Print Friendly, PDF & Email

שבת תשובה תשפ"א – הרהורי תשובה

התשובה מן ההסתר הכפול

מאז הרס"ג דרך רבי נחמן ועד הראי"ה, גלוי וידוע שיש 'לעשות תשובה היום' תשובה, על התשובה שעשינו 'אתמול'. שהרי התשובה מבקשת את הרצוי, והרצוי הלא הוא אינסופי, שעל כן התשובה היא תנועה מתמדת של העמקה ושיפור. התשובה היא כמובן עד או אל ד', אל התורה, העבודה, הקרבה, הדבקות, אל הקדושה. אל מול זאת יש מקום לדבר גם על 'התשובה הקודמת לתשובה'. על התשובה אל התשוקה והחפץ והרצון. התשובה אל הכמיהה והגעגוע הכיסופים והערגה. 'התשובה אל התשובה'. אשרי מי שכל חשקו לשוב. טוב חלקו של מי שליבו דואב על כך שהתשובה מסתתרת ממנו, אוי לו לשרוי בהסתר כפול ואינו חש את חסרון הרצון לתשובה… אמנם גם לו יש תקוה. אם רק ייתן את דעתו לכך ששמא הסיבה לשלוותו, היא שהאש שבמזבחו הפנימי, כבתה, יוכל לשוב ולהבעירה.


על שלושה דברים העולם (של התשובה) עומד

על התורה – בקשת האמת העצמית. על העבודה – בקשת קרבת אלוקים ועל גמילות חסדים – בקשת הטוב וההטבה. על התנועה פנימה אל העצמי. התנועה אל 'רום-עומק', אל ד'. התנועה החוצה ולמטה, אל הזולת, האדם והיקום כולו. והעולם הנבנה על גבי שלושה עמודים אלו, הוא עולם הסליחה העליונה, החסד והחמלה, האהבה והרחמים.

העולם כמו השולחן צריך שלוש רגליים על מנת לעמוד. כל ניסון לבנות / להעמיד אותו על רגל אחת או אף על שתים, לא יצלח. האופציות המצומצמות, 'החילוניות' ו'הדתיות' (פנימה והחוצה ללא הלמעלה / פנימה ולמעלה ללא החוצה וכיו"ב), יישארו לעולם מקרטעות.


על שלושה דברים העולם (משנה) עומד או 'עלמא ברזא איתקיימא' (זהר)?

העולם הוא הנעלם, הסוד, הרז. העולם הוא עומק רום תעלומתו מסתורין ופלא שלו. על שלושה דברים העולם עומד – שלוש דרכים אל הסוד – התורה העבודה וגמילות חסדים. שלוש נתיבים אל הדבקות והקדושה.

הסוד נקודת מוצא שכולם יכולים להסכים עליה – כמו ביחס לעולם הנתפס בחושים. הבעיות מתגלעות במרחב שבין הנגלה לנסתר…


ארי"ה שאג מי לא יירא?

אלול – תשובה של תנועה פנימה, אל העצמיות ומתוך כך, למעלה, אל האינסופיות. ראש השנה – תשובה של תנועה החוצה – המלכת ד' על העולם כולו, 'לתקן עולם במלכות שדי', 'ויאמר כל אשר נשמה באפו ד' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה'. תשובה עילאה – התלכדות עם התשובה ההווייתית. יום הכיפורים – הדממה שלאחר הרעש .הסליחה שאל מול התשובה. החסד שבעקבות החירות. המתנה שבסוף העבודה. העולם הבא, העולם העליון, עולם החירות (עלמא דחירו; הבינה; אמא עילאה).


ברכת תשובה

הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ – על התורה

וְקָרְבֵנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ – ועל העבודה

וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ – ועל הארת הפנים שהיא מקור התורה, העבודה וגמילות החסדים: כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ תּוֹרָה וְחַיִּים. אַהֲבָה וָחֶסֶד. צְדָקָה וְרַחֲמִים. בְּרָכָה וְשָׁלוֹם. או בסגנון 'לוינסי' – לְפָנֶיךָ – שעקבותיהם משתקפים בפני האחר המכונן אותי בציוויו 'לא תרצח' וכו'. וכבר לפני כן דרשו חכמים: אני בצדק אחזה פניך – בצדקה וגמילות חסדים

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י עמוד א: אדם נותן פרוטה לעני – זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר: אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך.

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת תענית פרק ב: א"ר לעזר שלשה דברים מבטלין את הגזירה קשה ואלו הן תפלה וצדקה ותשובה ושלשתן בפסוק אחד [דברי הימים ב ז יד] ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו זו תפלה ויבקשו פני זו צדקה כמה דאת אמר [תהילים יז טו] אני בצדק אחזה פניך [דברי הימים ב ז יד] וישבו מדרכיהם הרעים זו תשובה אם עשו כן מה כתיב תמן [דברי הימים ב ז יד] ואני אשמע השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם.

בָּרוּךְ אַתָּה ה' הָרוֹצֶה בִּתְשׁוּבָה – אף ברכה אינה נחתמת בביטוי 'הָרוֹצֶה'. שאלת השאלות היא 'מה ה' רוצה'? התשובה: תְשׁוּבָה! הרצון האלוקי בתשובה הוא ראשית התשובה ההווייתית: ממעמקים באה התשובהמשאיפת המציאות כולה, להיות יותר טובה ומזוככת…' (אוהת"ש ו/א)


ברכת התשובה – תפלה על התשובה

השיבנו קרבנו החזירנו –בתפלה על התשובה, באה לידי ביטוי ההבנה העמוקה של החיים כחסד ואף התשובה כחסד. החיים ראשיתם מתנה (בעל כרחך אתה חי), סופם מתנה (בעל כרחך אתה מת) ואמצעיתם עבודה. התשובה גם היא, ראשיתה מתנה (התעוררות הלב בתשובה, היא באיתערותא דלעילא), סופה מתנה (חסד הסליחה המחילה והכפרה) ואמצעיתה עבודה. כל מעשינו – גם תשובתנו – פעלת לנו. בכך נצדקו דברי קדשם של ר' חסדאי קרשקש, מי השילוח ור' צדוק וחבריהם.


תשובתהראי"ה

עיקרי תשובת הראי"ה[1]

1. תשובה מטאפיזית-הווייתית – מרגע בריאתה משתלמת ההוויה ושבה אל מקורה. התשובה היא 'חוק העילוי' של ההוויה כולה (תשובה קדמה לעולם. היא חסד המתגלה בחירות הנכללת בחסד. היא תכלית ולא אמצעי). (אוהת"ש ו/א)

2. תשובה אנושית – האדם, האנושות, העם, היחיד, לוקחים חלק מרכזי בתשובה ההווייתית. (אוהת"ש ד/ב)

3. התשובה האנושית היא של 'רצוא ושוב' – שיבה לעומק עצמיותו, התחברות לשורשו והצמחת עץ החיים ישירות ממנו (תיקון החטאים והמשברים).

4. התשובה כוללת הכל – גשמיות ורוחניות, גוף, נפש רוח. כל תיקון ושכלול אישי וכללי בכל מישור ומרחב. התשובה השלמה היא 'בכל דרכיך'. בחול ולא רק בקודש (אוהת"ש ד/ג)

5. התשובה מאהבה – העליונה, השכלית, היא עיקר התשובה בדורנו (והיא כוללת את תשובת הצדיקים הגמורים). (אוהת"ש א)

6. התשובה היא השלמות – שלמות האדם היא ההשתלמו. התשובה אינה אמצעי אלא התכלית העצמית. (אוהת"ש ה/ו).  

6. התשובה הטבעית – התשובה מעצימה את האדם והעם, את החיות שלו, הטבעיות שלו, הנורמליות שלו, החופש שלו, היצירתיות שלו ואת כל כוחותיו וכל שכן שאינה פוגעת, מחלישה או מבטלת את הטבעיות. (אוהת"ש ה/ג)

7. התשובה והגאולה – השיבה של ע"י לא"י לחיי עם היא התשובה שהיא הגאולה. (אוהת"ש פרק יז)


תשובת הראי"ה – תשובת ארץ ישראל

תורת הראי"ה קוק יונקת ישירות מכל התורה כולה שקדמה לו וכוללת את כל השיטות שקדמו לו. בנוסך לכך היא ניזונת מהמפגש עם המפעל הציוני והבנתו כהתקיימות חזון הגאולה של הנביאים. מתוך כל הנ"ל הוא קורא ליצירה והתחדשות של 'תורת א"י' ואף מתחיל במלאכה. משנת התשובה שלו, אותה ראה כלב משנתו, מרוכזת ב'אורות התשובה'. היא כמובן מודעת לכלל משניות התשובה שקדמו לה ומבוססת עליהם, אך כפי שהוא אומר ברורות ב'אגרת התשובה', עיקר החידוש שבה הוא שהיא 'תשובת א"י'!

כמו שהמשמעות היסודית של 'תורת א"י' היא שמדובר על תורת עם ישראל בארצו, כך גם המשמעות היסודית של 'תשובת א"י', היא ש'בעל התשובה' עליו מדובר הוא עם ישראל בארצו. אם כך, לכאורה רק לקראת סוף 'אורות התשובה', בפרק יז שכותרתו היא 'ההתגלות הגדולה של התשובה בחיי עם ישראל ובתחייתו בארצו', הרב מתייחס ל'תשובת א"י'. אני סבור שזו מסקנה שגויה. לדעתי הספר כולו עוסק בתשובת א"י' החל מראשיתו – התשובה הטבעית הגופנית ועד סופו – 'לחשי ההוויה'! תחיית עם ישראל בארצו הוא סיפור המסגרת, הוא המדיום, הוא הניגון המשרה רוח ומעצב את כל חלקי ופרטי החיים והעבודה של כל הפרטים. כך גם  ביחס לתשובה, שארץ הישראליות שלה, באה לדי ביטוי בכך שעיקרה מאהבה והיא כוללת את כל החיים כולם, חיי הכלל והפרט, הנפש והגוף, הקודש והחול.


עיוני תשובה

תשובת ההוויה – מאין ולאן? 

תשובת האדם היא לקיחת חלק ב'תשובת ההוויה' שתמציתה: תנועה מטאפיזית – קוסמית – אנושית (כללית ופרטית) שכללה ותכליתה היא השיבה מ'עולמיות' ל'אלוהיות'. האם הכוונה בשיבה מעולמיות לאלוקיות, לתנועה של 'אין מיש' המשלימה את תנועת הבריאה של 'יש מאין'. תנועה שתכליתה 'קץ ההיסטוריה' ואולי אף 'קץ הבריאה' – שיבת ההבלעות של הבריאה במקורה? איני יודע[2]. מכל מקום היא עוברת דרך ההשתלמות המתקנת עולם במלכות ש-די ומגשימה את חזון אחרית הימים של הנבואה.


תשובת האדם – מאין ולאן?

אדם מופיעה התשובה ב'רצוא ושוב' – 'רצוא' של התחברות אל שורש החיים וההוויה 'ושוב' של תיקון והשתלמות הכוללת את כל רבדי ומרחבי החיים. לשון אחרת –  התחברות לשורשי ההוויה והחיים על מנת להצמיח משם את עץ החיים במלוא תפארתו, על מנת להבליעו כליל בשורש שורשו ושוב להצמיחו מחדש וחוזר חלילה.

האם 'מותר' (לרצות) לא לחזור מן ה'רצוא', להישאר ספון, כלול, ומיוחד בשורש? האם זה אפשרי? איני יודע. מכל מקום זהו קול הנשמע מידי פעם במרחב הדתי המיסטי (ואצלנו במרחב החסידי). יש שמצאו בכך את ההבדל בין 'מיסטיקן' ל'נביא' – המיסטיקן עולה על מנת שלא לרדת והנביא הרי הוא ממלאכי אלוקים עולים ויורדים'. אמנם גם המיסטיקן ('השלילי', בלשונו של אריך נוימן) שב בעל כרחו אל העולם והחיים בו. ההבדל הוא בעיקר בהבנת תכלית האדם ומשמעות הקדושה והדבקות.


חתימה

תשובה בעידן פוסטמודרני[3]

בעידן הפ"מ אין לאדם חופש, ואין אמת וטוב מוחלטים או עכ"פ אוניברסליים וממילא אין חטא ולא עוון. האם בעולם כזה יש משמעות לתשובה? לכאורה אין מקום אפילו למובן ה'מינימלי' של תשובה – תנועה של שינוי ל'טובה', של תיקון, של שכלול, כיוון שהיא מחייבת מפת ערכים שבה אפשר להתקדם או לסגת. ואולי התשובה הפ"מ היא עצם התנועה, הדינמיות, התסיסה, היצירתיות, הריקוד וכו' החפים מ'ארכה' או 'תלוס' ובוודאי מליניאריות ופרוגרס. עצם החיים. ואולי כחוק מפגש שתי הנקודות הרחוקות ביותר על גבי המעגל, נושק הניהיליזם' של הפ"מ עם 'קדושת הדומייה'…


תשובה משולשת

בתקופות שונות, הודגשו צדדים שונים של התשובה. הדגש המסורתי הוא על התשובה לעילא לעילא – אל ד'. מהמהר"ל ואילך הודגשה התנועה פנימה, אל שורש הנשמה. באה הציונות החילונית והדגישה באופן מרדני את התנועה החוצה אל העולם, הארץ, העם והחברה, אל החול! בכך נשלמה הקדושה המשולשת של התשובה, היונקת מהתנועה היסודית של עבודת הקודש, העומדת על התורה (פנימה), העבודה (למעלה) וגמילות חסדים (החוצה). בא הראי"ה קוק והכלילן והרחיבם אל מעבר ל'תורה – עבודה – גמילות חסדים', אל 'כל הדרכים' אל כל החיים – בכל דרכיך דעהו! תנועת התשובה היא אל ד'. כדי לשוב אל ד' על האדם לשוב אל עצמו, אל צלם אלוקים שבו. מתוך התשובה אל עצמו ואל ד' יוצא האדם אל העולם להיטיבו. ההטבה הזו כוללת כל – גשמיות ורוחניות, חול וקודש, מדע וטכנולוגיה, תרבות ואמנות. התשובה השלמה היא אם כן תנועה פנימה – למעלה – החוצה.


[1] מראי המקומות הם רק לדוגמא יש הרבה יותר לכל עיקר

[2] יש מתח בין 'תשובת הביטול' (הרצון לשוב ולהיכלל בחכמה, להתבטל ברצון, להתאיין בא"ס ['לאשתאבא בגופא דמלכא' (במובן הרדיקלי)], לבין 'תשובת ההשתלמות' (תיקון ושכלול האדם והעולם בכל התחומים). אני איני יודע לעשות ביניהן 'שלום'. (גם אצל המהר"ל (בכלל, ובסוגית התשובה) עלתה לי שאלה זו אך מהכיוון ההפוך. אצל המהר"ל דומני שהביטול הוא הדומיננטי והשאלה איזה מקום יש להשתלמות, ואצל הרב ההשתלמות היא העיקר והשאלה מה מקום ההתבטלות. איני מדבר על התבטלות הראשונית – הענוה שביסוד קנין תורה ועבודת ד'. זה פשוט וברור, אני מסתפק אם הרב אכן נותן מקום ביחיד – לביטול המציאות והיש והכללתו באור א"ס, ובמרחב הכלי – לשיבה במובן של קץ ההיסטוריה שלאחר ימות המשיח, המעבר ל'עולם התחיה' וכיו"ב. זאת, בעקבות המקובלים בכלל (גם בתורת השמיטות) והרמח"ל בפרט, על ההשתלמות כשלב ראשון, כתשובה וגאולה היסטורית, ועל ההתבטלות כשלב קץ ההיסטוריה (האלף ה8 – 10)… אולי וכולי האי. כחומר להתלבטות ראה: אה"ק ב שעו; עו"ר א מז. 

[3]  שתי הפסקאות הבאות הן חזרה עם שיפור מסוים על מה שכתבתי ב'קיצור תולדות התשובה'