Print Friendly, PDF & Email

פתיחה – התנצלות

בספר הזהר יש במקומות רבים עיסוק בחגי תשרי בכלל ובראש השנה בפרט. חשבתי להעיז ולהביא מדבריו ולפרשם. כיוון שלא באתי בסוד הזהר, אני קורא אותו כמדרש ופירושי, יהיה בהתאם, מדרשי ולא קבלי, קיומי ולא תיאולוגי. יתרה מזאת, הבאתי את דברי הזהר בדילוגים על מנת להקל עלי ועליכם. כמו כן תרגמתי אותו בתרגום עניני ולא מילולי מדויק, גם זאת כדי להנגיש. אני מקוה שזו 'עזות דקדושה' ותולה יהבי באור ד' וישועתו המתנוצצים כבר עתה. ובכן אבוא אל המלך שלא כדת. והשם הטוב יכפר בעד, כי לבבי הכנתי לדרוש את ד', אם כי לא כטהרת הקודש.


מדוע מתעורר הדין בראש השנה

אֲמַאי אִתְּעַר דִּינָא עִלָּאָה בְּיוֹמָא דָּא.
אֶלָּא כָּל רָזִין וְכָל קִדוּשִׁין יַקִירִין, כֻּלְּהוּ תַּלְיָין בִּשְׁבִיעָאָה.
וְהַהוּא שְׁבִיעָאָה עִלָּאָה, עָלְמָא עִלָּאָה, דְּאִקְרֵי עָלְמָא דְּאָתֵי.
מִנֵּיהּ נַהֲרִין כָּל בּוּצִינִין, וְכָל קִדוּשִׁין, וְכָל בִּרְכָּאן.
וְכַד מָטֵי זִמְנָא, לְחַדְתּוּתֵי בִּרְכָּאן וְקִדּוּשִׁין לְאַנְהֲרָא,
בָּעָא לְאַשְׁגָּחָא בְכָל תִּקּוּנָא דְּעָלְמִין כֻּלְּהוּ,
…כְּדֵין אִתְּעַר דִּינָא:
וּמֵהַהוּא דִּינָא, אִתְתָּקַּף סִטְרָא אַחֲרָא,
וְאִשְׁתְּכַח מְקַטְרְגָא, בְּגִין דְּיִנָתְנוּן לֵיהּ אִינּוּן, חַיָּיבַיָּא […]
וְחַפְיָא לְסִיהֲרָא,
אֲמַאי?
בְּגִין דְּלֵית תִּיאוּבְתֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְאוֹבָדָא לְעוֹבָדֵי יְדוֹי:
וְהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא, קַיְּימָא קְלִיפָא תַּקִּיפָא, דְּלָא יָכִיל לְאִתָּבְּרָא,
בַּר בְּהַהוּא עֵיטָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב לְיִשְׂרָאֵל,
דִּכְתִּיב תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ.
בְּגִין לְתַּבְרָא הַהוּא כִּסֵּה דְּאִתְחֲפְיָא סִיהֲרָא, וְלָא נָהִיר.
(זהר תצוה חלק ב דף קפד/א)

תרגום פלוס:

מדוע מתעורר הדין העליון ביום זה [ראש השנה]?
אלא, כל הרזים וכל הקדושות היקרות, כולם תלויים בשביעי בשבת, בשמיטה, ביובל ובחודש השביעי – תשרי],
והשביעי העליון, העולם העליון, הנקרא עולם הבא [המקור הרוחני של ה'שביעי']
ממנו, נוהרים כל המאורות וכל הקדושות וכל הברכות.
וכאשר מגיע הזמן [בחודש השביעי באחד בחודש…] לחדש ברכות וקדושות, להאיר,
צריך להשגיח בכל תיקוני העולם כולם [ולעניננו – מעלתם המוסרית של בני האדם]
אז מתעורר הדין [שהוא המבט הבוחן ומברר]
ומההוא הדין מתעצם הסיטרא אחרא [שהוא הקליפה הקשה של הדין – הרצון לכלות את ה'לא מתוקנים']
ונמצא מקטרג כדי שינתנו לו החוטאים [לכלותם, כאמור].
ומכסה את הלבנה [היא השביעי העליון מקור הקדושות והברכות, ומונע ממנה להשפיע ולברך]
[והקב"ה אינו נותנם בידיו] מדוע?
כי אין רצונו של הקב"ה לאבד את מעש ידיו [אלא בתשובתם]
[אמנם] והסטרא אחרא הוא קליפה קשה, שאין יכול לשוברה [והמקור חסום והשפע מנוע להאיר]
אלא בעצה ההיא שהקב"ה נתן לישראל
ככתוב: תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. [תקעו ושברו את הכיסוי שעל הלבנה כדי שתתקיים חגיגית השפע הברכה וההארה]
כדי לשבור את הכיסוי המכסה את הלבנה ומונע ממנה להאיר


שעה ראשונה עלה במחשבה

'בחדש השביעי באחד בחדש'. 'כל השביעיים חביבים'. כמו בשבת גם בחודש השביעי יש נשמה יתרה, מתעוררות י"ג מדות הרחמים העליונות. מתעורר בעולמות העליונים רצון להמשיך את החיים ממקורם הטמיר, ולהשפיע אל ארצות החיים תוספת חדשה של ברכה וקדושה. מתעוררת באדם התשוקה לחיות, להתחדש, להתברך ולהתקדש.

מקור ושרש הדין של ר"ה הוא הטוב העליון המתאמץ להוריק מנה חדשה של שפע וברכה, לגלות סודות חדשים ולהאיר קדושות עליונות. דוקא מפני עצם החפץ להיטיב, קרואים הכלים להיבחן, להתחשל ולהתמרק, כדי שיוכלו לקבל, להכיל ולהתחיות משפע היחוד הברכה והקדושה הנשפעים באהבה רבה אל האדם. זהו תהליך של התמודדות והתגברות על כל מה שאינו מאפשר לברכה להופיע, לעורר ספק ואף מבקש ליאש לחלוטין את האדם.


התעוררות הדין וקיטרוג הסיטרא אחרא

התעוררות זו, מעוררת כאמור, את הדין, את השאלה, האם ה'כלים' ראויים ל'אורות' החדשים? האם ראוי האדם לברכה החדשה המתדפקת על פתחו. יום הנשמה היתרה, הינו גם יום דין. שורשו של הדין הוא אמנם, הרצון של הרחמים הגדולים ללדת עוד ועוד, אך התממשותם היא בדין צדק.

אלא שכאן מתרחשת 'תקלה צפויה' (ויש אומרים מתוכננת…). לניגון של הרחמים בדין, מצטרף קול מחוספס וגס של קיטרוג המבקש להמית את האדם שכשל, ולכל הפחות ליאשו מהאפשרות של תיקון וברכה. הקליפה הקשה והמרה של הארת הדין של היום זה, היא ההליכה עד אבסורדום של הדין כתביעה ללא פשרות, לשלמות, כאן ועכשו. תביעה שכמובן אין העולם והאדם יכולים לעמוד בה, ומשמעותה כליה. במלים אחרות, תשוקת החיים וההתחדשות בבזמן ראש השנה, מולידה את קול הדין המנסר בחללו של העולם והנפש. הדין, מקדיר את הנפש בצללי הספק ומעורר את קול הקיטרוג של האדם על עצמו. תולדת הקטגוריה העצמית הזו, אינה רק פסילת האדם מלקבל את האורות החדשים, אלא היאוש שלו מעצמו ומחייו ומהאפשרות של תשובה ותיקון. תשוקת החיים מותמרת בבקשת המוות.


דואט של שופרות

העצה היעוצה היא התקיעה בשופר – קול השופר העולה מלמטה למעלה, הוא קול תמציתה של הנפש האנושית, קול התשוקה לחיים והתקוה להתעלותם. הקול הזה מכמיר את הרחמים העליונים, המבקשים להופיע ולהאיר. מתעורר קול עליון, קול הבינה, המית האם המכילה ומרחמת, המעניקה חירות ותקוה, והמבקשת ללדת עוד ועוד, שאם לא 'למה זה אנכי'. קול זה שהינו קוטב נגדי ומאזן לקיטרוג שטן היאוש, יורד מלמעלה למטה לנחם ולעודד. הקולות נפגשים ומשתלבים זה בזה. הדין – הבקורת עצמית הנוקבת והמצערת ומכאיבה, אינו מתבטל מכל וכל, אלא מתמתק ומתאזן. מתוך המפגש מתחדשת ומתעמקת האמונה של האדם בטובו, מתחדש בטחון התשובה.

הקולות הללו מגוללים יחדו את האבן מעל פי הבאר, ומאפשרים לה לברך ולהשקות את כל העדרים. הקולות הללו שוברים את הכיסוי המאפיל, מנפצים את המחיצה הפרידה. האורות, הקדושות והברכות, נוהרים ושוטפים להחיות עם רב.


מזכרת אהבה

במקום אחר בזהר, מוסבר כוחו של השופר כתזכורת לעקדה, כמזכרת אהבה, שהיא ורק היא בשבירתה את כל השורות, שוברת את הכיסוי החופה על האורה, מערבבת את השטן  ומהפכת דין לרחמים גדולים.

וּבְהַאי יוֹמָא מִתְעַטְּרָא יִצְחָק, וְהוּא רֵישָׁא לַאֲבָהָן. בְּהַאי יוֹמָא יִצְחָק אִתְעֲקָד, וְעָקִיד כֹּלָּא, וְשָׂרָה מְיָלֶּלֶת וְקוֹל שׁוֹפְרָא תַּקִּיף לַחֲדָּא. בְּגִין כָּךְ קָרֵינָן פַּרְשְׁתָּא דְּיִצְחָק בְּהַאי יוֹמָא, דִּבְהַאי יוֹמָא אִתְעֲקָד יִצְחָק לְתַתָּא. ואִתְקְשַׁר בְּהַהוּא דִּלְעֵילָּא.
(זהר חלק ג ויקרא דף יח ע"א)

תרגום:

וביום הזה מתעטר יצחק והוא ראש לאבות. ביום זה נעקד יצחק ועקד הכל, ושרה מיללת וקול שופר חזק מאוד. לכן קוראים אנו את פרשת העקדה ביום זה, שבו נעקד יצחק למטה ונקשר באותו שלמעלה.

ראש השנה הוא יומו של יצחק, לא של אברהם ולא של יעקב. דווקא יראתו של יצחק היא המעפילה אל מעבר לחסד של אברהם, ונוקבת עד התהום, עמוק יותר מהרחמים של יעקב. היראה מעטרת את החסד והרחמים, מתגלה כשורש שורשם. היראה היא האמת הראשונה והאחרונה. היראה היא ההשתקפות הנאמנה של נבראותו של האדם, ולכן רק היא יכולה להתגבר עליה ולהתכלל באינסופיות האלוהית. רק מהיראה, תבוא האהבה עד כלות הנפש. רק ממנה יתגלו הרחמים המחיים והמגדלים.

השופר של ראש השנה הוא שופר של איל, אילו של יצחק, האיל של העקדה. קול השופר הוא קול העקדה – האהבה עד כלות הנפש. האהבה העוקדת את התחתונים והעליונים ומיחדת אותם ביחודא שלים. אמנם, קול השופר הוא גם קול יללת שרה על יצחק בנה הנעקד, יללת אם שכולה, זעקת שבר מר ונמהר, קול מר כשופר.

הרחמים מתגברים על הקיטרוג, מתהפכים לזכרון טוב, ובמה? בקולו החזק של השופר, בניגונו הנוקב, הכלול מקול אהבת ד' וקול אהבת האם לבנה. ומידי התנגנו, מעורר הוא זכרון טוב ורחמים רבים. הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם יְהֹוָה: (ירמיה לא יט)

העקדה היא הביטוי לאהבה המוחלטת האינסופית. לאהבת החינם שאינה תלויה בדבר. היא מתגלה בעקדת יצחק, היא מתגלה בקיום המתמיד של ישראל את המצוות ובחיבובן, שהרי כל מצוה היא 'עקדה זוטא'. היא מתגלה בכל יום בקריאת שמע. 'ואהבת את ד' אלקיך'. 'בכל לבבך' – בשני יצריך. היצר הטוב של עם ישראל הוא קודש. היצר הרע הישראלי, הוא קודש קדשים, הוא מקור הקדושה המבקשת להופיע בכל הדרכים, בקודש ובחול, בנס ובטבע. ובכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך, כפשוטו. ובכל מאדך – בכל מדה ומדה שמודד לנו, בחיי היומיום בעוה"ז, בארץ ובחוצות, בגיאיות צלמות ובהלות בלהות תופת הגרושים, השמדות, והשואה.

אל מול, השופר המשמיע את קול העקדה, מחוויר הכל, נטרף מגדל הקלפים המגוחך של הדין, מופרך ומוגחך לחלוטין קיטרוג השטן, ואין לו לקב"ה אלא אהבה גדולה ורחמים רבים על בניו.

האהבה המקלקלת את השורה, היא המפילה את חומות הניכור בין אדם לאלוהיו, בין אדם לעמו, בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו. ראש השנה הוא יום חגה של האהבה המתגברת על כל המכשולים שבדרכה, ובכך היא דנה את הדין עצמו ומעלה אותו לכף זכות.