Print Friendly, PDF & Email

אֲדוֹנֵי הָאֶ-לוֹהִים

את הדברים הבאים התעוררתי לכתוב בעקבות הדיון (והתגובות שנוספו לו) שהתקיים מעל דפי ‘שבת’ בין ניר מנוסי לבין ברוך כהנא, על ספרו של ברוך כהנא ‘אורות האדם והנפש | משנתו הפסיכולוגית של הראי”ה קוק וכלים ליישומה’. הדיון הזה פתח אצלי פצע שלמען האמת מעולם לא זכה להיסגר. דברי הם הבעת כאב ומחאה על תופעה רווחת במחוזותינו ולא המשך של הדיון החשוב על ‘פסיכולוגיה יהודית’. חשוב לי להקדים ולומר שאיני מכיר את ניר מנוסי אישית. קראתי בעבר מאמרים וספרים שלו. נהניתי מסגנונם ותוכנם, למדתי והתברכתי מהם. ההסתייגות שיש בדברי הבאים הינה מסגנון ותוכן דבריו של מנוסי בדיון המסוים הזה, לא מאישיותו כאדם ומפועלו כתלמיד חכם.


מאז ומעולם היו כאלה שראו את מערכת היחסים שלהם עם אלוקים כמערכת היחסים האחת והיחידה. כל מערכת יחסים אחרת היא או אליליות ועבודה זרה או כפירה וחילוניות ר”ל. זו אינה תופעה חדשה אבל זה לא עושה אותה פחות מדכדכת. פעמים רבות, זה לא מתחיל ומתמצה במערכת היחסים הדתית, אלא באישיות עצמה (של היחיד ושל הקבוצה) המתאפיינת בכך שהיא מזהה את מרכז העולם כמקומה (המשתנה כמובן עם תנועתה) ואת דרך הזהב כדרכה (ללא תלות במספר הזיגזוגים ופניות הפרסה שהיא עושה) ואת הגאולה האישית והכללית כפרויקט הבלעדי שלה. לתופעה זו אני קורא ‘אֲדוֹנֵי הא-לוהים’. אלה אנשים וקבוצות בעלי וודאות מוחלטת שמערכת היחסים שלהם עם אלוקים היא מערכת היחסים האחת והיחידה הראויה לשמה זה. רק הם חיים לפני ונוכח אלוקים וכל מי שאינו שייך לחוג אנשי שלומם לוקה בתסמונת המודרניזם המחלן כל קודש ונכשל בכשל רדוקציוניסטי פסיכולוגיסטי של האמונה והדבקות וכיו”ב. הם אינם יכולים לעמוד בפיתוי של למשמש ולפשפש באמונתו של הזולת (את שלהם הם כבר עצבו וגבשו ב”ה), כמובן לשם שמים… הרטוריקה של ‘אדוני הא-לוהים’, יכולה להיות גסה ואלימה, מעודנת ורהוטה, מתנשאת ומטיפה, ענוותנית ומכילה… היא יכולה להיות כל דבר. את מהותה היא יודעת לצקת אותו לכלים מכלים שונים, הכל לפי ההקשר, הכל לפי ההערכה מה יביא לניצחון נוסף במסע גרוש החושך והפצת האור.היטיב (כרגיל) לבטא זאת הראי”ה קוק:

‘סימן רע הוא למפלגה, אם היא חושבת שרק עמה הוא מקור חיים, של כל החכמה וכל היושר, וכל זולתה הכל הבל ורעות רוח.’ (אגרות הראיה / כרך א / יח)


המפגש האחרון שלי עם תופעה זו הייתה הביקורת של ניר מנוסי על ספרו של ברוך כהנא. תמצית הביקורת החריפה, שלא לומר הקטלנית של מנוסי (שלא ממש ‘מסתדרת’ עם דברי ההערכה והכבוד שבפתיחתם), נמצאת כבר בפתיחת דבריו: ‘העיקר חסר מן הספר… ה’ יתברך”, והתוצאה היא שיש לגישתו של כהנא ‘רק’ שלוש השלכות שליליות: ‘היא מחסירה מהפסיכולוגיה היהודית את היסוד העיקרי שבה (ה’ יתברך, כמובן); מחמיצה את הלקות העיקרית בפסיכולוגיה המערבית והיא פוגמת (!) בקידום אושרו ושגשוגו של האדם’.

איני מתכוון להתייחס בפרוטרוט לתוכן דבריו משתי סיבות. האחת – עמדתו של מנוסי, אף שאינה עמדתי, היא אפשרות שאני יכול להבינה ולכבדה, יתר על כך, אני שמח על שהיא מעשירה את המרחב האמוני-הדתי שלנו ומשתדל ללמוד ממנה. השנייה – הניגון של הדברים הוא כידוע החושף ומגלה את האמת ביחס לעמדתו של אומר ולאמירה עצמה, לא פחות ואף יותר מדבריו עצמם ולכן אתייחס אליו ואל הנחות היסוד העומדות בבסיסו.


קריאתו של הטקסט של מנוסי זימנה לי חוויה מוזיקלית של טקסט חד וברור, רהוט ומסודר שכולו אומר וודאות נחרצת. בדיוק בשל כך היא הסבה לי צער ועלבון, כאב וסבל. החוויה הזו התחדדה ודקרה עוד יותר לצלילי המוזיקה של דברי המענה של ברוך כהנא שהיו מינוריים וענוותנים, ענוותנים מידי לטעמי, ו’הרגישו’ לי כמו התנצלות בפני ההגמוניה של ‘אֲדוֹנֵי הא-לוהים’. איני מוצא אפשרות וצורך להאריך בכך, טעמו וראו.


בדברי הבאים אתייחס באופן כללי ועקרוני לסוגיה. הטעות וההטעיה היסודית שיש בעמדתו של מנוסי היא ההצגה של חיי האמונה, דעת אלוקים ועבודתו, קרבת אלוקים דבקות וקדושה, כמצומצמים לתבנית של ‘עמידה מול (לפני, נוכח) ה” (הבנה מאוד מסוימת של עמידה זו, שהיא כמובן, הבנתו שלו). באותה מידה אפשר לדבר על ‘חיים במרחב אלוקי’ (כלומר, בתוך אלוקים ולא

[רק] לפניו), על ‘חיים אלוקיים’ (כלומר, התחיות והתאוֹררוּת ממקור האלוקות השוכנת בעולם ובאדם כנשמה בגוף). אני אישית מעדיף ‘הליכה’ על ‘עמידה’. אפשר לדבר על הליכה את האלוקים (כחנוך ונח), לפניו (כאברהם והאבות) ואחריו (כבני ישראל) ועוד כיו”ב. יתר על כך, לכל אחד מביטויים הללו, יש יותר מאופן אחד של הבנה ומימוש.

אל מול (בתוך) האינסופיות האלוקית ישנן אינסוף אפשרויות של היות, זוהי ההוויה האמונית הראשונית. עצם האמונה שאינה ניתנת למילול ממצה, היא היות בזיקה אל הפלא והרז שבו מתקיים העולם והאדם. זיקה של ‘רצוא ושוב’ אל האינסופיות האלוקית הנעלמה. ‘רצוא’ של עריגה ותשוקה, בקשת התאחדות והתבטלות, ו’שוב’ של חפץ כביר לבטאה ולממשה בחיינו כאן ועכשיו על פני האדמה.

לעומת זאת, ההתגלות האלוקית הסובבת כל וממלאת כל, בנס ובטבע, בהיסטוריה ובביוגרפיה, בישראל ובאנושות, בנבואה ובחכמה בסיני ובבית המדרש, במקדש ובבית הכנסת, מאפשרת ומזמינה שפות רבות של אמונה ודעת אלוקים ודרכים מגוונות של עבודת אלוקים. אמונה חיה שאינה שוקטת שאננה על שמריה, שאינה ושבעת רצון. אמונה חיה ותוססת שאינה מתקבעת באף לא פסל ומסכה, מרהיבים, עמוקים ומתוחכמים ככל שיהיו, אלא הולכת מחיל אל חיל, מתפתחת ומתעמקת.

ולא מיותר להזכר שאמונתו של אדם, היא שלו ורק שלו ‘יהיו לך לבדך ואין לאחרים עמך’. אפשר שאפילו ‘אמונתו שלו’ אינה שלו, אולי אדרבא, ‘הוא שלה’… חדשים לבקרים רבה אמונתך ואמונתנו. אל מול ‘ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית’ אנו מתחדשים בכל יום ושרים שיר חדש כדברי ר”נ בשיחת קדשו.

‘כי אני ידעתי כי גדול ה’ ואדונינו מכל אלקים’ (תהלים קלה ה). דוד המלך, עליו השלום, אמר ‘כי אני ידעתי’. אני ידעתי דיקא, כי גדולת הבורא יתברך אי אפשר לומר לחברו, ואפילו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום, לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום, אינו יכול לספר לעצמו ליום שני הזריחה וההתנוצצות של גדולתו יתברך שהיה לו אתמול. ועל כן אמר: ‘כי אני ידעתי’, אני ידעתי דיקא. כי אי אפשר לספר כלל. ואמר: שמה שכתוב אחריו: “כל אשר חפץ ה’ עשה בשמים ובארץ” וכו’ הוא ענין אחר לגמרי ורחוק לגמרי משבח ‘כי אני ידעתי’. כי כוונתו באלו הדברים כי אני ידעתי אי אפשר לספר כלל, והוא גבוה מאד מאד, גבוה מעל גבוה מה שאי אפשר לפה לספר, רק אני ידעתי דיקא כנ”ל. וכמו שכתוב בזהר (א קג: על משלי ל”א כג): ‘נודע בשערים בעלה – כל חד לפום מה דמשער בלביה’.‏ (שיחות מוהר”ן ב)


ועוד, האמונה (ביחוד של הזולת) אינה ניתנת למדידה ב’כינון ישיר’ וערכה אינו מתמצה בעוצמת הרגש וה’התפעלות’, ברמת השכל או ברהיטות השפה בו היא מובעת. האמונה הינה סוד והיא נשארת סוד גם לאחר גילויה. האמונה היא איכות פנימית, הבאה לידי ביטוי ב’אומר חיים’ המייחד ראשית ואחרית והמבריח את החיים האנושיים מן הקצה לקצה.

אין עיקר תיקון העולם ניכר במה שמתבטא בפה ודבר שפתים, [אלא] בעצמות שכלול החיים ופנימיות הנפשות, באדם, ובחיים המתפשטים במלא כל […] הפנימיות היא דעת ד’ ואור ד’, אפילו כשהיא מתגלמת בלבוש של כפירה. (שמונה קבצים / קובץ א / שעז)

ערכה של אמונתו של אדם בא לידי ביטוי בהשפעתה המבורכת על אישיותו וחייו. היא מתגלה בפועל, בתורה, בעבודה ובגמילות חסדים, בדין, באמת ובשלום. בהליכה בדרך ד’ לעשות צדקה ומשפט הישר והטוב. העיקר הגדול שלה הוא: ‘כל מעשיך יהיו לשם שמים’ ובשיאה היא מתגלה ב’בכל דרכיך דעהו’, בקודש ובמיוחד בחול.

האדם נוצר לעבוד עבודת אלוקים. עובד הוא את אלוקים במה שהוא משכלל את עצמו, את הווייתו, ואת כל ההוויה המתיחשת אליו, יחש קרוב או רחוק. (הרב קוק, קובץ א, קעג)

האדם המפותח עולה הוא בהבנתו להכיר שכל מה שאנו פונים אל ההשלמה של ההכרה, של הטוב, של האומץ, של כל הנשגב, בזה אנו רואים את האלוקים. (הרב קוק, פנקס הדפים ד’)

תכונתה המובהקת של האמונה היא תנועת ההשתלמות – התשובה המתמדת. ‘התשובה על התשובה’ הכוללת גם את התשובה על האמונה. וכי אפשר אחרת בחיים שהתהומות והשמיים שלהם נבראים תדיר, בחיים של אין ראשית ואין סוף?!

ועל כל אלה, כדאי לא להתעלם מ’אמונת עתנו’, מהאור החדש ההולך ומפציע על ציון ועלינו. מבין ערפלי העבר שלפני שהוחל לקרוא בשם ה’, מציץ אלינו כבר היום העתיד שבו ‘לא יהיה שום צורך לחשוב על דבר אלוקים, כי אם עצם החיים יהיה אור אלוקים‘. עתיד שבו כבר לא נזדקק ‘לחשוב על-דבר אלוקים’ קריאה שהיא ‘ירידה גדולה, שהיא דרושה לאדם בתור רפואה’. ‘עילוי עליון’ ש’הכפירה היא הכנה שלילית’ אליו (הראי”ה קוק, פנקס ה, עמ’ 104)


מכל זה עולה שלא כמות ההנכחה המילולית של המילה ‘אלוקים’ היא המדד (שאינו בנמצא) לאמונה. זה נכון לעניות דעתי גם באשר לתאוריה הפסיכולוגית ולטיפול הפסיכולוגי. גם בהם תכיפות הביטויים הדתיים אינו העיקר אלא הניגון והאיכות הפנימיים שלהם ובעיקר של המטפל. המטפל הטוב הולך בדרכי ‘המטפל העליון ברוך הוא’ שבמקום שאתה מוצא גדולתו אתה מוצא ענוותנותו וצניעותו. נראה לי גם שהעיקרון החינוכי הבסיסי, נכון גם ביחס לטיפול – ‘טפל באדם לפי דרכו’ כדי שהטיפול יעשה פירות – יפחית את הסבל והעלבון ויוסיף חיים ואור.


בשולי הדברים אוסיף התייחסויות קצרות לשתים מהתגובות לדבריו של מנוסי:
א. ההבחנה של עזי הורביץ שהמחלוקת כאן היא בין הראי”ה קוק לחב”ד, אף שיש בה הגיון, אינה מדויקת לעניות דעתי. משנתו האמונית של הראי”ה קוק, קרובה מאוד לחב”ד למרות השוני שיש ביניהם. המחלוקת כאן היא יותר בין עמדה דתית פשוטה לבין עמדה אמונית לא פשוטה.
ב. דבריה של יעל כהן על כך שעודף המלל על אלוקים ‘עלול להיות חיצוני ואוטם מפני מפגש של האדם עם עצמו’, הם קולעים מאוד בעיני. המחיר של הניכור של האדם לעצמו וחוסר המודעות העצמית שלו הוא כבד מאוד ולעתים הוא גורר אחריו גם ניכור לזולת האנושי במיוחד אם הוא לא מאנ”ש. גם המשך דבריה מלבב עד מאוד ועל כך תודה גדולה לה!