Print Friendly, PDF & Email

לג' אלול, יום פטירתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק

אי הרלוונטיות של הרב קוק

בשנים האחרונות הוזמנתי מספר פעמים לקחת חלק בפורומים שדנו בשאלת הרלוונטיות של תורת הראי"ה קוק לימינו ולנו כחברה וכיחידים . בדרך כלל נקראתי לדגל על תקן של ה'מוהיקני האחרון' וציפו ממני להיות האביר שיחרף נפשו ויגן על מלכו המזדקן והנחלש. לעתים נראה היה שמטרת הדיון הייתה לברור לתורת הראי"ה מיתה יפה ולערוך לה הלוויה מכובדת, ולעתים היתה מטרתו לחדש באורח פלא את נעוריה וקסמה. בדרך כלל סירבתי להצעות, וכשלא השכלתי לסרב מצאתי את עצמי, שרוי, בוויכוח עקר, מוסיף עוגמה על עוגמתי. במאמר זה אנסה להנהיר תחושה קשה זו, בתקוה שבכך אפתח נתיב של דיון רציני ופורה בשאלה נכבדה זו.

ככל שחולף זמן רב יותר מיצירתה של משנה, הופך מבחן האקטואליות והרלוונטיות למחויב יותר. משנתו של הראי"ה נהרתה ונולדה לפני יותר ממאה שנה . אי אפשר להפריז באינטנסיביות של מאה דרמטית ומזעזעת זו. העולם נחרב וקם בה, כמה וכמה פעמים, בכל תחום אפשרי, וכך גם עולמנו הישראלי. לכן שאלת הרלוונטיות של משנת הראי"ה, מתבקשת, וראויה להתייחסות רצינית, במיוחד לאלו הרואים בתורתו את 'בית האב' הדתי והאידיאולוגי שלהם.

שאלה זאת אכן נשאלת, באופנים שונים וברמות שונות של מודעות ונוקבות, בבתי המדרשות של הציבור הדתי-לאומי, וזוכה למענים שונים, תיאורטיים ובעיקר מעשיים. הקושיות על הרלוונטיות של תורת הראי"ה אינן מעטות, והן קושיות של תוכן וסגנון. איני מתכוון במאמר קצר זה להציף את כל הקושיות ולהתמודד איתן אחת לאחת, וגם לא למפות באופן מדויק את תוצאות ההתבלטות הזו. מטרתי כאן היא לסקל אבן נגף מדרכו של הבירור החשוב הזה, שאי המודעות אליה, או ההתעלמות ממנה, מכשילה אותו, עוד לפני שהוא מתחיל.


אחת 'ה'קושיות

על מנת שדברי לא יהיו מופשטים אלא קונקרטיים, אפרש את טענתי באמצעות התייחסות לאחת מקושיות התוכן העיקריות הנשמעות בחללו של עולם על הרלוונטיות של תורת הראי"ה. תורת הראי"ה, טוענים המקשים, הלא היא 'תורה מודרניסטית' העוסקת ב'כלל' ולא ביחיד. הרב עצמו העיד על כך באופן ברור ונחרץ. בתשובה לשאלתו-קביעתו של הרב הנזיר ש"כל מה שהרב אומר כבר ישנו בחסידות", ענה ואמר, אכן "אבל אני בונה האומה"! ומוסיפים המקשים, אנו חיים היום בעידן הפוסט מודרני שעיקרו תסכול וייאוש מפירותיה הבאושים של המהפכה המודרנית וממאה שנים של מרחץ דמים. תסכול מאידיאולוגיות ובעיקר שבר ומיאוס מתוצאותיה של לאומיות רומנטית. הגרסה הכי אופטימית של הפוסטמודרניזם, דוחה כל שמץ של אידיאולוגיה אוטופיסטית, ומסתפקת בחיים אינדיבידואליים נורמאליים ומוסריים (מקסימום קהילתיים). תורת הרב קוק לא נותנת מענה למצב האנושי העכשווי, היא איננה רלוונטית לתודעה התרבותית הרווחת ולנפשו של הפרט-הדתי בן תקופה זו. כמו תקליט מקולקל של שירי 'אנו באנו ארצה' ישנים, היא ממשיכה להתנגן באופן שרק מחדד את חוסר הרלוונטיות הקיומית שלה.


שלוש 'ה'תשובות

הלכה למעשה הולידה קושיה זו בבית המדרש הדתי-לאומי, שלוש תשובות, שהן תולדה של הלך נפש יותר משל מהלך מחשבתי מודע. בכל זאת בחרתי להציג את הדברים בסדר הפוך – מחשבתי תחילה, ונפשי-התנהלותי אחר כך.

1. תורת הראי"ה – תורת ארץ-ישראל ועם ישראל

אומרים הראשונים, אמת, הרב הוא 'בונה האומה' בזמן התחיה הלאומית בארץ ישראל, שעדיין אנו בעיצומה, שעדיין לא הגיעה למחוז חפצה וגעגועיה. אכן, 'בנין היחיד' היה הפרויקט של תורת חו"ל, והוא נעשה ונשתכלל על ידי גדולי ישראל בגלות הארוכה. מהלך זה של בניין היחיד, הוא שהכשיר את בואה של התחיה ובואו של הרב, מבשר 'תורת ארץ ישראל'. תורה, שהמאפיין היסודי שלה, הוא שהיא עוסקת בכלל, ולא בפרט, ביחיד, כתורת חו"ל. תורה שמשמעותה הכללית היא תודעתית ומתוך כך מעשית. תודעתית – להכיר ולידע, כי יסוד כל התורה כולה בא לידי ביטוי בברכתה: 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו', קרי, על מנת להיות ל'ממלכת כהנים וגוי קדוש' בארץ ישראל (ממש), תורה של גאולה ולא של גלות. מעשית – כך היא שעבודת ד' העיקרית היא עבודת בנין האומה החומרי והרוחני, ויסודה – בנין אישיות ארץ ישראלית המסוגלת לתרום את חלקה בתחיית עם ישראל בארצו. אמנם, יקפידו להוסיף, כשם שדרך ארץ קדמה לתורה, האיכות המוסרית והרוחנית האישית, היא היסוד של עבודת ד' הכללית. מכל מקום שיאה של עבודת ד' של תורת ארץ ישראל, גם היום, היא 'עבודת אליהו' – השבת לב אבות על בנים ובנים על אבותם, חיבור כל המחנות והסיעות שבאומה לשם תחיית תחייתה.

2. תורת הראיה – תורה שלמה

אומרים אחרים, קשה, קשה הוא משא הכלל, אך הרב לא איבד את מקומו גם עם השתנות פני הדור. 'בנין האומה' של הרב, כולל כמובן מאליו את 'בנין היחיד', ואכן יש מזה בשפע בכתבי הרב (בקבצים ובפנקסים, אך לא רק). צריך לאתר חלקים אלה (שעד כה הוזנחו, יתכן בצדק…), ולהביא אותם מן השולים למרכז של לימוד כתבי הרב. ויתרה מכך, גם את החלקים הכלליים אפשר ונכון ללמוד עם אנלוגיה לפרט, אותה עשה הרב עצמו, לשני הכיוונים, במקומות רבים. ביסוד הכל, כך הם אומרים, יש לכונן קריאה חדשה מעמיקה, רגישה ורוחנית יותר, ואידיאולוגית וחינוכית פחות, בכתבי הרב.

3א. תורת הראי"ה – תורה חדשה

ואני אומר. לאמיתו של דבר, טעות קשה ומרה היא לבקש ברב 'תיחזוק' ו'העצמה' של עבודת ה' האישית הדתית השגורה. הרב מבקש לחלץ אותנו מהשבי של 'האידיאה הדתית' וממופעה העיקרי בעל הכריזמה האפלה שהשתלט על חיינו היהודיים – 'הרגש הדתי', ולהשיב אותנו אל 'האידיאה האלהית' ואמונת ישראל, שאינה מיוסדת על רגש דתי, ובוודאי שאינה מתמצה ברליגיוזיות ומיסטיות (אע"פ שהיא כוללת אותו). מטרתו, חידושו ומהפכתו, לקדם אותנו אל 'תורת ארץ ישראל' (ומשם אל ה'תורה החדשה' – 'תורתו של משיח'). מהפכה פרדיגמאטית של האמונה והדתיות, שבמרכזה 'דעת ה' ו'עבודת ד' על כל חלקיה (קוב"ה, אורייתא וישראל). עיקרה, מתן ערך לכל ביטוי וגוון חיים כביטוי לשמיעת קול אלהים המתהלך בגן החיים. הגם שהתחדשות זו אינה מבקשת למחוק כליל את עבודת ד' הרגילה ולבוא במקומה, הרי בעצם התווספותה והיותה ללב ולמרכז, משנה היא באופן מהותי את כל התמונה כולה.

הנסיון ל'התחזק' בעבודת ד' האישית הרגילה על ידי דברי הרב, ולמצוא בו חלופה אקטואלית וידידותית לחובת הלבבות, מסילת ישרים, ליקוטי מוהר"ן, ואפילו המחשבה שהרב מפתח ומשכלל אותם לשיטתם ובשפתם, הוא טעות, ואפילו גסה. הטעות אינה בהיתכנות הטקסטואלית או הפרקטית, אלא בהבנת ענינה ומגמתה של תורת הרב. גישה ממין זה מכחישה ומפוגגת את הרדיקליות והעוצמה של חידושו, ומאימת להחזירנו לאפלה אותה האיר הרב עבור כל עם ישראל (ולא רק ל'דתיים' שבו!).

3ב. תורת הראי"ה – תורה שבכתב

ואפשר אפילו, כי במובן זה, של חידוש פניה של התורה, הרב הוא מ'אבות האומה', הוא השתחררות ופריצה, הוא התחלה וראשית, הוא נותנה של תורה חדשה, של פרדיגמה חדשה, שהיא כמו התורה שבכתב, זקוקה לתורה שבע"פ גדולה ועשירה, על מנת לפרשה ולבארה, ובעיקר על מנת לדרוש אותה בחליפות הזמנים והמצבים, בכל דור ודור כפי הראוי לו. הרלוונטיות של תורת הרב תלויה איפה בפריצה של חוג הלימוד וההבנה, הפירוש והשינון (שהם כמובן הבסיס להכל) אל עבר מרחבי המדרש ואף הסוד.


בעקבות הרמב"ם בפרק חלק

כדי לחדד את דברי ולקדמם מהשלב האינפורמטיבי לשלב הפורמטיבי, וכדי להגיע אל אותן תנועות נפש שהולידו את התשובות האמורות, כמו גם את אלו שדחו או לא קיבלו מעולם את תורת הרב, אלך בעקבות הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק, בסקירתו את כתות לומדי האגדה של חז"ל…

לומדי הראי"ה מתחלקים לשלוש כתות:

הכת הראשונה, אלו שלא לומדים את תורת הראי"ה כלל. נחלקים הם לשתי כתות משנה. אלה שלא למדו מעולם את תורת הראי"ה (באשר, בלשון עדינה, אינה תורת אמת וחיים). ואלה שלמדו אך הפסיקו ללמוד (באשר, גם אם הייתה פעם אמיתית ורלוונטית, היא אינה כזו היום). דווקא אלה שהכריעו (אז או היום) להפנות עורף לתורת הראי"ה ולא ללומדה הם (כמו גם הקנאים החרדים הירושלמים בתקופת הרב) אלה ה'מבינים' הכי טוב שהחידוש של הרב הוא כללי פרדיגמטי ולא פחות מזה. גם אם הם לא יודעים להסביר זאת, נפשם דיברה מגרונם, 'איהו לא חזי, מזלייהו קא חזי', והם נרתעים (בחסד ד' עליהם, שמא יוזקו) מאישו של הראי"ה.

הכת השניה, אלה שלומדים את תורת הראי"ה. גם הם מתחלקים לשתי כתות משנה, הנותנות בהתאם את התשובות האמורות: אלה שנותנים את התשובה הראשונה, ואלה שנותנים את התשובה השנייה. הראשונים, רואים בו עיקר ולומדים אותו בהתמסרות מלאה, 'רואים' את חידושו אך מעקרים אותו על ידי הפיכתו הנחרצת ל'הלכתא למשיחא', ובפועל משלבים אידיאולוגיה לאומית עם לימוד ואורח חיים חרדיים אופייניים. השניים, לומדים אותו ברצף ולעתים כטפל ללימוד החסידות שלהם, ומבקשים לעשות את תורתו קרדום לחפור בו את שוחתם הפוסט מודרנית (לעתים גם הפוסט ציונית), האינדיווידואליסטית, הרליגיוזית – חסידית, התמימה – מיתממת.

דווקא לומדי הרב האלה, לשני סוגיהם, אינם מבינים כלל את חידושו של הרב, ולימודם, עם שיש לו פירות יפים וחשובים, אישיותיים וטקסטואליים, מזיק יותר מאי לימודה של הכת הראשונה. הם מתהדרים באדרת עקבי הראי"ה ופניהם קורנות אורות מאורות שונים. רוממות תורת ארץ ישראל בגרונם, אך בפועל הם דבקים בתורת חו"ל, בדתיות חסידית , או בדתיות המתנגדית החרדית, חמורת הסבר ועתירת החומרות המתחדשות בכל יום. אלה גם אלה, פגיעתם קשה הרבה יותר מהכת הראשונה.

הכת השלישית, הם 'המעט מכל הלומדים', הם אלה הלומדים את תורת הראי"ה מתוך הבנה של חידושו המהפכני – הפארדיגמטי, פותחים את ליבם לקבל את תורתו החדשה, ומבקשים ללכת לאורו-לאורה ולחולל את המהפכה לה קרא. הם המסופקים והלא ודאיים, הם המגמגמים והלא רהוטים, הם הכלים השבורים שדווקא בהם משתמש הקב"ה, ושדווקא הם העתידים להיות כלים ראויים לאורות התהו ההולכים ומתגלים.

עליהם אמליץ בפראפרזה את דברי הרמב"ם החריפים בהקדמה לפרק חלק:

והכת השלישית והם חי ה' מעטים מאד, עד שאפשר לקרוא להם כת, כמו שאפשר לומר על השמש – מין. והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת הראי"ה…

ואסיים בפראפרזה נוספת על סוף דבריו שם:

ואם אתה הקורא, מאחת משתי הכתות הראשונות, אל תעיין בדברי בשום דבר מתורת הראי"ה, כי לא יתאים לך ממנו מאומה, ולא עוד אלא שיזיק לך ותשנאהו. כי איך יתאימו מיני המזון קלי הכמות, ממוצעי האיכות, לאדם שכבר הורגל למיני המזון הרעים והכבדים, הלא רק יזיקוהו וישנאם. הנך רואה דבר אותם שהורגלו באכילת הבצלים והשומים והדגים על המן, 'מה הוא' ו'נפשנו קצה בלחם הקלקל'.

ואם אתה מן הכת השלישית, כשתראה דבר מדברי הראי"ה, שהדעת מקרב אותו, והלב מתישב בו, תתעכב אצלו ותתבונן בו, ודע שהוא חידה ומשל, ותשכב עשוק הלב וטרוד הרעיון בהבנתו אל נכון, דואג למצוא דרך האמת ורעיון הצדק.