט הדתי הפולחני[4] של האמונה אלא גם להיבטים הנוספים של האמונה הדבקות והקדושה – הרוחני האמוני, התבוני והמוסרי והלאומי. בל נשכח שדווקא ארבעתם יחדיו בונים את מלוא שיעור הקומה של האדם, של הארת צלם אלוקים, של הקדושה[5]. כדאי שנזכור שזיהוי היהדות עם דת ודתיות, הוא תולדת החורבן והגלות, והגיעה העת לחדול מלזהות את הדתיות כחזות הכל, להרחיב את יריעות האוהל ולהחזיר את התחום של מחנה שכינה להיקפו המקורי. ועוד – מי אמר שה’להט’ הדתי הינו האנרגיה הבלעדית של עבודת ד’? ה’אור’ של התבונה, עשוי לחולל אחריות ומחויבות לא פחות מהחום של הרגש, ויתרונו הוא שהוא קבוע ועקבי, וגם שווה לכל נפש ולא רק ליחידי סגולה ולעתות רצון נדירות.

שאלה מתבקשת היא: מה ההבדל בין ב’, ג’ וד’, ששלושתן אינן ‘אמונה כפשוטה’, כלומר ‘אמונה תמימה’, מעבר להבדל הרוחני הפנימי, לשפה ולנאמנות הכללית לאתוס הדתי המסורתי?

באפשרות ב’ הדבקות באתוס הדתי נעשית בדרך כלל מתוך ויתור והרפיה מהניסיון ‘לתרגם’ את האתוס הדתי לשפה רוחנית רציונלית ולהלימה אל המציאות הריאלית. המסקנה העקבית היא אימוץ של דואליות, שבה הדבקות באתוס הדתי היא ענין של הכרעה קיומית, הנמצאת בדיכוטומיה עם האתוס המודרני. קבלת עול מלכות שמיים תורה ומצוות בנוסח ליבוביץ’. יש וההולכים בדרך זו ‘מגדילים עשות’, מחדשים ‘תיאולוגיות אבסורדיות’ ומאמצים את מה שנקרא ‘אמונה פרדוקסלית’ ובכך לא רק מצדיקים, אלא עושים אידיאליזציה של הוויתור על חיבור האמונה והדתיות לריאליה, לתבונה ולחיים. הכרעה כזו נעשית לא פעם ב’חסות’ חסידית או פוסטמודרנית או שניהם גם יחד ומדברת בשפתן.

באפשרות ג’ הדבקות באתוס הדתי תהיה מתוך אמונה באפשרות ובנכונות של התרגום והרלוונטיזציה של האתוס הדתי לשפה הרוחנית, והמשך הליכה בדרך המדרש של התורה שבע”פ.  ההולכים בדרך זו נוכחים עד מהרה שהתקדמותם איטית מידי ולא משביעת רצון ולב, והם עשויים להתנחם בינתיים באיכויות התבונית והמוסרית הכללית של האתוס הזה ובערכו ההיסטורי הלאומי ואף האוניברסלי. היהדות העכשווית נתפסת כפרויקט שיקום ושכלול ומסגרת וכלי ליצוק לתוכם את אוצרות הרוח והתרבות של עם ישראל, לעבדם ולהעבירם מדור לדור.

באפשרות ד’ יש ניסיון לשלב, בדיעבד או לכתחילה, את שתי האמונות והשפות באופן אחדותי דיאלקטי המתמודד עם סכנת הדיכוטומיה מחד וסכנת ההרמוניזציה השטחית מאידך.

למדונו חכמים ‘כל הדרכים בחזקת סכנה’ – לכל הדרכים הנ”ל אורבות סכנות ידועות יותר ופחות. הבחירה בדרך היא על שום התאמתה וסיכוייה ולמרות סכנותיה. הסכנות אינן בהכרח סיבה לנסיגה אלא אתגר להתמודדות.


ואיפה עם ישראל בסיפור הזה?

לאחר הדיון האישי והפנומנולוגי, יש מקום לברר סוגיה זו בפרספקטיבה ציבורית. נקודת היחוס לדיון כזה הוא עם ישראל ולא מגזר או מחנה מסוימים בתוכו. גם היום, כמאז מקדם, עם ישראל בכללותו ולא חלק ממנו, הוא הנמען של התורה וקבלתו אותה היא ה’הצלחה’, כמו שדחייתו אותה היא ה’כשלון’ המברר את הצורך להאירה להעמיקה ולהרחיבה. מצב הדברים היום הוא שרוב עם ישראל אינו בוחר באף לא אחת מארבע האפשרויות הנ”ל! רוב עם ישראל היום אינו שייך לעולם הרוחני התורני בשום צורה שהיא, לא לאמונה ה’תמימה ‘ולא לזו ה’חכמה’, לא לשפה הדתית הפרסונלית ולא לשפה ה’לא דתית’ האימפרסונלית ולא ל’שילובים’ שביניהן, ובעיקר לא למחויבות ולנאמנות לאורח החיים המתחייב מקבלת עול מלכות שמיים תורה ומצוות. בפשטות, זה אומר שמה שיש בשטח אינו מספק, ושיש צורך אקוטי בחידוש ויצירה רוחניים משמעותיים שיחוללו פעימה נוספת של ‘הדור קבלוה’…


[1] שם (זמני?) שהמצאתי לעמדה זו, כי איני מכיר לה שם ומתוך רצון לשמור על הזיקה לעמדות הידועות גם במישור הלשוני המושגי. גם חמדתי לי לצון בלשון נופל על לשון…

[2] כל אלה לשונות של הראי”ה בדיוניו על הסוגיה. לדיון ולהכרעה אלה של הראי”ה, יוקדש המאמר הרביעי בסדרה.

[3] הראי”ה קוק מוה”ק עמ’ שכא – ‘אהבת הכלל והבסיס המעשי’

[4] אורות ישראל פרק ח ב, שמונה קבצים  קובץ א תרנח

[5] מאמרי ראי”ה א, טללי אורות ד – ארבעת הרוחות