Print Friendly, PDF & Email

ראש השנה – זכרון, מלכות, זכרון טוב, שופר

 זכרון ותרועה – עיצומו של יום ומצוותו

(כג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ: (כה) כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק: ס (ויקרא כג)

(א) וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם: (במדבר כט)

'עיצומו של יום' – בכל מועד מאירה הארה מיוחדת, שהיא 'עיצומו' – מהותו העצמית של היום. יום הזכרון הוא היום של הזכרון. עצם הזיכרון, ההארה של הזיכרון. עיצומו של ראש השנה – איכותו המיוחדת, הוא הזכרון של אלוקים את כל באי העולם, את בני האדם, כיחידים וכקבוצות.

'מצות היום בשופר' – עבודת היום, היא להיפגש עם הארתו המיוחדת, להתבסם בה, להתקדש ממנה ולהתברך בה. השמיעה מכוונת הלב של קול השופר, היא הפותחת אותנו למפגש עם הזכרון.

אך עבודת היום לא מתחילה בכך ולא מסתיימת בכך. היא מתחילה בשאלה, מה המובן והמשמעות של זכרון אלוקי, ומתוך ההבנה והמפגש עימו, היא באה אל שיאה – העלאת הזכרון לטובה ולברכה. אנסה להסביר בקצרה.

מה זה 'הזכרון של אלוקים'?  – ראשית, זהו זכרון שלא מתחיל בנו, אלא מהמציאות (במובן המטאפיזי [אלוקים זוכר] או המטאהיסטורי [כנסת ישראל]). ראש השנה לא מתחיל בכך שאנו זוכרים, אלא בחוויה שאנו זכורים ולא שכוחים.  אנחנו מוצאים את עצמנו מוכללים וכלולים בכלל האנושות והיקום. אור היקרות של 'הזכרון', 'שם לנו את האמת בפנים' – מזכיר לנו שקיומנו הפרטי שתול על פלגי מים של ההויה כולה ומהם הוא יונק מהם את חיותו ואת אורו היחודי. חוויה זו, מניסה את צללי ההרגשה העצמית הפרטית הסגורה והמנוכרת, ומאפשרת לנו להיפתח אל האמת היסודית של קיומנו ולחוות אותו כהמשך של החיים המפעמים בהויה כולה. בכך מזכיר לנו 'הזכרון' גם ערכם ופשרם של חיינו, שבכל מקרה, אינו מצטצמם למימוש העצמי האינדיוידואלי שלנו.

את הדימוי שמקל עלי להבין ולהפנים זאת, מצאתי בדרשת חז"ל – 'לדוד ד' אורי וישעי' – אורי – בראש השנה וישעי – ביום הכיפורים'. בראש השנה, ד' הוא האור שלנו. ראש השנה הוא יום של אור. אור בוהק ועז המניס את החשכה – השכחה ומנכיח את מה שהם כיסו והעדירו. אנו מוצאים את עצמנו ניצבים במרחב של אור, מוארים בתאורה משוכללת המאירה את המכלול כולו ויחד עם זאת מבליטה את כל הפרטים ומעל הכל את ההתכללות והאחדות של כל הפרטים. זו חדות מיוחדת שאין בה שמץ של טשטוש ולא משהו של צללים. האור הזה מקיף אותנו, חודר אל תוכנו, מדבק אותנו אל עצמנו, מאחה אותנו  זה לזה ומחבר את כולנו אל מכלול ההוויה האינסופית שוב אינינו איננו אבודים או שכוחים, אלא נוכחים וזכורים, אנו מודעים לעצמנו בלי לאבד את המודעות לסביבתנו, יתר על כן, אנו חשים צלולים, שקופים, ואף מעורטלים וחשופים.[1]

מצות היום בשופר – ההקשבה מכוונת הלב לקול השופר, אמורה לפתוח את לבנו אל הזכרון האלוקי המיוחד של היום, לגרום לנו להיזכר בזיכרון האלוקי, לשים לב ל'תשומת הלב' המיוחדת שאנו זוכים בה. להפסיק להתנכר ולהיות נוכחים בבהירות וצלילות, במודעות מלאה  (mindfulness) בהיות של 'הנני'.

תשומת הלב שלנו לתשומת הלב של אלוקים (ההויה / כנסת ישראל) אלינו, אמנם מנכיחה ומעצימה אותנו, אך בו זמנית סוקרת אותנו בחדות וחריפות, היא בוחנת כליות ולב – 'עלומינו אל מאור פניך', מקשה, תובעת ואף מאיימת.  הזכרון כולל הכל ואינו מחמיץ דבר לטוב ולמוטב.  ה'כובד' של הזכרון, הוא החוק, הדין והמשפט הנגזרים ממנו[2]. ה'כובד' הזה, הולך והופך למועקה מדכדכת ולפני שהיא תשתלט על חווית יום הזיכרון שלנו, אנו קרואים לזכור ולהזכיר שהאופק של הזכרון כולל לא רק דין נוקב, אלא גם רחמים מכילים ומולידים – 'זכרון טוב'.

לשם כך, באו חכמים לעזרתנו והדריכונו כיצד להפוך את הזכרון, מדין לרחמים, מרעה, קללה ועקרות – לטובה, ברכה ופוריות. הבה נלך בעקבותיהם.


זכרון ותרועה – מלכויות זכרונות שופרות – שופר

אִמְרוּ לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות,

מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם,

זכרונות – כדי שיעלה זיכרונכם לפני לטובה,

ובמה? בשופר[3].

 

כלל

ההמלכה היא ההיזכרות שלנו בזיכרון האלוקי שהופעתו בראשונית, היא הדין – 'מלך במשפט יעמיד ארץ'. השיכלול של ההמלכה, שב'מלכותו קבלו ברצון' ובאהבה, ולא רק ביראה, כבנים ולא רק כעבדים, ה'צָהֳלָה וְרִנָּה לְזֵכֶר מַלְכוּתוֹ', מכינה את אפשרות הגשמת מבוקשנו – העלאת זכרוננו לפניו לטובה. העלאת הזיכרון אל הארת הפנים העליונה, היא ההעלאה של הדין אל שורשו, האהבה החסד והרחמים. ביטויה הנחרץ של העלאה זו היא חתימת 'ברכת זכרונות' – 'ברוך אתה ד' זוכר הברית'. הברית היא למעלה מהדין והמשפט וגם של הרחמים שלעומתם. הברית היא הקטגוריה של אהבת החינם, האהבה המוחלטת שאינה ברת הפרה – העצמוּת. השופרות מחזירם אותנו אל ההתגלות שבה בטחון התשובה והגאולה.

פרט

ראשית עבודת ר"ה – לקבל את פני עיצומו של היום – 'הזכרון האלוקי' ולהתבונן במשמעותו עבורו – מלכות ד', וזאת מכניסת החג ועד לאחר תפלת שחרית, ושמיעת קול תקיעת – תרועת – שברי השופר, בכוונת הלב. בתפלת מוסף ותקיעותיה, אנו קרואים לתקן ולשכלל את המלכות והזכרון.

ברכת מלכויות – להמליך את הקב"ה עלינו, את הטוב והיושר, את הטהרה והקדושה, את העבודה והתיקון, ההשראה והיצירה. וכל זאת עם הפנים ל'תיקון עולם במלכות שדי'.

ברכת זכרונות  – להתייצב אל מול הזיכרון הנוקב והכמעט מצמית: 'אַתָּה זוֹכֵר מַעֲשֵה עוֹלָם וּפוֹקֵד כָּל יְצוּרֵי קֶדֶם לְפָנֶיךָ נִגְלוּ כָּל תַּעֲלוּמוֹת וַהֲמוֹן נִסְתָּרוֹת שֶׁמִּבְּרֵאשִׁית כִּי אֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ וְאֵין נִסְתָּר מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ …הַכֹּל גָּלוּי וְצָפוּי לְפָנֶיךָ …כִּי תָבִיא חֹק וְזִכָּרוֹן לְהִפָּקֵד כָּל רוּחַ וָנֶפֶשׁ לְהִזָּכֵר מַעֲשִֹים רַבִּים וַהֲמוֹן נִסְתָּרוֹת לְאֵין תַּכְלִית'. אך ללכת הלאה אל ' אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁלֹּא יִשְׁכָּחֶךָ, וּבֶן אָדָם יִתְאַמֵּץ בָּךְ, כִּי דוֹרְשֶׁיךָ לְעוֹלָם לֹא יִכָּשֵׁלוּ, וְלֹא תַכְלִים לָנֶצַח כָּל הַחוֹסִים בָּךְ'. לבקש בעוז וענווה: זָכְרֵנוּ בְּזִכְרוֹן טוֹב מִלְּפָנֶיךָ, וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִשְּׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם. וּזְכָר לָנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אַהֲבַת הַקַּדְמוֹנִים, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְֹרָאֵל עֲבָדֶיךָ' ולא להעצר כאן, אלא להגיע אל הפיסגה: 'וְאֶת הָעֲקֵדָה שֶׁעָקַד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְכָבַשׁ רַחֲמָיו לַעֲשֹוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם. כֵּן יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעֲסֶךָ. וְיִגֹּלּוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ' ולחתום בכל תוקף: ' וַעֲקֵדַת יִצְחָק הַיּוֹם לְזַרְעוֹ תִּזְכֹּר, בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה זוֹכֵר הַבְּרִית'!

'ברכת שופרות' – לשוב אל מעמד הר סיני, לחוות את ההתגלות האלוקית המצווה אך גם המבטיחה ומחליטה את ההתגלות בשופר גדול שבקיבוץ הגלויות לארץ ישראל ובארץ ישראל, אליו נשואות עינינו ומכוון לבנו.

וכלל

מלכויות זכרונות שופרות, לא רק ההבנה והעבודה הבסיסית, אלא גם תיקונם – העלאתם.

המלכות אינה רק שלילת האנרכיה של איש את רעהו חיים בלעו ואיש הישר בעיניו יעשה אלא היא המשקפת את היחוד האהבה. ישמחו במלכותך… אין מלך ללא עם…  מלכותו ברצון קבלו, צהלה ורינה לזכר מלכותו…

הזכרון אינו רק הדין ולא רק הצדק אלא תשומת הלב, הנוכחות, הרחמים, החום ולא רק האור. העלאת אלוהים להויה. יחודא תתאה ליחודא עילאה. גאולת המלכות מהניכור שבמשפט ובצדק אל האינטימיות של האהבה והחמלה. תיקון הזכרון העלאתו אל שורשו.

השופר אינו רק ההתגלות, אלא גם הגאולה, וכל מה שבינהם וגם החיים שבעקבותיה (וביום שמחתכם…). תיקון ההתגלות כמאורע חד פעמי יוצא דופן להתגלות נמשכת – מתמדת, מיראה לאהבה, מאלוקים להויה, מזעיר לאריך.

'ובמה? בשופר!' – שמיעת קול השופר בכוונת הלב עם הברכות, היא המממשת את ההמלכה ותיקונה ואת העלאת הזכרון ל'זכרון טוב' – לרחמים, לישועה וגאולה.


סיכום

עיצומו של האחד בתשרי הוא הזכרון (יום הזכרון – יום שכולו זכרון). הזכרון הוא הזכרון האלוהי את האדם ביום בריאתו – הולדתו. מצוותו בתרועה – להיזכר בזכרון האלוקי, להיפתח אליו, לחוש את משמעותו ותביעתו, אך להעלותו לפני ד' לטובה – על ידי ההקשבה מכוונת הלב לתקיעת השופר, שעליה נוספו התפילות. ובתמצית – הזכרון הוא המלוכה החוק הדין והמשפט. שלשות הברכות המרכזיות של תפילת מוסף ושל היום כולו, מלכויות, זכרונות ושופרות, הופכות את האור מאור מסנוור לאור מחמם, את הזכרון, משיפוט לחיבוק. תקיעות השופר החותמות ומעטרות את כל אחת מהברכות הן המתקפות וממשות את אמירתן (ובמה? בשופר!), הן המערבבות את השטן, הן המעלות את הדין אל שורשו, 'הרחמים העליונים' שלמעלה מה'רחמים'


חתימה

ר"ה הוא זמן של בירור יסודי של מאין ולאן ואיך. תכלית היום היא לתקן ולא רק לשמר! בראש השנה אנו פוסעים צעד נוסף אל הגאולה. קול התרועה והשברים מכשירים אותנו אל התעלות העתידית של האדם ממדרגת נברא אל מעלת בורא[4]!

בר"ה אנו קרואים להיזכר בזיכרון ולהעלותו. לדון את הדין ולהכריעו לכף זכות. להעלות את הדין אל שורשו, הרחמים העליונים ולמתקו. אנו קרואים להצטרף לרשב"י ותלמידיו ב'אידרא רבה', לתקן את פני 'זעיר אנפין' ולכוונן אל פני 'אריך אנפין'. ובלשונה הצחה של מלילה הלנר אשד[5]: התקנה מחודשת של פניה השונות של האלוהות וכיונון הפנים אלו אל אלו באופן ראוי. כל זאת על מנת להביא לתיקון פני האל, לתיקון פני הדת ולהבטחת שפע ברכה לעולם'. בכך שראש השנה הוא יום של בריאה מחודשת של האדם, הינו גם יום שלבריאה מחודשת של 'אלוקים', כביכול. לדור ודור המליכו לאל כי הוא לבדו מרום וקדוש!

בכך ורק בכך נחלץ מ'השטן המקטרג', מהיאוש הגוהר עלינו לפתותנו בנאפופיו, ונזכה לשוב ולהאמין באדם, בעצמנו, לשוב ולרצות ולהאמין בחיים, לומר להם 'הן' גדול, ולהתאהב בהם מבראשית. ומתוך כך להתנפל על השנה החדשה, לאחר שכמעט ופרשנו מן המירוץ.


[1]  אצלי זה העלה את זכרון הפסוקים הבאים: (ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת: (ח) וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן: (ט) וַיִּקְרָא יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: (י) וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: (בראשית ג)

הרמב"ן בדרשתו לר"ה, מראה שבמקרא,  הזכרון הוא בדרך כלל בהקשר של דין או מלכות. [2]

[3] גירסת התוספתא ר"ה פ"א משנה יב : אמרו לפניו מלכויות זכרונות ושופרות / מלכויות כדי שתמליכוהו עליהם / זכרונות כדי שיבא זכרונכם לטובה לפניו / שופרות כדי שתעלה תפלתכם בתרועה לפניו

[4]  ראי"ה קוק אורות הקודש ב עמ' תקכ"ז

[5]  מבקשי הפנים עמ' 13