Print Friendly, PDF & Email

אמנות הריצוי או מעשה בשלושה חכמים ועוד אחד

פתיחה

פרשה ה' במדרש ויקרא רבה דורשת את הפסוק: אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַיהֹוָה לְחַטָּאת: (ויקרא פרק ד ג). המלמד את דין כפרתו של כהן גדול ששגה בהוראתו חטא והחטיא את העם עמו (רשב"ם). מתוך כך עוסק המדרש בחטא ובתיקון של המנהיג, העדה והיחיד, בהתרצות של הקב"ה לחוטאים ובכפרה שהוא מעניק. הדרשה האחרונה בפרשה עוסקת בכישרון ייחודי לעם ישראל:

תני רבי שמעון: מה נגרין (אומנים) הם ישראל, שהם יודעין לרצות את בוראם

רבי שמעון מתפעל מעם ישראל שהביאו את כשרונם לרצות את בוראם, למדרגה של אמנות. בהמשך הדרשה מבקשים חכמים להנהיר לנו את כשרון הריצוי הישראלי הזה על ידי סיפורי ריצוי בין אדם לחברו. אמנם, מהם, כפשטם, אפשר ללמוד את אמנות הריצוי שבין אדם לחברו, החשוב לא פחות מהריצוי שבין אדם למקום. ולא מיותר לומר שהסיפורים גדושי ושפעי הומור ואירוניה עצמית ומזה בוודאי יש ויש ללמוד…


הכותי החכם

אמר רב יודן: כאילן כותאי. אילין כותאי, חכימין למיחסדה, חד מנהון הוי אזיל לגבי אתתא, אמר לה, אית לך חד בצל תיתנון לי, מן דיהבא ליה, אמר לה, אית בצל בלא פיתא, מן דיהבא ליה, אמר לה, אית מיכל בלא משתי, מתוך כך אכיל ושתי.

תרגום: אמר רב יודן, כמו אותם כותיים, כותיים אלו, יודעים להפיק חסד. אחד מהם בא לאשה. אומר לה: יש לך בצל לתת לי? משנתנה לו, אומר לה: יש בצל בלי פת? משנתנה לו, אומר לה: יש אוכל ללא שתיה? מתוך כך אוכל ושותה.

המפגש בין הכותי לאשה אינה רק בין העני לעשיר, בין החוץ לפנים, לבית, אלא גם בין הגר הגולה, לאזרח החי במקומו. העני הגולה מבקש לשרוד, לחיות, לא יותר מזה. חכמת הכותי, היא חכמת המסכן, אך אינה בזויה. אדרבא, היא מכבדת ומכובדת. הקבצן הכותי החכם, יודע להפיק רצון וחסד מהאישה, בעלת הבית. הוא מבקש ממנה בחן וענווה, את המינימום שבמינימום – בצל. משנענה, מעז הוא בענווה שיש עמה אולי גם קריצה, להצביע על חוסר המספיקות של המינימום הזה ומבקש בחן ביישני ונבוך, השלמה קלה – פרוסת לחם. והוא חוזר ועושה זאת בשנית, ומבקש שתיה וכאן הוא עוצר. מהי חכמתו? הוא מבקש משהו קטן, כמעט סמלי, כיוון שהוא יודע שקשה לאדם לפתוח את לבו ולתת מממונו עליו טרח, לאיש זר. הבקשה הקטנה, הנוגעת לעצם החיים ולא למותרות, מקלה על המתבקש לפתוח את לבו לנתינה, ומשהלב פתוח, כבר הרבה יותר פשוט להרחיב את הפתח, להמשיך ולתת 'מתן אדם ירחיב לו'. ואז הוא מבקש עוד משהו קטן, ועוד משהו קטן, וזהו. יש לשים לב שהוא אינו מפריז בבקשותיו. בסופו של דבר ארוחתו צנועה למדי – בצל, לחם, מים (יין?).

זו חכמת הגר, הגולה, ההומלס, העני, שחולשתו ושפלותו אינן מעבירות אותו על דעתו אלא מביאות אותו לענווה.

אם בתפלה מדובר, זו תפלה הבאה ממקום של חווית גרות ועניות, 'תפלה לעני'. והיא אינה מבקשת אלא את עצם החיים ותו לא.


האישה החכמה

אמר רב אחא: איית אמיתתה דימה למשאל, ואיית אמיתתה דלא חכימא למשאל. איית אמיתתה דימה למשאל, אתיה לגבי מגירתה, תרעה פתיחה, מדפק ליה, אמרה לה: שלמא עליך מגרת!, מה את עבידה? מה בעליך עביד? ומה בניכם עבדין? אמרה לה: טוו! נעול? מתיבה לה: נעול. מה את בעיה? אמרה לה: איית ליח' מקימה פלונית תתנוון לי? אמרה לה: אין. דלא חכימא למשאל, אזלא לגבי מגירתה, תרעה משקיף, פתחה לה, אמרה לה: איית לך מקימה פלונית? אמרה לה: לאו.

תרגום: אמר רבי אחא: יש אישה היודעת לבקש ויש אישה שאינה יודעת לבקש. האישה החכמה לבקש, באה לשכנתה. אף על פי שהשער פתוח, היא דופקת עליו ואומרת: שלום עלייך שכנתי, מה שלומך? מה שלום בעלך? מה שלום בנייך? אומרת לה השכנה: טוב. אומרת לה: הטוב בעיניך שאכנס? אומרת לה: הכנסי, מה את צריכה? אומרת לה: יש לך כלי פלוני לתת לי? אומרת לה: כן. שאינה חכמה לבקש באה לשכנתה, השער סגור, היא פותחת אותו, נכנסת ושואלת: יש לך כלי פלוני? אומרת לה: לא.

כאן מדובר במערכת יחסים של שכנות. ענינה הבסיסי של שכנות הוא עזרה הדדית בחי היומיום. אין בה פער ולא היררכיה. הבקשה של אישה משכנתה היא הדבר הכי טבעי ופשוט. הנתינה ההדדית אינה במישור של המלחמה על עצם החיים, אלא במישור של הפיתוח והשכלול של החיים – כלי עבודה שאיתם יכול האדם לפעול וליצור ובכך לממש את אנושיותו ולהביא לידי ביטוי אף את אישיותו הייחודית. למרות קרבת המקום של 'דלת אל דלת' והזמן של 'היומיום', השכנה החכמה אינה מתעלמת מהנבדלות של שכנתה ואינה מתפרצת אל רשות היחיד שלה (למרות שהדלת פתוחה!). יתר על כן, היא מקדימה לבקשה את התעניינותה האמתית בשלום שכנתה ומשפחתה. רק אז היא מבקשת רשות להכנס וכמובן נענית בחיוב ובשמחה. אמנות הבקשה העדינה שלה, מייתר את הבקשה. שכנתה היא זו ששואלת אותה לצרכיה ובקשתה! וכמובן נענית לה בנפש חפצה.

חכמת האישה היא חכמת הרעות והידידות שהיא העיקר והעצם והתכלית והעזרה ההדדית נגזרת ממנה כמובן מאליו. בקשתה אינה מתוך מצוקה, אלא מתוך מלאות המבקשת להתגלות ולהופיע בפעולה, ביצירה, במימוש עצמי.

אם בתפלה מדובר, הרי זו תפלה המבוססת על אהבת ד' ועל ההבנה והרצון לעשות לו נחת רוח בכך שנממש את שליחותנו ויעודנו שלנו בעולם, שנוציא מהכח אל הפועל את הפוטנציאל הייחודי שלנו אותו קבלנו במתנה. הבקשה בתפילה זו אינה בקשה על עצם החיים, אלא על התעצמותם והתברכותם שיתנו לנו כלים להביא את האור המיוחד שלנו.


האריס החכם

אמר רבי חנינא: אית אריס דחכים למשאל, ואית אריס דלא חכים למשאל. דחכים למשאל, חמי בגרמיה דשקע באריסותיה, עביד לב טב, סרק שעריה, מחוור מניה אפיה טבין, יהיב חוטרא בידיה, ועזקתא באצבעיה ואזיל לגבי מרי עבידתא. והוא אומר לו: אתי בשלום אריס טב, מה את עביד? והוא אמר לו: טב! ומה ארעא עבידא? תזכי ותשבע מן פירי! מה תורי עבדין? תזכי ותשבע מן שמניהון! מה עזים עבדין? תזכי ותשבע מן גדייהון! אמר לו: מה את בעי? אמר לו: אית לך י' דינרין תתנון לי? אמר ליה: אם את בעי עשרים, סב לך.

דלא חכים למישאל, שעריה מקצץ, מניה צואן, אפיה בישין, אזל לגבי מרי עבידתא, משאיל ליה. אמר לו: מה ארעא עבידא? אמר לו: הלוואי מעלה מה דאפקינן בגווה. מה תורא עבדין? אמר ליה: תשישין. אמר לו: מה את בעי? אית לך עשרה דינרין תתנון לי? אמר לו: זיל קום מה דאית לי גבך.

תרגום: אמר ר' חנינא, יש אריס שיודע לבקש ויש אריס שלא יודע לבקש. היודע לבקש, רואה ששקע באריסותו (והוא חייב עזרה כדי 'לצאת מהבוץ'). מה הוא עושה? עושה לעצמו לב טוב, מסרק שערו, מכבס בגדיו, מטיב את פניו, לוקח מקל בידו וטבעת באצבעו, והולך לבעל האחוזה. אומר לו 'בוא בשלום אריס טוב', מה שלומך? והוא אומר לו: טוב! ומה הארץ עושה? תזכה ותשבע מפירותיה! מה עושים השוורים? תזכה ותשבע משומנם! מה עושות העזים? תזכה ותשבע מגדייהם! אמר לו: מה אתה מבקש, אמר לו: יש לך עשרה דינרים לתת לי? אמר לו אם אתה רוצה עשרים, קח לך.

שאינו יודע לבקש, הולך אל אדונו לבקש ושערו פרוע ומלא קוצים, בגדיו ופניו מלוכלכים. אומר לו: מה עושה האדמה? אומר לו הלוואי שתוציא מה שהוצאנו עליה. מה עושים השוורים? אומר לו: תשושים.  אומר לו: מה אתה רוצה? יש לך עשרה דינרים לתת לי? אומר לו: (לא אתן לך מאומה) לך וקיים התחייבותך.

מערכת היחסים שמדובר בה כאן היא של בעל השדה והאריס. זו מערכת יחסים של שותפות לפרויקט גדול שבה האריס הוא המנהל של הפרויקט ובעל האחוזה הוא הבעלים. האריס גם הוא ייהנה מהרווחים, אך הוא עובד אצל הבעלים ובשבילו והוא זה שיזם את הפרויקט, השקיע בו ומעונין מאוד בהשלמתו. הפרויקט קצת תקוע וזקוק לדחיפה – להזרמה של מזומנים, על מנת לצאת מהבוץ ולפרוץ קדימה אל עבר ההצלחה. האריס החכם, יודע שאם המבקש והבקשה משדרים חולשה ומסכנות, היא לא תתקבל, שהרי סוף סוף מדובר על מערכת יחסים 'עסקית', שהמשכה והרחבתה יבואו דווקא על גבי תחושת הצלחה. לכן הוא 'מפיק הצגה תיאטרונית מושקעת' שלכאורה יש בה יותר משמץ של הונאה ומניפולציה (לצד הומור וחן). הוא מציג את 'חצי הכוס' המלאה, הוא משדר אופטימיות, הוא מכסה על האמת הקשה בהופעה מהודרת (על סף ההגזמה והגיחוך, ואולי אף מעבר לכך…) – שערו מסורק למשעי (שממנו עולים ריחות שמפו ומרכך משובחים), בגדיו מכובסים ומדיפים ריח של פריחת הדרים (מרכך הכביסה האחרון), מקל של 'אצולה' (עם גולת כסף?) בידו וטבעת (זהב? יהלום) ענודה באצבעו. אבל העיקר הוא הארת פניו שממקור לבו הטוב (אותו 'עשה' בוודאי בחצי שעה של מדיטציה). כל אלה מחוללים קבלת פנים נלהבת – 'בוא אלי אריס נחמד שב אצלי על כף היד, שב, בקש, אל תירא, ותקבל כפלים ובוודאי תגשים את המטרה'

האריס הלא חכם, מגיע הישר מן השדה, מיוזע ומלוכלך. לא רק שאינו מסתיר את ייאושו מהמצב הקשה, אלא משדר אותו באופן בוטה ומוגזם, הגורם לבעל השדה לאבד את האמון בו, לאטום את לבו לבקשתו ולשלחו ריקם בגערה. בקשתו נדחית דווקא בשל 'שקיפותו' ו'כנותו'. ככה זה בעסקים. אין שום טעם להשקיע באדם מיואש, ב'לוזר'…

אם מדובר בתפלה, אין זו תפלת העני המבקש חיים וגם לא תפלת האישה המבקשת לעשות ולהתפתח, אלא תפלת האידיאליסט שהתגייס לפרויקט האלוהי, תפלת המקובל והחסיד שהיא 'צרוך גבוה'. המבוקש הוא תיקון עולם במלכות שדי. התגשמות חזון הגאולה והשלום העולמי של הנביאים. העמדה הנפשית של תפלה כזאת היא של אדם שיש לו חיים ויש לו אישיות מפותח ועתה הוא חפץ לפרוץ את צינוק האנוכיות שלו ולחיות ולפעול למען אידיאלים חברתיים, לאומיים, אוניברסליים, אלוקיים.


דוד נעים זמירות ישראל

אמר רב חוני: דוד מאריסא טבא הוה [דוד מסוג האריס הטוב והחכם היה]. בתחילה, משורר בקילוס ואומר (תהלים יטה) השמים מספרים כבוד אל. אמר לו השמים: שמא את צריך לכלום? ומעשה ידיו מגיד הרקיע. אמר לו (הרקיע): שמא את צריך לכלום? מזכיר והולך [שבחו של מקום], יום ליום יביע אומר וגו'. אמר לו הקדוש ברוך הוא: מה את בעי? אמר לו: שגיאות מי יבין, מן שגגתא דעבדית קמך [מן השגגות שעשיתי לפניך, מחל לי], אמר לו: הא שרי לך והא שביק לך [נסלח ומחול לך]. אמר לו: מנסתרות נקני, מן טמירתא דעבדית קמך [מהעברות שעשיתי בסתר, מחל לי], אמר לו: הא שרי לך והא שביק לך. אמר ליה: גם מזדים חשוך עבדך, אלו הזדונות [מחל לי. מחול לך], ואל ימשלו בי, אז איתם, אלו תוקפי עבירות [עברות חמורות. מחול לך]. וניקיתי מפשע רב. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם את אלוה רב, ואנא חובי רברבן, יאי לאל רב, דשביק לחובין רברבין [אתה אלוה גדול ואני עבריין גדול, נאה (דווקא ורק) לאלוה גדול למחול לעבריין גדול], הדא הוא דכתיב: (תהלים כה) למען שמך ה' וסלחת לעוני כי רב הוא.

הדרשן משוה את דוד לאריס החכם ובכך מאפיין את תפלתו כבקשה לתיקון עולם ולא פחות מזה. לפי זה, השבח הרב המוקדם לבקשה (רובו המכריע של מזמור י"ט בתהלים), הוא ביטוי לאהבת ד' ובריאתו ולהזדהות עם מגמתה של תורת ד' התמימה להביא לגאולה שלמה. אמנם בפועל הסיפור על דוד הוא סיפור על אדם השקוע בחטאים עוונות ופשעים ומבקש לזכות לסליחה מחילה וכפרה. מה מקום לתפלה כזו? החוטא אמור לעשות תשובה, לשקם את אישיותו ולתקן את דרכיו! ואכן דוד הוא זה שהקים עולה של תשובה. אבל לא פחות מזה הוא הקים עולה של תפלה!


סיכום – לשונות של תפלה ושל ריצוי

שלושת ה'משלים' משרטטים שלושה מודלים של תפלה הנגזרים משלוש מערכות יחסים: 1. הגר, העני ובעל/ת הבית (תלות) 2. השכנות (ידידות) 3. האריס ובעל השדה (שותפות). שלוש מערכות היחסים הללו מעצבות שלושה מיני שיח של תפלה

תפלת בקשת החיים שמתוך המצוקה – תפלת העני חסר האונים המבקש חיים (חיי בני ומזוני) מבעל/ת הבית. תפלה מתוך צרה (רמב"ן), במישור של חיים או מוות, תפלה שכל כולה אָבִית חיים ענוותנית ושפלת ברך. תפלה צנועה כמעט מגומגמת. קורטוב העוז שבה בוקע מעומק הענווה והצרה. זו תפלת האדם, הבוקעת מלבו כל אדם בעת צרה ומצוקה. תפלה חרישית ודמועה. תפלה לעני כי יעטוף ולפני ד' ישפוך שיחו

תפלת בקשת המימוש האישי שמתוך האהבה – התפלה שאינה באה מתוך חיסרון ואין אונים אלא דווקא מתוך המלאות של החיים המבקשים לצאת מן הכח אל הפועל. תפלה המבקשת את התיקון והשכלול של החיים, את המימוש העצמי שבמרחב החברתי הקרוב. כשם שהשכנים האוהבים מבקשים זה מזה כלי עבודה על מנת לסייע איש לרעהו להביא את עצמו לידי ביטוי, לממש את עצמו, כך מבקש המתפלל לזכות ולמצוא את הדרך והכלים כדי לממש את אנושיות ואישיותו

תפלת בקשת התיקון הכללי שמתוך האמונה תפלת התיקון – תפלת האריס מבעל השדה, היא תפלת השותפים באותו פרויקט, החברים לאידיאל ולמשימה, להפריח את 'השדה' אשר ברכו ד' ולקצור את יבולו (מחצדי חקלא). זו מערכת יחסים של פעילות ויצירה, של תיקון ושכלול. האמונה באידיאל ובאפשרות / הכרח מימושו, האמון ההדדי, האופטימיות, העוז, הם המעצבים את שיח התפלה כשיח של בקשה לכח ועוצם יד כדי לעשות חיל בפרויקט המשותף. תפלה של התעצמות והעצמה, עילוי הרמון, פעולה עם אל ובעבורו, תפלת המקובלים, תפלת הראי"ה

תפלת דוד – בקשת הסליחה, המחילה והכפרה שמתוך יראת החטא – תפלתו של דוד היא התפילה הקודמת לכל התפלות: 'לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי', 'טהר לבנו לעבדך באמת', התפלה המבוססת על הידיעה העמוקה שהכל (החיים, המימוש העצמי, האידיאליזם) מבוסס על 'לב טהור'! שאי אפשר ל'טבול ושרץ בידו' שראשית חכמה, נקיות אישית עמוקה. תפלתו של דוד אינה באה במקום התשובה (8הצדקה) אבל היא מביאה לידי ביטוי את מה שכולנו מבינים ביום כיפור לאחר ארבעים ימי תשובה, שגמר מלאכת ההתנקות וההתחדשות הוא חסד אלוהי שעליו יש להתחנן מלב נשבר ונדכה.

בתפלתו של דוד יש גם מרכיב חדש ומיוחד והוא הקלילות, השעשוע, ההומור של 'בדחנא דמלכא', הבאה לידי ביטוי בקרשנדו של תפלתו: 'אלהים גדול סולח לחוטא גדול' (בניגוד להגיון המשפטי: 'מי שחוטא למלך גדול יקבל עונש גדול'). גדולת חסדו של אלהים היא שהוא מרבה לסלוח למרבה לחטוא. סלח לנו – כי חטאנו, כי אל טוב וסלח אתה, למען שמך ה' וסלחת לעווני כי רב הוא.


תוספת נאה מפירושו של רפי ועקנין, בספרו 'מה שליבך חפץ' פרק כב.

התפלה היא מעשה אמן ואומן, ולא רק תנועה ספונטנית, רומנטית. היא מצריכה חשיבה, תכנון והכנה. 'חסידים ראשונים היו שוהים שעה אחת לפני התפלה כדי לכוון ליבם לאביהם שבשמים'. אפשר שלעתים השהיה אינה מדיטטיבית אלא דווקא התבוננות המבקשת לעצב את התפלה בהתאם לנסיבות האישיות של המתפלל. העמידה לפני המלך אינה דווקא אקסטטית, יש גם אפשרות של איפוק ויש גם ממד אסתטי הוד והדר שבח קילוס הלל המנון ריטואל. דוד מתנהג כמו הכותי מבקש מעט והולך ומוסיף. גם זאת לאחר שבח כשכנה החכמה. יש גם ענין של טיימינג – עת רצון שצריך להמתין לה ואף ליזום אותה בתבונה ועדינות שאל נתונינו… מהו להתפלל כל שעה? … אסור… שלא ינהג קלות ראש בגבורה. מהאריס – עמדת מוצא – אין עומדים להתפלל אלא מתוך שמחה, גם זה מתגלה בסופה של תפלת דוד בדחנא דמלכא. מהאריס לומדים גם את ההכנה הפיזית והלבוש האסתטי המכבד. נקיות היא גם רמז לנקיות כפים, טהרה וכונה לתפלה. לא באים לתפילה ישר מהעבודה עם בגדי העבודה (ויך באנשי בית שמש – היו קוצרין ומשתחווים – לא הניחו עבודתם)


חתימה

התפלה במובן הכי ראשוני ופשוט היא תנועה אקספרסיבית, הבעת הרצון שיהיה יותר טוב. במלים מלומדות היא תשוקת הטרנסצנדטיה (החריגה, הפריצה) של האדם. בסגנון נוסף התפלה היא ביטוי לתשוקת האדם לממש האוצר הנפלא הגנוז בו,  ביטוי לתשוקת הנשמה להופיע ולהתגלות, להחיות ולהאיר  להיטיב ולשמח וכו' וכו'. כל המצבים הקיומיים של האדם הם נקודות מוצא לתפלה, לבקשת העוד. בדרשה זו נפגשנו עם ארבע נקודות מוצא שהמכנה המשותף לכולם הוא חוסר נחת והסתפקות במצב הקיים (ששורשו כמובן הוא דווקא השלמות הרשומה עמוק בלבנו) – הגרות והעוני, הגולמיות, האידיאליזם, משא החטא. מתוכן בוקעת הבקשה לחיים, למימוש עצמי, לתיקון עולם ולכפרה על החטא שהיא הראשית והאחרית.

במשלים שבדרשה מתקיימים דברי הרמב"ם 'תפוחי זהב במשכיות כסף' המשלים הללו מלמדים אותנו פרק חשוב בהלכות ריצוי ופיוס בקשה והפקת רצון גם בין אדם לחברו.

ולסיום, אולי אפשר להבין את כל הסיפורים כסיפורי געגוע ואהבה. כל מערכות היחסים שלנו, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. מביעות געגוע ומבקשות מפגש. גם התפלה היא תמיד תפלה מאהבה ולאהבה. מבעד לפרספקטיבה זו, דוד המלך מבקש את בקשתו המובהקת שכל ספר שיריו מהדהד –  'נכספה וגם כלתה נפשי… 'לבי ובשרי ירננו לאל חי..' ואני  קרבת אלוהים לי טוב' ועוד. האריס גם הוא מתכונן למפגש העסקי כאילו זה דייט… השכנה מתדפקת על דלת שכנתה כדי לשאול לשומה ושלום ביתה, אפילו הכותי מבקש קמעא קמעא כדי להאריך את המפגש והשיח. הבקשה (על החיים, המימוש העצמי, תקיון עולם והנקיות) הינה רק אמתלא לאהבה ולגעגוע לבקשת הדבקות והאינטימיות.

ואי אפשר שלא להיזכר במלות השיר הנהדרות:

'תפילתי דבר איננה מבקשת, תפילתי אחת והיא אומרת: הא לך' (אלתרמן, למצח אנגנך)

במלים הללו נשאת קומה שלישית מעל הבקשה והאהבה (שגם היא עדיין 'לגרמיה'). זו קומת העל. זו התכלית האמתית של כל תפלה ובקשה של כל מערכת יחסים, התכלית שהמצוקה והמלאות, הם אמצעיים לה. התכלית שהיא, לאהוב, לתת, להעניק, לענג….