Print Friendly, PDF & Email

על מחנות, נטיות, אידיאות ומה שמעבר / משיח על זהות לזהות של שיח[1]

 

פתיחה – תמצית הדברים

במאמר זה יש בין השאר ניסיון לענות לשאלה החשובה: מהו – דווקא על פי תפיסת עולם ישראלית פלורליסטית[2] כלפי פנים ופתוחה כלפי חוץ  – הינו המכנה המשותף של עם ישראל? כלומר, השאלה אינה נשאלת מעמדה הרואה את עצמה כמכנה המשותף אליו אמורים כולם להתכנס. השאלה גם אינה השאלה – 'מיהו יהודי'? במישור ההלכתי. השאלה היא – מהו המכנה המשותף שיבטיח, ולכל לפחות, יאפשר ויעודד את המשך הקיום של עם ישראל כעם ישראל, על ריבוי פניו – 'איש על מחנהו ואיש על דגלו', ועל זיקתו ופתיחותו לאנושי האוניברסלי?! ועל דרך השלילה – מהו המכנה המשותף (השולל על הסף רדוקציה של הזהות הישראלית לאופן אחד ואחיד), שימנע תהליכים שילכו ויטשטשו את הזהות הישראלית כזהות מובחנת, שילכו וימהלו אותה – אותנו, במרחב אוניברסלי חף מזיקה לאומית (לא רק עם ככל העמים, אלא אף לא-עם ככל הלא-עמים)?!

תשובתי על רגל אחת, היא – חברה ותרבות שיסודה – אחווה משפחתית ביתית (ברית גורל), בסיסה – מוסריות עמוקה וממשית (אנושיות), גופה – שיח של דרישה וחקירה מתמדת (שיצמחו מתוך צלילה אל מעמקי המקורות העתיקים והחדשים של עם ישראל) שתכליתן, העמקה והתפתחות על הציר של החכמה, הטוב והיושר (ברית יעוד), ונשמתה – זיקה אל הסוד והרז הפלא והמסתורין של הקיום והחיים. ובקיצור נמרץ: אני מציע לעבור משיח על זהות לזהות של שיח!

לכך מצטרפת התובנה שהתחדשה לי, שדווקא לקבוצה של 'האליטות המשניות', ולא המנהיגות רשמית של העם והחברה, יש את הפוטנציאל הממשי להתסיס ולחולל, ללוות ולהוביל את תהליכי השינוי וההתחדשות משמעותיים שכולנו מייחלים להם.

פתיחה זו באה גם על מנת לאפשר למי ש'זה לא מעניין אותו', לפנות לעסקיו החשובים והמעניינים.

דברי יתחלקו לשני חלקים. אתחיל בהצגת תֶמָה של הרב קוק שנכתבה לפני יותר מ100 על רקע דיון ידוע שהתקיים בזמנו, ואמשיך בניסיון להראות שיכולה להיות לה תרומה לשיח הציבורי במדינת ישראל של היום.


חלק ראשון: שאלת הזהות היהודית / הישראלית / העברית

הדיון על 'הזהות היהודית'

במאמר 'זהות יהודית' שבפתח ספרו 'מחשבות ישראליות', סוקר פרופסור מנחם ברינקר ז"ל את תולדות הדיון על 'הזהות היהודית' שנפתח בראשית התקופה המודרנית ונמשך עד היום. תמצית דבריו: ניתנו שלוש תשובות לשאלת 'הזהות היהודית' – ה'יהדות' היא דת, כך בעיני האורתודוקסיה והרפורמה (כל אחת לפי דרכה) בהנהגת רבניהן. ה'יהדות' היא לאום, בעיני הציונים בהנהגת הרצל ואחד העם (כל אחד לשיטתו). ה'יהדות' (אינה עם או דת) היא 'אסכולה אתית אוניברסלית', בעיני משכילי מערב אירופה, שבדרך כלל לא היו ציוניים וגם לא דתיים 'אורתודוקסים'. עמדה זו, לגווניה, ביטאו הוגי דעות כמו הרמן כהן ופרנץ רוזנצוויג[3].

הרב קוק מבטא בכמה מקומות את הסתייגותו הנחרצת מכל אחת משלוש ההגדרות הנ"ל. הוא שב ואומר שהיהדות אינה לאום, אינה דת ואינה תורת מוסר אוניברסלית.

אחת ההתבטאויות הבהירות והחריפות ביותר שלו, מופיעה באגרת ל'אדון החכם מר ש"י הורביץ'. היא מתייחסת לזיהוי היהדות עם לאומיות, אך שוללת ממילא גם את האפשרויות האחרות.

בתשובה על שאלתו בדבר היהדות ועתידותיה, הנני להביע בזה את דעתי, הנקלטת מהופעת כל מה שלמדתי וחשבתי בענין זה: כנסת ישראל איננה אומה כפי המובן הרגיל [אלא התמצית האידיאלית של האדם] (אלא שהיא) מופיעה בתור קיבוץ חברתי ממולא בכל תכסיסיו, שנקרא "לאום" בדרך-השאלה, מפני שכל הקיבוצים המיוחדים שבבני-אדם נקראים כן. […]  (אגרות הראיה ב' אגרת תט)

כבר בדברים קצרים אלה יש גם 'מה כן' ולא רק 'מה לא', אבל הדברים ['התמצית האידיאלית של האדם']  סתומים (ובהמשך יובנו יותר, אני מקווה). במקומות אחרים, הוא עונה באופן פוזיטיבי וקונקרטי לשאלה 'מהי היהדות'. תשובתו פשוטה ואפשר לטעות ולראותה כפשטנית: עם ישראל הוא לאום-דת-אתיקה. המקום שבו עמדתו זו באה לידי ביטוי ברור, הוא פיסקה י"ח בָּחיבור 'אורות התחיה' שבספר 'אורות'. הנה היא לפניכן בהשמטות רבות שנועדו להקל את הקריאה הראשונה. כדאי מאוד לקרוא את הנוסח המלא.


שלושת המחנות

שְׁלֹשָׁה כּחוֹת מִתְאַבְּקִים כָּעֵת בְּמַחֲנֵנוּ. הַמִּלְחָמָה בֵּינֵיהֶם נִכֶּרֶת הִיא בְּיוֹתֵר בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, אֲבָל פְּעֻלָּתָם נִמְשֶׁכֶת מֵחַיֵּי הָאֻמָּה בִּכְלָל, וְשָׁרְשֵׁיהֶם קְבוּעִים הֵם בְּמֶרְחֲבֵי רוּחַ הָאָדָם. אֻמְלָלִים נִהְיֶה אִם אֶת שְׁלֹשֶׁת הַכּחוֹת הַלָּלוּ – שֶׁהֵם מֻכְרָחִים לְהֵאָחֵד אֶצְלֵנוּ, לְסַיֵּעַ כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ וּלְשַׁכְלְלוֹ, שֶׁיְּבַצֵּר [ימתן] כָּל אֶחָד מֵהֶם אֶת הַקִּיצוֹנִיּוּת שֶׁחֲבֵרוֹ יוּכַל לְהָבִיא בְּצוּרָה מְקֻלְקֶלֶת, כְּשֶׁלּא תְסֻיַּג דַּרְכּו – נַנִּיחַ בְּפִזּוּרָם, בִּמְרִידָתָם זֶה עַל זֶה, וּבְהֵחָלְקָם כָּל אֶחָד לְמַחֲנֶה מְיֻחָד, הָעוֹמֶד כְּצַר לַמַּחֲנֶה הַשֵּׁנִי.

הַקּדֶשׁ, הָאֻמָּה, הָאֱנוֹשִׁיּוּת – אֵלֶּה הֵם שְׁלֹשׁ הַתְּבִיעוֹת הָעִקָּרִיּוֹת, שֶׁהַחַיִּים כֻּלָּם, שֶׁלָּנוּ וְשֶׁל כָּל אָדָם, בְּאֵיזוֹ צוּרָה שֶׁהִיא, מֻרְכָּבִים מֵהֶם. […] הַהִתְמַזְּגוּת הַדְּרוּשָׁה שֶׁל שְׁלֹשֶׁת הַתְּבִיעוֹת הַגְּדוֹלוֹת הַלָּלוּ מֻכְרַחַת הִיא לָבוֹא בְּכָל קְבוּצָה, שֶׁיֵּשׁ לָהּ תִּקְוָה שֶׁל חַיִּים עֲתִידִים […].

שְׁלֹשׁ הַסִּיעוֹת הַיּוֹתֵר רִשְׁמִיּוֹת בְּחַיֵּי הָאֻמָּה אֶצְלֵנוּ [הן]:

הָאוֹרְתּוֹדוֹכְּסִית, הַנּוֹשֵׂאת אֶת דֶּגֶל הַקּדֶשׁ, טוֹעֶנֶת בְּאמֶץ, בְּקִנְאָה וּבִמְרִירוּת, בְּעַד הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, הָאֱמוּנָה וְכָל קדֶשׁ בְּיִשְׂרָאֵל.

הַלְּאֻמִּית הַחֲדָשָׁה, הַלּוֹחֶמֶת בְּעַד כָּל דָּבָר שֶׁהַנְּטִיָּה הַלְּאֻמִּית שׁוֹאֶפֶת אֵלָיו […].

הַלִיבֶּרָלִית, שֶׁהָיְתָה נוֹשֵׂאת אֶת דֶּגֶל הַהַשְׂכָּלָה בֶּעָבָר לֹא רָחוֹק וַעֲדַיִן יָדָהּ תַּקִּיפָה בְּחוּגִים רְחָבִים, הִיא אֵינָהּ מִתְכַּנֶּסֶת בַּחֲטִיבָה הַלְּאֻמִּית, וְדוֹרֶשֶׁת אֶת הַתּכֶן הָאֱנוֹשִׁי הַכְּלָלִי שֶׁל הַהַשְׂכָּלָה, הַתַּרְבּוּת וְהַמּוּסָר וְעוֹד.

הַדָּבָר מוּבָן, שֶׁבְּמַצָּב בָּרִיא יֵשׁ צרֶךְ בִּשְׁלֹשֶׁת הַכּחוֹת הָאֵלֶּה גַּם יַחַד, וְתָמִיד צְרִיכִים אָנוּ לִשְׁאף לָבוֹא לִידֵי הַמַּצָּב הַבָּרִיא הַזֶּה, אֲשֶׁר שְׁלֹשֶׁת הַכּחוֹת הַלָּלוּ יַחַד יִהְיוּ שׁוֹלְטִים [ולא שכל אחד יתבצר בעמדת 'אנא אמלוך'] בָּנוּ בְּכָל מִלּוּאָם וְטוּבָם, בְּמַצָּב הַרְמוֹנִי מְתֻקָּן שֶׁאֵין בּוֹ לֹא חָסֵר וְלֹא יָתֵר. הַקּדֶשׁ, הָאֻמָּה וְהָאָדָם, יִתְדַּבְּקוּ יַחַד בְּאַהֲבָה אֲצִילִית וּמַעֲשִׂית, וְיַחַד יִתְוַעֲדוּ הַיְחִידִים וְגַם הַסִּיעוֹת, שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם מוֹצֵא אֶת כִּשְׁרוֹנוֹתָיו יוֹתֵר מְסֻגָּלִים לְחֵלֶק אֶחָד מִשְּׁלֹשֶׁת הַחֲלָקִים הַלָּלוּ, בַּיְדִידוּת הָרְאוּיָה, לְהַכִּיר בְּעַיִן יָפָה כָּל אֶחָד אֶת הַתַּפְקִיד הַחִיּוּבִי שֶׁל חֲבֵרוֹ […].

כאן, 'פורע' הרב את המבנה המשולש הסימטרי על ידי הבחנה בין 'הצד הטכני והמעשי של הקודש', לבין 'הקודש העליון':

מוּבָן הַדָּבָר, כִּי מַה שֶּׁהִכְנַסְנוּ אֶת הַקּדֶשׁ בִּשְׂדֵרַת שְׁלֹשֶׁת הַכּחוֹת, שֶׁכָּל אֶחָד צָרִיךְ לְצַמְצֵם אֶת עַצְמוֹ לִפְעָמִים כְּדֵי לְהַנִּיחַ מָקוֹם לַחֲבֵרוֹ, אֵינֶנּוּ מוּבָן, כִּי אִם בַּצַּד הַטֶכְנִי וְהַמַּעֲשִׂי שֶׁל הַקּדֶשׁ וּבַצְּדָדִים הַמַּחֲשָׁבִיִּים וְהַהֶרְגֵּשִׁיִּים הַמִּתְיַחֲסִים לָזֶה.

אָמְנָם עֶצֶם הַקּדֶשׁ הָעֶלְיוֹן הֲרֵי הוּא הַנּוֹשֵׂא הַכְּלָלִי, שֶׁהַצִּמְצוּם הַזֶּה עַצְמוֹ [הדרכתו] אַף הוּא מִכְּלַל עֲבוֹדָתוֹ, כְּמוֹ כָּל הָעֲבוֹדוֹת הַבָּאוֹת לְשִׁכְלוּל הָעוֹלָם וְהַחַיִּים בְּכָל הַמּוּבָנִים, שֶׁכֻּלָּם הֲלֹא אֶת בִּרְכָתָם, מִקּדֶשׁ [העליון] הֵם נוֹשְׂאִים. עַל כֵּן הַמַּחֲשָׁבָה הָאִידֵאָלִית הַרוֹמֵמָה, הַמַּחֲשָׁבָה הָאֱלֹהִית [=הקודש העליון], הִיא בְּעַצְמָהּ בֶּאֱמֶת חָפְשִׁית הִיא מִכָּל צִמְצוּמִים, וְהַקִּרְבָה הָאֱלֹהִית הִיא מְמֻלָּאָה תָּמִיד הַרְחָבָה עֶלְיוֹנָה לְמַעְלָה מִכָּל גְּבוּלִים […].

מה שהדיון על הזהות היהודית ראה כשלוש אפשרויות המפקיעות זו את זו, רואה הרב קוק כשלושה חלקים הכרחיים המרכיבים את השלם הנקרא 'יהדות' (וליתר דיוק 'ישראל'). אמנם, לקראת סיומה של הפסקה, מבחין הרב קוק בין שני סוגי קודש, ואם כך, החלוקה אינה לשלוש אלא לארבע ואם נדייק לשלשו שעל גבם אחד! דבריו של הרב קוק אינם נאמרים מעמדת ההיסטוריון או הסוציולוג וכיו"ב, אלא נובעים מעולמו הרוחני, התורני – הקבלי. הבה נציץ למקום שבו הוא חושף את התשתית הפנימית לחלוקה זו. אפשר שממנו נתחיל להבין את חידת החלוקה בין 'הצד הטכני של הקודש' לבין 'עצם הקודש העליון'.


ארבע הרוחות – אורות לבושים וכלים

כשאנו נושאים את עינינו אל האופק הרוחני הרחב, אנו מוצאים אותו משתרע לפנינו, בארבע רוחותיו הממלאים את כל חללו של העולם התרבותי: הרוח האלהי, רוח המוסר המוחלט, הרוח האמוני (הדתי), ו[ה]רוח הלאומי.

א. רוח אלהים, הכללי, החפשי והמוחלט, הרם מכל מדע ורגש. ודווקא מתוך רוממותו על כולם, הוא מכשיר את המקום לכל התרחבות החיים, של כל המדעים וההרגשות היותר אדירות, ויותר כוללות ומקיפות את כל המצב הרוחני של ההויה כולה.

ב. רוח המוסר המוחלט, שהוא בא באנושיות בתור תוצאה מסובבת מתוך התביעה האלהית, המתנוצצת בנשמתה הכללית של האנושיות, ומתגלה לפעמים, גם בתור חזיון אדיר לבדו, בהעלמת מקורו.

ג. רוח האמונה (הדת), היא האספקלריא, שמתוכה תראינה באופן הקרוב למעשה והליכות החיים, כל התיאוריות הנכללות באורח אצילות ברוח האלהי העליון, וברוח מוסר המוחלט.

ד. [ה]רוח הלאומי, הקובע את התחום החברותי, בהשלמתו המוגבלת, מקבל לתוכו את כל האורות במטבע המיוחדת לו, ונוטל ג"כ תמציות רבות מהצדדים של ההכרות והנטיות הכלולות בשלשת צדדי הרוח, העליונים ממנו והקודמים לו. (מאמרי הראיה א / טללי אורות ד).

 כאיש רוח, ניגש הרב קוק, לתופעה מוכרת בעולמנו 'עולם המערה' מתוך מבט 'אידאלי' רוחני מטפיסי מופשט. הטיפולוגיה שלו, אינה של בני אדם יחידים או קבוצות, אלא של נטיות עמוקות ותביעות טבעיות של האדם. יתר על כך, הנטיות-תביעות הללו משקפות אידאות/תנועות/שאיפות/ממדים של הרוח הכללית. בשפה קבלית, ניתן לראות את דברי הרב כהסבר של סדר ההשתלשלות של העולמות מהמקור האלוקי, שהוא אחד מהנושאים המרכזיים בו עסקו המקובלים. ביתר ספציפיות אפשר לראות בדבריו מעין הסבר ו'תרגום' של המשמעות של כל אחת מארבע אותיות שם 'הויה', או/ו של ארבע העולמות – אצילות, בריאה, יצירה, עשיה וכיו"ב. הרב משרטט 'מפה' של התוצאה הסופית של ההתגלות האלוהית, תוך כדי שהוא מביא לידי ביטוי בסדר דבריו, את סדר ההתגלות מלמעלה למטה שהוא גם המדרג ההיררכי בין הרוחות. ובקיצור נמרץ – האור הפשוט, הכללי של האינסופיות האלוקית (הרוח האלוקית), מתגלה באור רוח המוסר וערכיה. שתי הרוחות הללו מתלבשות בלבוש דתי, כלומר מגולמות בהליכות חיים ומעשים. את כל ה'חבילה' הזו מקבל אל תוכו הכלי הלאומי המגביל אותה למרחב לאומי ומעצב אותה בהתאם לאופיו. זוהי, טיפולוגיה מטאפיזית ואוניברסלית, הקודמת לא רק להתפלגות הפסיכולוגית האישית, אלא גם להתפלגויות לדתות לאומים ותרבויות, והיא תְּקֵפָה – וזו נקודה חשובה ומשמעותית – לאדם באשר הוא, ולא רק לישראל. לכל היחידים, כל הדתות, לכל התרבויות ולכל האומות (!).

ראיית החלוקה למחנות/כוחות/ סיעות, כביטוי של אידיאות ונטיות נפש[4], וממילא כביטוי לשאיפה האנושית הטבעית, של היחיד והקבוצה, לחיים שלמים וטובים יותר, פותחת שער לחוויה, חשיבה ושיח חדשים על דבר פניה המצויים והרצויים של החברה הישראלית.


חלק שני – ניסיון לאקטואליזציה

הרב קוק והחוקר רוזנר

אנסה לבצע אקטואליזציה של התֶמָה של הרב קוק אל מול תֶמה חברתית עכשווית. מתוך כך, אנסה להצביע על אופציה אופרטיבית העולה מכך. כמובן שאין לי יומרה להציע פתרון כולל לחידת החידות העומדת בפנינו: כיצד מכוננים ומתחזקים מדינה רב אתנית, רב תרבותית, רב דתית ורב לאומית? ובכל זאת נראה לי שלמבט של הרב קוק ולתובנות שלו, עשויה להיות תרומה משמעותית לעיצוב מחדש של השיח הציבורי בישראל. תרומה שיכולה לעשות את החיים של כולנו לטובים יותר, כבר בעצם היציאה לדרך החדשה הזו.

מבטי המאקרו על החברה הישראלית הם בדרך כלל פרי רוחם ומחקרם של סוציולוגים ושפתם היא בהתאם. אחד המחקרים האחרונים בנושא, הוא: 'יהדות ישראלית' של שמואל רוזנר וקמיל פוקס. רוזנר מחלק את החברה היהודית לארבעה חלקים – 'יהודים-ישראלים', 'יהודים', 'ישראלים' ו'אוניברסלים'. כבר במבט ראשון אפשר לראות שזה לא מאוד שונה ממה שראינו אצל ברינקר והרב קוק. ה'יהודים', הם הדתיים. ה'ישראלים', הם הלאומיים. ה'אוניברסלים' הם האוניברסליים. אמנם בתמונת מציאות זו, צץ מחנה נוסף, ולא זו בלבד, אלא שלמרבית ההפתעה, זו תוספת המרובה על העיקר! ה'יהודים-ישראלים', המחנה הרביעי, החדש הזה, הוא המחנה הגדול (55%) והחיוני ביותר, והוא הולך וגדל! הסיבה לשוני בין תמונות המצב הקודמות המשולשות, לזו המרובעת, היא כמובן 150 שנות ציונות ו70 שנות מדינת ישראל, שבהן התרחשו מאורעות מהפכניים ותהליכים דרמטיים, ששינו את פני העולם וישראל, והביאו בין השאר ללידת המחנה הרביעי.

אני רואה השלמה מרתקת בין המחקר הצומח מהארץ לבין ההגות היורדת מן השמים. את 'הקודש העליון' של הרב קוק, אפשר להבין כ'יד הנעלמה', המעצבת ומגבשת את אופיו הייחודי של כל מחנה, אך גם 'מנצחת' על נגינתם המשותפת, החייבת להתבסס על הקשבה והתחשבות הדדית. המחנה החדש, הוא ביתם של אלה שעייפו מהתיוגים הדיכוטומיים והקונפליקטואליים ומבקשים לחיות חיים אנושיים מלאים, עשירים ודינמיים, כיחידים וכחברה ולכן אינם מוותרים לגמרי על אף כוח ונטייה שהם מוצאים בקרבם ומסביב להם, אלא מנסים לשלבם בדרכם שלהם, ולכל הפחות לשמור על זיקה ושיח עימם.

למרות דברי רוזנר, אין הכרח שמחנה זה יבלע את כל המחנות אל קרבו. שאיפה כזו, נראית לי גרסה עכשווית (גם אם מעודנת) של 'כור ההיתוך' הבנגוריוניסטי עליו השלום. אישית, אני מקווה, שלא רק שישמרו כל המחנות העכשוויים (שבוודאי יתפתחו ויתעשרו בגוונים רבים), אלא אף יתווספו עליהם מחנות חדשים. אם זכרוני איני מטעה אותי, המתכונת המקורית של עם ישראל הוא של י"ב, או אף י"ג שבטים…

לפי רוזנר,  אין כאן, כמובן, 'יד נעלמה' (ובוודאי לא 'קודש עליון'), אלא שתי ידיים, כלל וכלל לא נעלמות. היד האחת היא הדינמיקה החברתית המתרחשת בשטח. היד השניה היא זו של המנהיגות הפוליטית. ובכל זאת, אפשר לראות הקבלה ואף השלמה, בין פעולת שתי הידיים הללו לפעולת ה'קודש העליון' של הרב קוק.


המחנה הרביעי…

מיהו / מהו לדעת הראי"ה קוק, 'הקודש העליון' האמור לנצח על היצירה המורכבת והמסובכת של תחיית עם ישראל בארצו? ראשית יש להדגיש – אין זה הממסד הרבני כשלעצמו, שעם כל חשיבותו, הלא הוא 'הקודש הטכני והמעשי', כפי שמסביר הראי"ה בכמה מקומות[5]. 'הקודש העליון', הוא 'הרוח האלוקית החופשית' שלמעלה מכל תוכן, לבוש וכלי, ואפשר שיתגלה בשני אופנים: 1. מנהיגות רוחנית של בני עליה המשכילה לעצב ולגבש את אופיו הייחודי של כל מחנה ובעיקר ל'נצח' על נגינתם המשותפת. 2. 'רוח הקודש' השורה על 'חכמת ההמונים' היודעת אינטואיטיבית את המכנה והתכלית המשותפים ונעה ומתחברת אליהם. 'פוק חזי מאי עמא דבר'![6] האפשרות הראשונה היא החלופה הרוחנית להנהגה הפוליטית, והשנייה, זהה למדי לדינמיקה החברתית. לכל אורך הספר שב רוזנר ומדגיש את יתרונה של הדינמיקה של השטח על פני ההשפעה של ההנהגה הפוליטית, בעיצוב 'היהדות הישראלית'. זה אינו מפתיע. אפשר אף להיות 'יצירתיים' ולראות במחנה הרביעי, ה'יהודים – ישראלים', ביטוי עממי אינטואיטיבי ואינטגרטיבי למבט העל של ה'מנצח', של 'הקודש העליון'.

יחד עם זאת, אסור להעלים עין מכך שתהליכי שטח, הם מטבעם הספונטני ולא רפלקטיבי, אנרכיסטים וצרי אופקים. הם 'טובים' בשבירת סדרים ומסגרות קיימים, אך חלשים בלבנות סדרים חדשים. הם ממוקדים בכאן ועכשיו האינדיבידואלי ולכל היותר הקהילתי הקרוב. אך אין דעתם נתונה להשלכות הכלליות של מהלכם, לא בהווה וקל וחומר שלא בעתיד. לכן, אני סבור שטוב יותר שתהליכי שטח יקבלו לכל הפחות, ליווי, גם אם לא הובלה, של מנהיגות מודעת ואחראית. שתחשוב על הכלל ועל המחר ותיתן לתנועת השטח תובנות וכלים שיצילו אותה מליפול לשפל של אינדיוידואליזם נרקסיסטי ומלהיות קוריוז 'מגניב' ואפיזודה חולפת, שאפילו בניהם לא ימשיכו אותה. אפשר לקוות שהנהגה רוחנית של 'בני עליה' הקשובים לדופק של החברה הישראלית, אך היודעים גם את סוד המחויבות והאחריות, עשויה לעדן ולהשלים את הדינמיקה החברתית.

למחנה הרביעי, לו קורא רוזנר 'היהודים הישראלים', אני מעדיף לקרוא 'היהודים – הישראליים – האוניברסליים'. לעניות דעתי הלא מחקרית, המבוססת על התרשמותי האישית, כל מי שהוא 'יהודי ישראלי' הוא לפחות רוצה להיות גם 'אוניברסלי'. די להיזכר בכך שהחזון של הציבור הדתי הלא חרדי, היה לחבר 'תורה ודרך ארץ', 'תורה ומדע', 'תורה ועבודה' וכיו"ב ולא רק תורה ולאומיות! 'היהודים הישראליים האוניברסליים' 'שלי', אינם זהים לגמרי עם הציבור הדתי לאומי, אבל הם בהחלט רודים את דִבְשָם מגופו וממשנתו (נשמתו) של האר"י – הרא"ה, והולכים ומממשים את בשורתו המקורית בדרכים שונות.

לסיכום, לפי מיטב המסורת הרואה את המטפיזיקה כמבוא לריאליה, ואת התיאולוגיה כמבוא לאנתרופולוגיה, מלמדנו הרב קוק, ששלושת המחנות היסודיים, הם ביטוי לשלוש נטיות נפש אנושיות אוניברסליות שהן עצמן השתקפות של שלוש אידיאות מטאפיזיות. ושוב חשוב להדגיש – אין כאן משהו מיוחד לעם ישראל. עָם ישראל, עִם כל יחודו[7], הינו מבחינה זאת 'עם ככל העמים', קבוצה אנושית האמורה ואף חייבת להיבנות – כמו כל קבוצה אנושית – מהנטיות והכוחות האנושיים האלמנטריים הללו – הלאומיות, הדת והמוסר ומתוך זיקה אל האלוהי ('הקודש העליון').


משיח על זהות לזהות של שיח

השיח העכשווי בחברה הישראלית הוא בעיקרו נגטיבי. זהו שיח העסוק באובססיביות, בהגדרתן של הקבוצות השונות, בחידוד ההבדלים שביניהם, במיפוי הקונפליקטים הנגזרים מכך, בשכנוע / פיתוי / שידול לערוק למחנה האמת והצדק – כלומר, המחנה שלהם, במאבק כוחני על הצרכים והאינטרסים של כל מגזר, ובכך בהעצמת השסעים שביניהן. זהו שיח פוליטי ותקשורתי מוחצן ושטוח. שיח זה אינו מוביל ואינו יכול להוביל לשום מקום טוב. זהו שיח מפרק, בעיקר כשהוא נתפס ומבוצע כשיח של זהות, שהרי זהות יש אחת וברור מהי…

את השיח הרדוד והוולגרי הזה, יש להתמיר בשיח רוחני ותרבותי עמוק ועדין וחיובי. שיח היונק מהניסיון האישי והקהילתי לבנות חיים אנושיים טובים, ההולכים ונהיים טובים יותר, בעבודה אישית מתמדת. שיח ששפתו אינה שפת הכוחות והמאבק ביניהם, אלא שפת הנטיות. שיח המבקש ושמח לראות את כל הנטיות והדעות באות לידי ביטוי בחברה, ורואה בעושר ובשונות, ברכה ולא קללה. שיח של מחלוקת המתנהלת בכבוד הדדי ובדרכי נעם ושלום, ולא במרירות עכורה ובהתלהמות.

אם תובן היטב ותופנם, הטיפולוגיה של הרב קוק יכולה בהחלט, לכונן שיח חדש של היחידים והחברה הישראלית. שיח של עבודה פנימית ושכלול אישי. שיח שבו השאלה הראשונה שאמור לשאול את עצמו כל אחד מאתנו היא: לאן נוטה לבי? מהו האיזון שאני מבקש לכונן באישיותי ובחיי בין שלושת הנטיות האנושיות היסודיות – הדתית, הלאומית והאתית – אוניברסלית? באיזו קהילה ארגיש בבית? ובראש ובראשונה – באיזו מידה אני פתוח אל הרוח הרביעית – הרוחניות והקדושה שבחיים (הקודש העליון'). מתוך כך יצטרף כל אחד מאתנו ל'מחנה' 'שלבו חפץ', שבו ירגיש בבית. כך נכונן מחדש את המבנה המרהיב 'איש על מחנה איש על דגלו' וכולם, סביב מרכז אחד – ה'משכן', הקדושה, החיים הטובים.

לפיכך, בלי קשר למוצאו האתני, למעמדו החברתי / כלכלי / השכלתי, לנטייתו הפוליטית, או לשייכותו המגזרית, קרוא כל אחד מאתנו, ראשית,  לגדל ולטפח את עץ חייו מתוך יניקה משלושת השורשים הערכיים של אנושיותו ומתוך זיקה לשורש-שורשם המזין אותם ממעמקים. עלינו לחפש, למצוא ולשכלל את הצירוף והאיזון המתאימים לו, מתוך הבנה להכרח קיומם של הצירופים האחרים לשם איתגור והפריה, מיתון וזיכוך של עמדתנו, ולא פחות מכך לשם יצירת חברה חיה מגוונת ותוססת החותרת תמיד להיות חברה טובה יותר, חברה המביאה לידי ביטוי את הטוב שבאדם, מתוך זיקה אל הסוד שבו.

ואם בכל זאת להתפתות ולהגדיר את הזהות הישראלית שלנו, הרי היא השיח, הדיאלוג. השיח בין כל (אבל כל, כולל את זה ש'מריח' לנו כמו 'חלבנה'…) המחנות בתוך עם ישראל, השיח של עם ישראל עִם העמים, הדתות התרבויות האנושיות השונות ולא פחות מכך השיח שבין האדם לאלוקים. השיח הזה עצמו, יביא אותנו בהדרגה להבנה שהוא אינו אמור להביא אותנו אל איזושהיא זהות מסוימת המצויה אי-שם, הוא אינו אמצעי לתכלית, אלא הוא התכלית עצמה, הוא הוא הזהות הישראלית. לא שיח של זהות. אף לא, שיח של זהויות. זהות של שיח!

הקודש העליון יתגלה בקודש המשיחי – זה שישכיל לדובב ולהשיח את כל המחנות אלו עם אלו! דווקא זהות לא מוגדרת ודינמית כזו משקפת את האינסופיות של החיים ומבטאת אותה באומר חיים של השתלמות מתמדת.

והלכה למעשה

הבשורה שיש דברי הרב קוק, היא מצד אחד 'לא כלום', שהרי אין בה מזור ישיר ומיידי לחוליים, לכאבים ולעלבונות הממשיים של קבוצות ויחידים בחברה הישראלית. מצד שני, אפשר לראות בה פתח לתיקון של כל אלה. עיקרה, אינו עצם  החלוקה לשלושה רוחות ומחנות ול'קודש העליון'. ניתן מן הסתם לראות ולחלק את ההויה האנושית באופן אחר (הרב קוק עצמו חילק חלוקות נוספות לשתי רוחות ולשש רוחות)[8]. עיקר הבשורה נמצאת בעצם בהנחת היסוד לכל תורת הרב קוק, שהיא גם הנחת היסוד של הדברים שפגשנו – האחדות. (אם נוסיף לכך את שאיפת ההתעלות של ההויה כולה, ואת הקודש – המקור והתכלית שלה, קבלנו את שלושת היסודות עליהן עומד העולם של הראי"ה קוק). פירושה של האחדות הזו לענייננו, הוא שהאמת היא השלם, ואורה נוגה על המכלול, אך היא מתגלה בְּכל (אבל בכל) אחד מחלקיו, כלומר מאתנו, כקבוצות וכיחידים, 'אבל' בכל אחד – באופן חלקי.

המסקנה המתבקשת מתובנה זו היא 'פשוטה'. איש או קבוצה מאתנו אינם שלמים. איש או קבוצה מאתנו אינם מצויים 'מחוץ לעולם' ואינם מתבוננים 'ממעוף הציפור' ואינם 'מחזיקים בכיסם' את הקריטריון לאמת. יחד עם זאת איש או קבוצה מאתנו אינם חסרי כל ערך וזיקה לאמת ולטוב. 'אֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם' – זה גם אנחנו… בקשת החיים הטובים, האמת והטוב, היא בקשת השלום – ההשלמה ההדדית. התנועה היא של התכללות של היחידים והמחנות ולא של ביטולם. האמת שהיא השלום, לא תיכון, אלא ב'יחד כולנו כאחד' ובדרך הדיאלוג האמתי המתקיים בעוז של דרישה וחקירה בלתי מתפשרת ובענווה של 'איזהו חכם הלומד מכל אדם'.

זוהי קריאה לשינוי השפה האישית והציבורית במובן העמוק ביותר של 'שפה'. שינוי המצריך שינוי תרבותי כולל ושינוי פסיכולוגי עמוק. זהו שינוי המתחיל במדיום ולא בתוכן, באור המקיף ולא באור הפנימי, באור ובניגון ולא ברעיונות ובמלים, בפרה-דיספוזיציה הכללית. שינוי כזה יביא לשינוי האווירה, לזיכוכה והצללתה וילך ויבוא לידי ביטוי בתכנים ובדעות. זהו השינוי המקווה מתורת ארץ ישראל ומתלמידי חכמים של ארץ ישראל, שלא כתלמידי חכמים של בבל החובלים זה בזה, ינעימו זה לזה ולעם ישראל כולו. זהו השינוי שיהפוך את 'דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום' מ'פסוק' למציאות!


דרך ארץ ותורה חדשים

שינוי זה יכול להתרחש רק מתוך פתיחות אל 'הקודש העליון', אל 'רוח אלהים, הכללי, החפשי והמוחלט, הרם מכל מדע ורגש. שדווקא מתוך רוממותו על כולם, הוא מכשיר את המקום לכל התרחבות החיים, של כל המדעים וההרגשות'. ובמלים פחות 'דתיות': חיבור לרוחניות, שאינה תוכן אלא איכות הקודמת לכל תוכן ומחיה ומאירה את כל התכנים. זיקה קיומית (הכוללת תודעה ופרקטיקה), אל הסוד והפלא שהוויה ובאדם. אפשר שזו הייתה כוונת  המקובלים ששבו ואמרו שהגאולה תהיה פועל יוצא של שיבה אל תורת הסוד, אל 'נשמתא דאורייתא', השבה ומלמדת אותנו ש'עלמא ברזא איתקיימא' (העולם, על הסוד / בָּסוד מתקיים).

אך לא פחות מכך, שינוי זה יכול להתרחש, רק מתוך המושרשות והמושקעות בתשתית הבסיסית של 'דרך ארץ' – השכל הישר והרגש המוסרי האנושי הטבעי, שהוא כדברי הראי"ה קוק:

הכרח הוא שיתכונן בעולם יפה יפה המוסר הטבעי, היושר הטבעי, ההשכלה הפשוטה, והעוז של החיים המיושרים, ו[רק] על ידי ההשרשה העמוקה וההרחבה התכונתית הזאת, המתלבשת בלבושי חול, יעשה מכון, שיואר בו אור הקודש היותר מבהיק ויותר עליון. (נאדר בקודש פרק א הקודש והחול טז)

כל למוד, כל התרוממות רוחנית, צריך להיות מבונה על היסוד של ההרגשה הטבעית וההשכלה הטבעית[9]. (ש"ק ח צא)

כלומר, לא פחות ממה שאנו זקוקים ל'תורה חדשה' אנו זקוקים ל'דרך ארץ חדשה'[10]. כשם ש'אם אין דרך ארץ אין תורה', כך 'אם אין דרך ארץ חדשה אין תורה חדשה'. רק סולם המוצב ארצה (דרך ארץ) וראשו בשמים (קודש עליון) הוא זה שיאפשר לכל המלאכים, לעלות ולרדת בו (ורצוי גם 'להעצר' מידי פעם, להיפגש ולשוחח)…


דרג ב' – אליטות משניות

'הקודש העליון', יהיה מה שיהיה (אהיה אשר אהיה) הוא בכל מקרה, לעילא ולעילא. הוא אינו רעיון וגם לא איש, הוא מעבר לישות ולאישיות וכך הלאה. סוכניו הפעילים בעולם נכון לעכשיו הם הציבור הרחב וההנהגה הפוליטית וכל מי שטובת הכלל בראש מעייניו. גם אם הם עושים את מלאכתם נאמנה, הם זקוקים באופן דחוף לתגבורת של מנהיגות.

לעניות דעתי, המנהיגות הראשית והרשמית (הרוחנית והפוליטית) אינה מסוגל לעשות זאת מטעמים רבים (הגיוניים ופחות, טובים ופחות…) שאין זה המקום לפרטם. התגבורת בהחלט עשויה לבוא מהמנהיגות הלא ראשית ולא רשמית, מדרג ב' ולא מדרג א'. מהאליטות המשניות[11]. אך מה בדבר אליטה ראשית שאינה רשמית וגם לא כבולה? בוודאי שנשמח במנהיגות רוחנית פנומנלית שתאיר את אופקנו ותוביל את השינוי המיוחל, אך בואו נודה על האמת, אין לנו כזאת והא גם לא נראית באופק. לכן, עד שהיא תגיע, ה'סוכנים' הקרואים אל הדגל, הם חברי האליטה המשנית. הסוכנים האלה, רבים הם. מחנכים, אנשי רוח, יוצרים – סופרים ומשוררים, מחזאים ותסריטאים, פעילים חברתיים וכל האקטיביסטים למיניהם. למרות ובעיקר בגלל חסרונותיהם המובהקים (הם בדרך כלל צעירים ואינם נמצאים בעמדות מפתח בכירות), הם עשויים לחולל את השינוי הזה, ראשית באישיותם ובדל"ת אמותיהם, ומתוך כך להדהד אותו בכל הכלים העומדים לרשותם במעגלים הולכים ומתרחבים.


[1]  את גרעין הדברים הבאים, כתבתי לקראת מפגש עם קבוצת 'ערבים זה לזה' בה חברים מנהיגים צעירים בציונות הדתית בתחום הרבנות, תקשורת, חינוך והמגזר הציבורי. הקבוצה עשתה מסע שנתי של לימוד ומפגשים עם החלקים השונים של החברה הישראלית בארץ ובחו"ל. אל הקבוצה התוודעתי במפגש הסיום של שנה זו אליו הוזמנתי, לומר דברים על החברה הישראלית, יחד עם תומר פרסיקו. בעקבות השיח במפגש עצמו, שחידד וחידש, כדרכו של שיח, הפכתי את השיח למאמר. על ההזמנה והמפגש שהניבו את המחשבות ואת הכתיבה תודתי שלוחה לרבנית דוקטור יפה גיסר. הוגת הקבוצה, לתהילה פרידמן ולרב אביע"ד סנדרס, מובילי הקבוצה, וכמובן לחברות וחברי הקבוצה המרשימה הזו.

[2]  ראה מאמרי 'ממגזרים לשבטים'

[3]  מנחם ברינקר, 'מחשבות ישראליות', כרמל 2007, זהות יהודית, עמ' 11 – 17. לדיון מקביל ושונה במקצת ראה דוד ביאל, 'לא בשמים', כתר 2011, פרקים שלישי ורביעי.

[4]  בכך מהדהדת התבנית החסידית היסודית – עולמות (מחנות), נשמות (נטיות), אלוהות (אידאות).

[5]  ראה: הרב צב"י טאו 'גוי אחד בארץ', עמ' לח ואילך.

[6]  על האפשרות של השראת הקודש העליון על בני העלייה ועל הציבור כותב הרב באורות ארץ ישראל בפסקה הראשונה: '…אִי-אֶפְשָׁר לַעֲמד עַל הַתּכֶן שֶׁל סְגֻלַּת קְדֻשַּׁת אֶרֶץ- יִשְׂרָאֵל, וּלְהוֹצִיא לַפּעַל אֶת עמֶק חִבָּתָהּ, בְּשׁוּם הַשְׂכָּלָה רַצְיוֹנָלִית אֱנוֹשִׁית כִּי-אִם בְּרוּחַ ד' אֲשֶׁר עַל הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ, בַּהַטְבָּעָה הַטִּבְעִית הָרוּחָנִית אֲשֶׁר בְּנִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא שֶׁשּׁוֹלַחַת אֶת קַוֶּיהָ בִּצְבָעִים טִבְעִיִּים 1. בְּכָל הָאֳרָחוֹת שֶׁל הַהַרְגָּשָׁה הַבְּרִיאָה, וּמַזְרַחַת הִיא אֶת זְרִיחָתָהּ הָעֶלְיוֹנָה עַל-פִּי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁל רוּחַ הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה, הַמְמַלֵּאת חַיִּים וְנעַם עֶלְיוֹן אֶת לְבַב 2. קְדוֹשֵׁי הָרַעְיוֹן וַעֲמֻקֵּי הַמַּחֲשָׁבָה הַיִּשְׂרְאֵלִית.

[7]  כך אפשר להבין את הביטוי מהאיגרת לעיל, בה כתב הרב קוק שכנסת ישראל היא 'התמצית האידיאלית של ההוויה' וראו גם אורות ישראל א א- ג. כלומר ישראל הם 'עם אדם' (כמטבע שטבע א.ד גורדון). זה ייחודם. אתם קרויים אדם.

[8]  לשתי רוחות (האידיאה האלוהית והאידיאה הלאומית), במאמרו 'למהלך האידיאות' ולשש רוחות (הנטיה היחידית העליונה, הנטיה האלוהית, הנטיה הדתית, הנטיה הלאומית, הנטיה היחידית הנמוכה) בספר 'בשמן רענן' / אורות המצוות / עמ' שכו

[9] על הערך הכללי של 'דרך ארץ' בכלל, ראו אורות התורה פרק יב ב, ג, ה. ועל ערכה האקוטי לתחית עם ישראל בארצו, ראו דברים מפתיעים בפנקס מא של הראי"ה קוק, אותיות כ, כה, כו, כט, לה, לו, לז, מג, מד, נז, סג, עג, צב, קג.

[10]  ראה מאמרי:  אדם חדש ודרך ארץ חדשה; התשובה אל היושר וקודש הקודשים.

[11] אל ההבחנה בין אליטה ראשית לאליטה משנית התוודעתי בספרה של מלילה הלנר – אשד 'ונהר יוצא מעדן' עמ' 20 – 21. היא מביאה אותו בשם משה אידל בספרו 'קבלה היבטים חדשים' שיוצרי הזוהר היו בני האליטה המשנית של ההנהגה הרוחנית (לא הצלחתי לאתר את המקור שם).