Print Friendly, PDF & Email

תאווה ואהבה – דרשה לפרשת 'בהעלתך', של בארי צימרמן

בא אלי פסוק נחמד

בארי צימרמן ז"ל כתב דרשות לפרשות השבוע תחת הכותרת: 'בֹא אלי פסוק נחמד'. כבר הכותרת הזו אומרת הרבה על בארי ודרשותיו. בארי היה איש ספרות, יתר על כן הוא היה משורר. כתיבתו היא בעלת איכות פואטית מובהקת ואיכות פרוזית מדוייקת להפליא. לבארי היה חוש הומור (ולעתים, נדמה היה שלחוש ההומור היה את בארי…) צברי עוקצני ובו זמנית אוקספורדי מעודן… שילוב בלתי אפשרי, אבל 'עובד' ואפילו 'קטלני'… בארי היה מורה, ולכן תמיד ישנה בכתיבתו אמירה ערכית. כתיבתו של בארי היא מופת של 'אחדות של צורה ותוכן' שאי אפשר להפרידם זה מזה.

אני מקווה שיבוא היום שמפעלו התרבותי, הישראלי – יהודי, הספרותי – רוחני, יקבל את המקום הראוי לו ושקולו של בארי ישמע בערים ובחוצות, ואני מקווה שיום זה אינו רחוק.

בינתים, הנה לפניכם דרשה אופיינית של בארי לפרשת השבוע, פרשת בהעלתך' (תשס"ח). הוספתי לה כמה מקורות ומראי מקומות, ופתיחה וחתימה קצרות ולא ממצות.

טעמו וראו כי טוב.


קיצור תולדות התאווה

הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָּעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד. וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים. [במדבר, י"א, לד]

קיצור תולדות התאווה: אלוהינו הוריד לנו מן משמים ואכלנו – ושבענו – ומאסנו – ורצינו בשר – ובכינו[1]: 'מי יאכילנו בשר'..[2]. ומי באמת האכילנו בשר, אם לא ריבונו של כל בשר? צי של שלוים הסיע אלינו מן הים, פנטזיה של ריר ורקמות, ובעוד הבשר בין שינינו והתאווה בגרוננו, חרה בנו אפו, והוא הכה בנו מכה רבה מאד.

פתאום, ברד שכזה, צרורות שליו ניתכים נתחים נתחים. איך יעמדו בפיתוי? איך לא יפקירו עצמם בתוך תאוותם הקורמת עור וגידים? בעצם היה צריך לקרוא את שם המקום ההוא 'קברות המתאווים' ולא "קברות התאווה".

איזהו גיבור? הכובש את יצרו, כיוון שאינו יכול ואף אינו רוצה לכלותו מן העולם.

המתאווים הפוחזים הושלכו לבור[3], אבל את התאווה עצמה, כידוע, אי אפשר לקבור, והיא ממשיכה להרים ראש אל השמים, לחכות. השליו, העוף שירד כבשורת בשר, היה מושא לדמיון, געגועים, ייחול ותקווה, מוקד לתאווה, יצא ובא באין ספור חלומות יום ולילה של אוכלי מן עכרוריים. הם הביטו אל אוויר המדבר הנקי מענן וציפור ובעיניהם גאו געגועי בהמה ותוחלת שליו. מי יתננו עוף, ציפור כנף קטנה[4], אמרו זה לזה בלכתם בדר – ובשוכבם – ובקומם. תאוות הבשרים רדתה בהם בשוט דק של כאב, 'לא אכלו ולא שתו רק עמדו ורטטו'[5].


חד המימדיות של התאווה ורב המימדיות של האהבה

"תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב", קובע ספר משלי[6], "וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה ועץ חיים תאווה באה"[7]. החלק הראשון של הפסוק מתאים גם לסיפור שלנו, השני קצת פחות, שהרי לא רק חיים מביאה התאווה שבאה על סיפוקה[8]. הסופר משה שמיר, במבוא שכתב לתרגומו ל"מחכים לגודו" של בקט, מציין שהפסוק המקראי הזה, המצוטט בתוך המחזה המופלא הזה, מתמצת את הציפייה האובססיבית, הממאירה, הניצבת במרכזו. גם לנו, בספרותנו העברית החדשה, יש לא מעט תוחלות ממושכות, מכלות לב, כפי שזוכרים, למשל, אוהבי רחל בלובשטיין ("התשמע קולי, רחוקי שלי?"), או חסידי מרים ילן שטקליס ("חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי, ומי לא בא? מיכאל.") והנה, הסיפור שלנו לוקח את העניינים צעד אחד קדימה: מה יקרה אחרי ש"גודו" יופיע? אחרי שהשליו יתעכל? מה יקרה אחרי שיבוא "רחוקי שלי", אחרי שיבוא "מיכאל"?

סוף תאווה – אכזבה. התאווה החד ממדית, תמיד מקווה ליותר ממה שבא, ולכן אינה מתגשמת במלוא טיבה. בזאת היא נבדלת מאחותה האהבה, הגברת הרב ממדית, זו שמכירה ביתרון הציפור הצבעונית הרוטטת שבכף היד, על זו המתפרכסת שעל העץ, זו היודעת להפוך את התאווה למנוע פועם.

הבשר הרי אינו חייב להיות, כמצוות התאווה, בין השיניים, אלא יכול שיהיה שער אל ברית המגע בין השניים, תחת עץ החיים של אהבה באה[9], שמים רבים לא יכבוה ונהרות לא ישטפוה[10] ומדבריות-עד לא יקברוה.


חתימה – חן ושכל טוב

מעבר לחינה האסתטי הספרותי של דרשה זו, יש בה (כרגיל בדרשותיו של בארי) גם 'פואנטה', 'לקח', מוסר השכל' שהרי ענינה של תורה הוא להאיר עינים ולפתוח לב, להתוות דרך ולכל הפחות לכונן פסיעה ובארי, כאמור, היה מורה ומחנך.

ערכה הספרותי של הדרשה הוא בסגנונה הפרוזי – שירי ובחוטים שהיא מושכת מארון הספרים הישראלי וטווה אותם אל עורקי החיים של ארון הספרים היהודי. מה שזיהיתי ציינתי, ולבטח יש רמזים שחמקו ממני בשל מיעוט בקיאותי בספרות ובשירה העברית.

ה'פואנטה' של הדרשה היא ההבחנה בין התאווה לאהבה.

התאווה היא 'חד מימדית' אילו האהבה היא 'רב מימדית'. התאוה היא 'חד מימדית' – נעולה על מה 'שבא לי', כאן, עכשו והכל! התאווה מבקשת לבלוע את מה שלפניה ולמעשה, נבלעת בו. האהבה לעומת זאת, היא 'רב מימדית' – היא חלון לעולמות ותנועות רבים נוספים. היא נפתחת לאפשרויות שמעבר לכאן ולעכשיו וחודרת לעומק ולסוד שמתחת לפני השטח.

התאוה מבקשת יותר ממה שראוי ויותר ממה שאפשר ולכן נידונת לתסכול נצחי – 'אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו'. האהבה יודעת לשמוח בחלקה (שאותו היא יודעת וחווה ככלל וכלל לא מועט) ולכן היא תמיד עשירה.

התאווה, התוחלת המתמדת שאינה מתממשת גם כשהיא מתממשת, מכלה את הלב, מצמיתה אותו. האהבה מחיה מתים, הופכת את התאווה ללב פועם המחיה ומביא את האדם למחוזות חדשים ולרגעים קסומים.

האהבה גואלת את התאווה מהוולגריות שלה. במקום 'בשר בין השיניים', היא מעניקה לנו – 'ברית מגע בין שנים'!

האהבה עזה אף מהמוות ולכן אינה מנוצחת. מים רבים לא יכבוה ונהרות לא ישטפוה. בכך היא כוללת גם כשהיא מתממשת, את הקסם הרומנטי של הכיסופים וכלות הנפש של הגעגועים.

'תאווה באה' – התאווה המתממשת, הופכת את התאווה לאהבה, את 'עץ המוות' ל'עץ חיים'!


[1] רמז לפסוק ברכת המזון ואכלת ושבעת והותרת וברכת…

[2] רמז לשיר 'העבודה והמלאכה' של חיים נחמן ביאליק: מִי יַצִּילֵנוּ מֵרָעָב / מִי יַאֲכִילֵנוּ לֶחֶם רַב / וּמִי יַשְׁקֵנוּ כּוֹס חָלָב / לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה / לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!

[3] רמז לאחי יוסף? או רק חרוז ל'לקבור'?

[4] רמז לשיר 'הנודד' של דוד שמעוני: מִי יִתְּנֵנִי עוֹף / צִפּוֹר כָּנָף קְטַנָּה / בִּנְדוּדֵי אֵינְסוֹף / נַפְשִׁי מַה מִתְעַנָּה / מִי יִתְּנֵנִי עוֹף / צִפּוֹר כָּנָף קְטַנָּה / אֲשֶׁר בַּקֵּן הַטּוֹב / תָּנוּחַ שַׁאֲנַנָּה / אֲהָה כְּעוֹף נְדוֹד / אָנוּד אֲנִי גַם כֵּן / אַךְ עֵת אִיעַף מְאֹד / לָנוּחַ אֵין לִי קֵן

[5] רמז לשיר 'מאחורי ההר' (מילים ולחן: עממי): מאחורי ההר / אחת, שתיים, שלוש! / שם ישבו שלושה גמדים / אחת, שתיים, שלוש! / לא אכלו ולא שתו / אחת, שתיים, שלוש! / רק ישבו ופיטפטו / אחת, שתיים, שלוש!

[6] י"ג, י"ב

[7] סופו של הפסוק הזה.

[8] הפירוש המקובל לפסוק הוא: תוחלת ממושכה – המייחל לדבר מה והיא נמשכת ומתאחרת לבוא היא לו לכאב לב (מחלה – מלשון חולי ומכאוב) וכאשר באה התאוה היא לו לעץ המגדל חיים וירופא מכאב הלב. (מצודות ציון)

[9] אולי רמז לשיר: 'תחת עץ האהבה' של מיכל סנונית: תחת עץ האהבה יושבים בצל האהבה / שניים ויש להם ציפור על הכתפיים / תחת עץ האהבה יושבים בצל האהבה / שניים ומבטם צלול מאיר עיניים / ושיר על השפתיים וטוב להם בשניים

תחת עץ האהבה, תחת עץ האהבה / תחת עץ האהבה יושבים בצל האהבה / שניים ויש להם חלום אבל בינתיים / תחת עץ האהבה יושבים בצל האהבה / שניים הם אוחזים ידיים / ושיר על השפתיים… / תחת עץ האהבה יושבים בצל האהבה / שניים עם הציפור עפים פורשים כנפיים / תחת עץ האהבה יושבים בצל האהבה / שניים ומחייכים להם כל השמיים

[10] שיר השירים פרק ח: (ו) שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה: (ז) מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ.