Print Friendly, PDF & Email

בנתיב התשובה של המהר"ל

בפתח 'נתיב התשובה' מלמד המהר"ל שהתשובה נתבעת מכל אדם ומכל חטא, ללא שום יוצא מן הכלל. מיד אחר כך מביא הוא מדרש של חז"ל שאמור להסביר לנו מהי התשובה אליה אנו קרואים. בעיצומם של כמה סיבובי פרשנות מהר"ליים אופיניים למדרש, מתמיר המהר"ל את המדרש לסיפור. מדוע מוסיף המהר"ל את הסיפור שלו? השאלה מתעצמת כיוון שזהו מופע יחידני בכתבי המהר"ל. יתרה מזאת, ה'פרויקט' של המהר"ל הוא ביאור התוכן העמוק הצפון במדרשי וסיפורי האגדה של חז"ל על ידי תרגומם מהשפה ה'מיתית' לשפה רעיונית פילוסופית – קבלית. לפיכך, שילובו של סיפור 'סיפורי' יותר ממדרש חז"ל במהלך פרשני אופייני, הוא מהלך 'הפוך', מתמיה ומסקרן!


המדרש של חז"ל ופירושו של המהר"ל

טוֹב וְיָשָׁר יְדֹוָד עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ: (תהלים כה ח).
שאלו לחכמה, החוטא מהו עונשו? אמרה להם: חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה (משלי יג כא).
שאלו לנבואה, החוטא מהו עונשו? אמרה להם: הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת: (יחזקאל יח ד).
שאלו לתורה, חוטא מה עונשו? אמרה להם, יביא אשם ויתכפר לו.
שאלו להקב"ה, החוטא מהו עונשו? אמר להם, יעשה תשובה ויתכפר לו.
הדא היא דכתיב: טוֹב וְיָשָׁר יְדֹוָד עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ: (תהלים כה ח).
אמר רבי פינחס: טוֹב וְיָשָׁר יְדֹוָד – למה הוא טוב? שהוא ישר. למה הוא ישר? שהוא טוב.
עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ – שהוא מורה לחטאים דרך, שיעשו תשובה.
לפיכך הושע מזהיר את ישראל ואומר להם: שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ (הושע יד ב).

(פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא כד – שובה אות ז)

המהר"ל פותח את פירושו 'מהסוף':

במדרש הזה בא לבאר, כי אם שהאמת הוא, שמצד השכל, אין ראוי שיהיה לחוטא תשובה, מכל מקום, יש לאדם תשובה, ואף כי נפלאת היא בעינינו. […]

המדרש מתעד פרויקט מחקרי קיומי של האדם החוטא, של כל אדם, של כל אחד מאיתנו. המניע היא המועקה הבלתי נסבלת של חווית המלכודת הכפולה בה אנו לכודים. האחת – 'אין צדיק אשר יעשה טוב בארץ ולא יחטא'. השניה – נחש העונש הכרוך בעקב החוטא. אם אי אפשר שלא לחטוא ואי אפשר לתקן, צדק קהלת במסקנתו – 'כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ' כולם 'הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת'. (קהלת א יד – טו). השאלה הטכנית: 'חוטא מה עונשו?' הינה סיפור כיסוי למשאלת לב מרדנית: האם יש אפשרות לחתוך את הקשר הגורדי הזה של 'החטא ועונשו', ולחמוק מה'עונש', כלומר מהנשיאה ההכרחית והמובנת מאליה באחריות לחטא ותוצאותיו ההרסניות.

'שאלו לחכמה' – החכמה היא הפרספקטיבה של התבונה האנושית. מבטה מזהה חוקיות מוסרית בעולם ובאדם. 'שכר ועונש' אינם סנקציות חיצוניות, אלא חוקיות טבעית. 'החטא הוא חסרון בעולם, ואין ראוי שיהיה נמצא חסרון בעולם' – חיי החטא מנוגדים לטבעה של המציאות העולמית והאנושית ופוגעים בהם. לכן, 'חטאים תרדף רעה' – המציאות העולמית והאנושית מתקוממת כנגד החטא, כשם שגוף מתקומם כנגד נשאי המחלה שפלשו אליו רודף אחריהם להניסם ולמגרם. 'ומ"מ אין החכמה אומרת הנפש החוטאת תמות, כי נמצא בעולם הרע ג"כ' – החכמה היא אמפירית וריאליסטית. המרדף אחר הרע אינו מסתיים לעולם. האדם נידון לחיות כאדם לא שלם ומועד תמיד לחטוא, בעולם לא שלם, שבו הרע נושא שוב ושוב את ראשו, גם לאחר תבוסותיו הקשות. המנגנון המוסרי האונתולוגי של 'החטא ועונשו' הוא 'סיזיפי'.

'שאלו לנבואה' – הנבואה היא הפרספקטיבה האמונית. מבטה מזהה את העולם כעולמו של הבורא הטוב שאין בו מקום לרע. המנגנון המוסרי האונתולוגי שבעולם ובאדם הוא נחרץ ונוקב – 'הנפש החוטאת תמות', אין מקום לרע וממילא לחוטא בעולם. החטא נוטל מהאדם את זכות הקיום. משחטא הריהו מהלך העולם כזומבי, מת-חי.

'שאלו לתורה' – התורה מדריכה את האדם לחיות חיים מתוקנים לכתחילה, חיים המבטאים בנאמנות את צלם אלוהים שבו. התיקון שהיא מציעה לקלקולים שבדרך, הוא חלקי בכמותו ובאיכות – הקרבן המכפר על חלק מהחטאים בחלק מן הזמנים וכו'. אין לתורה בשורה חדשה וגואלת למועקה שהחכמה והנבואה רק חידדו.

'שאלו לקב"ה' – האמירה האלוהית, היא האמירה של דעת אלוהים העמוקה של האדם, המגלה את הסוד של הכפרה המוחלטת שבתשובה.

לשאלה המתבקשת 'מהי התשובה', אין תשובה במדרש. המהר"ל משיב לה: 'כי החוטא אשר יש לו לב נשבר ונדכה על חטאו, הוא ית' מקבלו בשביל זה, וזהו מדת הש"י' שלא כחכמה, הנבואה והתורה. את זיהוי התשובה עם לב נשבר ונדכה, הוא מבסס על מדרש חז"ל נוסף.

כמה גדולים נמוכי רוח, שבזמן בית המקדש, אדם מביא עולה, שכר עולה בידו, מנחה, שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות שנאמר: שנאמר, זבחי אלהים רוח נשברה, ואין תפלתו נמאסת, שנאמר, לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה.
אמר דוד לפני הקב"ה ,רבש"ע אם תקבלני בתשובה, יודע אני ששלמה בני בונה בית המקדש ומקריב כל קרבנות שבתורה. מפסוק זה: זבחי אלהים רוח נשברה היטיבה ברצונך וגו' אז תחפוץ זבחי צדק,
מנין לעושה תשובה שמעלין עליו כאלו עלה לירושלים ובנה בית המקדש ומזבח והקריב כל קרבנות שבתורה? שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה.
כל שפסל בבהמה הכשיר באדם, לב נשבר ונדכה לא תבזה.
ההדיוט הזה אם משמש הוא בכלים שבורים, גנאי הוא לו, אבל הקב"ה, כלי תשמישו שבורים, שנאמר, קרוב ה' לנשברי לב, הרופא לשבורי לב, ואת דכא ושפל רוח, זבחי אלהים רוח נשברה, לב נשבר לא תבזה. (ויק"ר פרשה ז)

'ופירוש זה, כי מי שיש לו לב נשבר ונדכה, דבר זה נחשב כאלו מקריב עצמו אל הש"י, שהרי זובח רוחו ונשמתו. ולכך אמר דוד, אם אתה מקבלני בתשובה, מובטח אני שיעמוד שלמה ויבנה בהמ"ק ומקריב כל הקרבנות. מפני שהתשובה הוא שמקריב עצמו אל הש"י'. בהמה בעלת מום, פסולה להקרבה על המזבח, 'אבל באדם, כאשר רוחו נשברה מפני חטאו, עולה רוחו למעלה, כדכתיב (קהלת יב) והרוח תשוב אל האלהים. ודבר זה הוא הקרבה לשמים. יתרה מזאת, כלי תשמישו של הש"י הם כלים שבורים. מידתו ה'עצמיץ' של הש"י היא הענוה, שהיא 'מדת הפשיטות, ולכך, כליו של השם יתברך שבורים, כי השבור הוא הפשיטות, כאשר אין לו שם כלי כלל, ובשביל כך משתמש השם ית' בכלים שבורים, ולכך הש"י אומר, יעשה תשובה ויתכפר'.

ואומר: 'הנמצאים כלם תלויים בו, שבים אליו, כי אין להם קיום בעצמם. והחוטא, כאשר הוא פורש מחטאו ושב אליו ית', הש"י מקבל אותו, כי זהו מידת הש"י, שהוא מקבל כל הנמצאים השבים אליו, ולכך הקב"ה אומר, יעשה תשובה ויתכפר, כי מצד הש"י, החטא מסתלק. ויש לך להבין עוד בענין זה, כי אי אפשר לפרש יותר (!).

החוטא התרחק מהאלוהים. התשובה היא ההתקרבות אליו. ההתקרבות השלמה, היא זו של קרבן העולה, העולה כליל לד'. קרבן העולה השלם מכל הקרבנות גם יחד, הוא הקרבן שהאדם מקריב בשברון וזביחת לבו, דכדוכו ושחותו, בוותרו כליל על קיומו העצמי הנפרד למען ההתכללות באינסופיות האלוהית. כאן ובמקומות נוספים, מתגלה המהר"ל כאב הקדמון של 'אין עוד מלבדו' ושל 'יחודא עילאה' החב"דיים, ואף של ה'רצוא' ללא ה'שוב'!

התשובה אינה חמיקה מאחריות אלא דוקא הנכונות לקבל את הדין מתוך תודעת אשמה של חירות ואחריות. ב'לקיחה' זו של האשמה והאחריות, ובנכונות (ואולי בתשוקה) לשאת במלוא המחיר שלה – שיבת ההתכללות של הנר באבוקה, זוכה האדם 'מידה כנגד מידה' בסליחה בכפרה ובטהרה ובעיקר בידידות אינטימית עם המלך.

הדברים ברורים ומתאימים לרוח המהר"ל הכללית וזו של נתיב התשובה. התשובה היא 'השיבה אל הכתר', אל האין, התכללות והתבטלות באינסופיות האלוהית. התשובה היא קרבן העולה שתמציתו היא הלב השבור, הענוה, הפשיטות, כלומר, ההשתחררות מכל גבול וגדר, שפה ומיומנות, שרק בה מתקרב האדם אל ד' ומתדבק בו ואף מתכלל בו. זו תשובת השיבה ששיאה הוא היום האחרון יום המיתה (או קץ ההסטוריה).

אם כן מודע הוא מספר את הסיפור? התשובה נמצאה לי לאחר קריאות רבות שלו כשהעזתי לומר ברורות את מה שחשתי מן הסיפור. ולשם התחלה אנסח זאת כך: 'הניגון של הסיפור הוא ניגון שונה ואף הפוך משל הביאור של המדרש. הבה נקרא את הסיפור ובעיקר נקשיב לו:


הסיפור של המהר"ל

מלך בשר ודם נתן לאחד כלי לשמור / והכלי נשבר / והוא מצטער על זה מאימת המלך /
ולא ידע מה יעשה / לכך הוא שואל חכם אחד מה יעשה / והוא משיב כי דבר זה אינו כבודו של מלך / ואין להשיב לו הכלי כך
ואדם זה לא ידע מה יעשה / ויאמר, כי באולי זה לא ידע הנהגת מלך זה / אלך ואשאל אחד מקרובי המלכות שהם מכירים את המלך / וכאשר הוא שואל אותו, משיב לו, כי אני מכיר את המלך, גדולתו ורוממותו / אין ראוי להביא כלי זה לפניו / ולכך אמר כי יש לאבדו לגמרי /
והנה לא ידע מה יעשה / ולכך אומר, אלך אל האומן שתקן את הכלי / אולי ימצא לו תקנה / ובא אל האומן, אמר שיש תקנה לזה הכלי, אבל התקנה קשה, גם לא לכל הקלקולים שבו, רק לאחד או לשנים /
והנה זה אומר, על כל פנים לא אוכל להיות נקי מזה / אלך אל המלך עצמו / יעשה רצונו מה שיעשה /
והנה המלך אמר, הכלי הזה, שבור אני משתמש בו / והראשונים שלא אמרו לך כך / מפני כבודי עשו ולא מצד הנהגתי / אבל אני משתמש בו כך.

כאמור הניגון של הסיפור אינו תיאולוגי אלא אנתרפולוגי, אינו רציונלי אלא רגש. וכיוון שהמדיום הוא התוכן, אני מבקש לזרוק לחלל האויר השערה בלשית פרועה ולא מבוססת, המתיימרת לחדור לנבכי נפשו של המהר"ל, וזהות את התהליך שעבר בלימוד המדרש והביאו לכתיבת הספור 'שלו'.

הביאור של המהר"ל ל'שאלו לקב"ה וכו" גם הוא פירוש רציונלי תיאלוגי קבלי אקוסמיסטי. יש בו חומרה המעוררת חוסר נחת ואף רתיעה והתנגדות. שהרי משמעותו היא שהתשובה פירושה השתחררות מהתודעה הכוזבת של הקיום העצמי של האדם. טענתי (הלא מבוססת בעליל) היא שגם המהר"ל חש בכך ובסיפור שכתב יצא ממערכת השמש הרציונלית הכוללת את החכמה, הנבואה, התורה והקב"ה, אל מעל לשמש, או שמא אל מתחת לארץ. הוא שב לדבר בשפה המיתית הילדותית הפרימטיבית, או שמא זו שפת הזקן שבע הימים הבשל והנינוח, מהדורה אופטימית של קהלת. ההליכה אל המלך אינה התכללות, אלא אדרבא התעצמות בקיום האנושי, שהחלקיות שלו, אינה מום, אלא נשמת אפו, ובה תכלית בריאתו ועליה חיבתו היתרה של בוראו אליו. הקב"ה מתגלה בסיפור לא כמלך ואף לא כאב, אלא כ'סבא קדישא' שכולו חסד ורחמים, סב האוהב את נכדיו זבי החוטם ומשתעשע עימם ללא כל כוונת חינוך ותיקון. התשובה היא לפי זה, השתחררות גם מאלהי הפילוסופים המקובלים והדתיים, והשיבה של האדם אל עצמו, אל אנושיותו השברירית הפגיעה וגם השוברת ופוגעת לעתים, אל האדם שאביו שבשמים אוהבו כמות שהוא.

אלך אל המלך עצמו / יעשה רצונו מה שיעשה – התשובה היא כפרה לא רק במובן של מחיקה של החטא, אלא של התהפכותו לזכות. הזכות הכמוסה בחטא מתגלה בלב הנשבר, היודע שכל מה שהוא יודע וידע, עשה ויעשה, אין בכוחו להשיב את החטא שנעשה. התשובה אינה ידיעה ואינה עשיה אלא דוקא אי ידיעה ואי עשיה . כל ידיעה וכל עשיה לכודות במעגל הקסמים של החטא וענשו. התשובה היא המקום של הנכונות להודות באי הידיעה, לוותר על הדחף האקטיביסטי, ולקחת את מלוא האחריות לחטא ותוצאותיו, ללא כל ניסיון להקלישה או להכחישה. התשובה היא הויתור על 'התשובה והכפרה'! רק כשהאדם מוותר עליהן הוא זוכה בהן. תודעת השבירות במובן של קלקול שאינו ניתן לתיקון, ובמובן של לב נשבר ונדכה, ובמובן של הנכונות לאבד הכל ואף למות, אם זה רצון המלך, היא ההופכת את החטא לזכות. זכות האמונה והאהבה עד כלות הנפש, השמחה להתבטל לחלוטין פיזית ונפשית אל הטוב הכללי הגדול.


הסיפור שלי

במהלך לימודי הוספתי סיפורעל סיפורו של המהר"ל. סיפורי מנסה לבטא את ההבנה שלי בסיפור של המהר"ל, ואולי גם ללכת צעד או שנים אל מעבר לו, ובזאת לקיים במהר"ל את מה שעשה למדרש…

מעשה באיש שהמועקה שהצטברה בו לא נתנה לו מנוח. הפער ההולך וגדל בין הרצוי הפנימי שלו לבין המצוי החיצוני שבפועל, פער אותו כאב כפצע מדמם שלעולם לא יתאחה, הביאו אל סף היאוש מן הרצוי ומן המצוי כאחד…

ויצא למסע צליינות שתכליתו היתה להעפיל אל הפסגות הגבוהות ביותר, ולהגיע למקדשים המקודשים ביותר ולמורים הרוחניים הנעלים ביותר, לבקש ולקבל שם מזור ליאוש העמוק שהלך ואפף אותו.

ויבוא אל מקדש החכמה וישטח לפני כהניה את שאלתו – משאלתו: האם אפשר לאחות את הקרע? ויענו החכמים ויאמרו לו: אי אפשר. כל מה שאפשר הוא לחבוש ולשוב ולחבוש את הפצע, ולהסכין לכאב לסבל ולעלבון שבחיים מקולקלים אלה.

ויבוא אל מקדש הנבואה ויאמרו לו פרחי הנבואה: אין לחטא ולחוטא מקום בעולמו של הבורא הטוב. החוטא איבד את זכותו לחיות, הוקע מהעולם, משוטט בו כמצורע טמא, וחשוב כמת.

ויבא אל מקדש התורה, ויאמרו לו תלמידי החכמים: יש אפשרות של איחוי חלקי של הפצע המדמם, אך תיקון שלם אינו אפשרי והמתוקן לא יהיה לעולם כחדש.

ויביט האיש הנלבב הזה אל ההרים, ושפתיו רחשו 'מאין יבוא עזרי'. אז ישב דעתו וגמר בלבו לקטוע את מסעו אל המקדשים שנשקפו על הפסגות הגבוהות שלפניו, ולשוב לעירו ולביתו. משבא לביתו, קבלה רעייתו את פניו במאור פנים של אהבה עמוקה ושוקטה. בהריחו את ריח בסמי גן עדן של אהבתה, נעלמו באחת כל קשייו וקושיותיו, נסו צללי הספק והיאוש. מאז חיים הם יחדו באושר גדול השמור לאוהבים ובעושר ענק השמור לשמחים בחלקיותם.

מה שחדשתי כאן אינו ב'יתר' אלא ב'חסר'. לא הוספתי אלא צמצמתי. קילפתי מהסיפור את שארית שומני המטאפיזיקה שנותרו בו. את סיפור התשובה ספרתי כסיפור השיבה הביתה, אל הרעיה והמשפחה. האוצר, כמו בסיפור החסידי, נמצא בבית, אך בשונה ממנו, אינו טמון תחת המרצפות או תחוב מעל קורות התקרה, אין צורך לחפור ולנבור, גם לא להעפיל ולחטט. האוצר ניצב חי ומחייך לפנינו, בפני הרעיה שציפתה ושמרה אמונים, בחיוך הנבוך של הילדים שכה התגעגעו, בריח של המרק המתבשל במטבח.


.