Print Friendly, PDF & Email

פרשת נצבים – אתם, כן, אתם. כולכם, כן, כולכם!

תהום של ניכור ושנאה

בליל שבת, פרשת שלח, כ"ג סיוון תרצ"ג, יצאו חיים ארלוזורוב, ממנהיגי מפא"י וראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ורעייתו סימה לטיול על שפת הים בתל אביב. שם, על יד שפך הירקון, שלף אחד משני אלמונים שעקבו אחריהם, אקדח, וירה בארלוזורוב. לאחר שלוש שעות נפטר ארלוזורוב. הארץ רעשה וגעשה, הרצח יוחס לתנועה הרוויזיוניסטית, והמחלוקת בין המחנות הנצים, החריפה ופערה תהום של שנאה בישוב העברי בארץ ישראל. סטבסקי זוכה לבסוף, אך התהום בין המחנות בישראל, הלכה והעמיקה ויש גורסים 'הולכת ומעמיקה'… ואולי הגיעה השעה לתשובה מחטא המחנאות והמיגזריות העושה בנו שמות.


אתם ניצבים – לקראת הכניסה לארץ ישראל

(ט) אַתֶּם / נִצָּבִים / הַיּוֹם / כֻּלְּכֶם / לִפְנֵי יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם / רָאשֵׁיכֶם / שִׁבְטֵיכֶם /  זִקְנֵיכֶם / וְשֹׁטְרֵיכֶם / כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: (י) טַפְּכֶם / נְשֵׁיכֶם / וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: / (יא) לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: / (יב) לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם / וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים / כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ / וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: / (יג) וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: / (יד) כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם: (דברים פרק כט)

פרשת ניצבים. סופו של המסע הארוך במדבר. על גבול הארץ המובטחת. עידן נחתם, ועידן נפתח. רגעים טעונים של מעבר מהעולם הישן – העולם המדברי הנסי של יציאת מצרים, אל העולם חדש – עולם הטבע של ארץ ישראל. סיומו של עידן, וראשיתו של עידן חדש.

'רגע' לפני הכניסה לעולם החדש – לארץ ישראל (המחייבת גם החלפת הנהגה [1]), הכרחי לחדש את הברית שנכרתה בסיני עם יוצאי מצרים, ולהתאימה לעם היושב בארצו. נקודת החידוש הבולטת של הברית הזו, היא ההכללה המקיפה, ללא כל יוצא מן הכלל. כל ישראל בכללו, וכל אנשי ודורות האומה לכל מדרגותיהם, בהווה ובעתיד, כולם כלולים בברית זו. רק תתקיים השבועה לאבות, ויקום עם ישראל כעם ד'.

יסוד הברית הכללית הזו, היא ההבנה שהתורה ניתנה לעם ישראל כולו, ולא לחלקים או ליחידים ממנו. 'תורה ציווה לנו משה – מורשה קהילת יעקב'. התורה אינה נחלת חלק או חלקים מהעם, גם אם הם 'איכותיים' יותר. התורה גם אינה נחלת 'כלל ישראל', או 'כנסת ישראל', במובן המופשט והערטילאי שלהם. התורה היא נחלת כל שבטיה ושל כל יחידיה של האומה, באשר הם שם. המשמעות של כך היא שהתורה 'רוצה' ויכולה להתקיים במילואה הכמותי והאיכותי, רק על ידי עם ישראל, לא רק ב'כללו', אלא גם 'כולו'. תובנה זו, ש'אור החיים הקדוש' מחדד אותה בפוסקו: 'אם אין ישראל אין תורה', חייבת להתברר ולהתעמק לקראת הכניסה לארץ ישראל, שבה תתממש תכלית התורה כולה: 'לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם'. זו תכלית ברית 'אתם – ניצבים'.


אנחנו ניצבים – כאן ועכשו בארץ ישראל

אנו קוראים את פרשת 'נצבים' בשבת שלפני ראש השנה, ב'בין השמשות' שבסיומה של השנה החולפת ולקראת הפצעת אורה של השנה החדשה. דברי הברית הזאת, שנאמרו ברגעי המעבר מהמדבר לארץ, נאמרים גם לנו, הניצבים כולנו היום, כאן בארץ ישראל ובמדינת ישראל, לפני ד' אלקינו. בימי המעבר משנה לשנה, לבנו נפתח לשמוע אותם בצלילות, והם מאירים לנו באור חדש ומיוחד, שהיה גנוז בתורה אלפי שנים. ואנו קרואים להקשיב ולשמוע ולהבין את משמעותם האקטואלית.

המאמר 'מסע המחנות' נכתב באלול תרצ"ג, כשנתיים לפני הסתלקותו של הרב לגנזי מרומים. הוא התפרסם בכתב עת 'היסוד' ביום ראשון, כ"ו אלול תרצ"ג, למחרת שבת 'ניצבים', ולקראת ראש השנה. דומני שלדברים אלה שכתב הראי"ה קוק בדם ליבו, שלושה מעגלי השראה. הפנימי – הברית של פרשת 'ניצבים'. האמצעי – רצח חיים ארלוזורוב שלושה חודשים לפני כן, בכ"ג סיוון. המקיף – ההבטה הכללית של הרב אל ההארה האלקית המיוחדת שבדורנו, וההקשבה העמוקה לקול ודבר ד' המיוחד המדריך אותנו היום. ולמרות שהדברים נכתבו לפני יותר משמונים שנה, הם, לצערי ולבושתי, עדיין תקפים:

בעמדנו על סף השנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה, במצב של תקוה והתעודדות לעומת כל הדכאון אשר עבר עלינו בשנה זו, העומדת לחלוף מול עבר פנינו. ממעמקי הלב, נאמר עליהם: "תכלה שנה וקללותיה [מחוץ, עלית היטלר, ומבית, רצח ארלוזורוב)  לשלטון וראשית ותחל שנה וברכותיה".

ואנו נזקקים לפשפוש המעשים, ולהתקרבות לאורח התשובה, המביאה גאולה ורפואה לעולם, לפי מצבנו בעולם בכלל, ובארץ ישראל שלנו בפרט. הננו צריכים לציין את הגוון המיוחד, הדרוש להיות מובלט אצלנו, בכיוון היסודי הזה.

דומה לנו שהננו מחולקים לשני מחנות. תמיד רגילים לצלצל אצלנו בשני השמות המהווים את הקהל שלנו בכללו, והם "חרדים" [כלומר – דתיים] ו"חפשים" [כלומר – חילוניים]. שמות חדשים, אשר מאז לא היו רגילים להיות מתבטאים אצלנו כלל.

ידענו שאין בני האדם שוים במדרגותיהם, ביחוד במה שנוגע לתוכנם הרוחני, שהוא יסוד החיים. אבל שיהיה שם מוגבל ומיוחד לכך, המתאר סיעות ומפלגות – מזה לא ידענו. וכדומה שבזה, ודאי יש לנו לומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה.

והלואי שנוכל להשכיח מאתנו, בכלל, את אלה שני השמות [דתיים וחילוניים] העומדים לנו לשטן על דרך החיים האיתנים והטהורים, הראויים להיות שבים אלינו באור ד' אשר יאיר לנו.

ההבלטה של שני השמות הללו [דתיים וחילוניים], וההסכמה הדמיונית, המקשרת את האישים הפרטיים, שכל אחד מהם יתאמר לומר: אני הנני ממחנה זה, השני אומר גם הוא: אני הנני ממחנה זה, וכל אחד ואחד הוא מרוצה מעמדתו, הרי היא סותמת את הדרך של התיקון ושל ההשתלמות, משני הצדדים.

"החרד", כלומר מי שהוא חושב את עצמו שהוא שייך למחנה זה שקוראים לו "חרדים", הרי הוא מביט הבטה מלמעלה למטה אל המחנה השני "החפשים". ובמה שנוגע למחשבות של תיקון, של חיפוש מעשים ושל תשובה, הלא מיד הוא שולח סקירת עין אל המחנה השני העומד לפניו בכל מערומיו מתורה ומצוות, והוא חושב בדעתו, שהתשובה במלוא מובנה, הלא שם היא דרושה, אליהם הדברים מכוונים, להם ולא לו.

ו"החפשי", כלומר, מי שהוא עומד בזה המחנה שהוא מתאמר בשמו המודרני הזה, הרי הוא בודאי חושב, שכל הרעיון של תשובה, הרי הוא נוסח "חרדי" שאינו שייך לו כלל.

ונמצא, שמכאן ומכאן הננו עומדים קרחים, ומוצא לרפואת מכאובינו הנפשיים מאין יבוא?

זהו העיכוב האחד. ועוד עיכוב שני, מה שהוא איננו קל מן הראשון – כמו קיר ברזל עומד לפנינו בין מחנה למחנה [של בורות וניכור ואיבה]. ו[לכן] ההארה הכללית ממקור האחדות האלקית הקדושה, המוכרחת להיות שורה על ישראל הגוי כולו, הרי היא כמו מתעלמת מעינינו, והננו ממששים כעורים באפילה.

אין לנו עצה אחרת, אמנם. כי אם להסיר את שמות הבעלים [!!!] הללו מעל מחנותינו.

באמת, לא שני מחנות, כי אם שלשה מחנות הננו מונים מאז [מקדם]. מסורת ישנה היא ש"צב"ור" כולל במובנו (כפי הנוטריקין שלו) "צדיקים בינונים ורשעים". אבל זהו דוקא תיאור אישי. ועל כל אדם בפרט, למדנו ש"אפילו כל העולם כולו אומרים עליך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע". וטוב מאד לאדם שיהיה שקוע לחשב חשבון עצמו, ולחטט במומיו הנפשיים, ולהביט בעין יפה על אחרים, שיוכל באמת להיות שיש במצפונם גם אוצר טוב הסמוי מן העין [ולא להיפך…].

והננו צריכים להחליט, כי כוח כמוס של הצעדה [הליכה והולכה] לטובה, ישנו בכל המחנות, ובכל אישי האומה, וביחוד בכל אלה שהערך הכללי של ישראל ותקותו, יקרים להם באיזו מדה שהיא.

נתוודע איש אל אחיו בשם ישראל הכללי, לא ב[בשןם] שם מפלגתי ומחנתי.

נדע, שיש לנו בכל מחנה, הרבה מה לתקן, והרבה מה לקבל מהאור והטוב, זה מזה,

ואז [ורק אז] תופיע עלינו האורה העליונה הכללית, אשר בה ניוושע תשועת עולמים,

ותתקיים בנו התפילה המוקדשת קודש קדשים, שהננו עתידים להביעה בכל כך המית נפש:

"ויעשו כולם [ובראש ובראשונה, כל חלקי עם ישראל] אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".

(הראי"ה קוק, 'מסע המחנות', היסוד, גליון ס', כ"ו אלול תרצ"ג, בהגהות מֵקֵלוֹת קָלות ובתוספת הבהרות בסוגרים מרובעות)

אני חושב שהדברים מדברים בעד עצמם, ולנו לא נותר אלא לעקור מתוכנו את העבודה הזרה הזו של ההכללות הנואלות וההרסניות הללו, ולשרש אחריה בכל תוקף. השיח המנוכר, הסטיגמטי והסטראוטיפי, חייב לפנות את מקומו להתייחסות אישית ושיח אינטימי.


מעיד אני עלי שמים וארץ

נשוב לרצח ארלוזורוב. הראי"ה קוק היה אחד מ'גבורי' הפרשה ולכל אורך הדרך טען לחפותו של סטבסקי.

'רק האמת בטהרתה היא המאירה את עיני ותומכת את לבבי, שאתן את כחי הדל להציל את הלקוח למות בלא שום יסוד לאשמתו, ואשר הנני חדור כולי בהכרה ברורה מטהרת המצפון שלי שהנאשם הוא נקי וצדיק וחף לגמרי מכל פשע וחשד של רצח'.

בעקבות עמדתו הנחרצת והעקבית ביחס לחפותו של סטסבקי, נשאל הרב (בכאב מהול במרירות), כשנה לאחר מכן, על איזה מחנה הוא נימנה, ולאיזה מפלגה הוא שייך. זו היתה תשובתו:

ממקור לבבי הכואב על שברי בת עמי אשיב לכבודו על מכתבו היקר, שאני מעיד עלי שמים וארץ, שחבתי היא גדולה, ממש בכל לבבי ובכל נפשי, לכלל עמנו ולפרטיהם ולכל מפלגותיהם, מפני שאני מאמין באמונה שלמה, שכל חלק מהם הוא איבר מיוחד בשיעור הקומה הקדושה והנפלאה שהיא כנסת ישראל כולה במלוא מובנה.

כל עבודה וכל פעולה, תהיה חומרית או רוחנית, שהיא מכשירה באופן קרוב או גם באופן רחוק את כינוס גלויותינו ושיבת בנינו לארצנו, היא חביבה עלי חבת נשמה לאין קץ.

ברור לי, בהכרה ברורה ובאמונה שלמה, שגם מתוך הסיעות הסותרות זו את זו, יבנה על ידי עצת ד' גואל ישראל בנין עדי עד, שממנו תוסד גאולתנו השלמה.

[…] בכל סיעה ובכל תנועה ישנם בודאי דברים שאיני יכול להסכים עליהם, אבל זה לא יוכל לגרום, שאהבתי מלאת השלהבת היוקדת בי לעמנו הקדוש, ולכל פרטיו תהיה נפגמת אפילו כחוט השערה והיא עומדת בקרבי במדה שוה למכבדי ולבוזי, את כולם אני אוהב בלא מצרים.

(הראי"ה קוק, מאמרי הראי"ה, 'חליפת מכתכים על צדק, כלליות ומפלגתיות')

תשובתו זו הינה בעיני המגדלור שלאורו אנו קרואים ללכת במסע התשובה הלאומי שלנו היום, גם אם זה קשה, ואפילו אם זה מאוד קשה. גם כאן הדברים מדברים בעד עצמם. גם כאן לא נותר לנו אלא לעקור את העבודה הזרה של המיגזריות שְדְבָרָה הוא דבר האם הלא אמיתית: 'גזורו גם לי גם לך לא יהיה'


אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם

לא ברור מנין באה וודאותו של הראי"ה ביחס לחפותו של סטבסקי. מסורת העוברת בבית המדרש יודעת לספר שעל שאלה זו ענה הרב: 'מן השמים ומן הארץ…' בין כך ובין כך, ברור שככל שירבו בקרבנו אנשים האוהבים את עמם, חברתם וחבריהם, באהבה שאינה תלויה בדבר פוליטי, יקטן הסיכון לעוד רצח פוליטי. וככל שירבו בקרבנו אנשים הרואים את פני הזולת, מביטים בעיניו, ומבקשים לכונן איתו מערכת יחסים של 'אני – אתה' ולא של 'אני – לז', מתוך ענווה, כבוד והקשבה אמיתית, ילך ויגדל הסיכוי להגשמת החלומות הגדולים שלנו ו'הן אפשר', ש'פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות'. 'לו יהי'!


הבהרה חשובה מאוד (בעקבות תגובות)

אשר חששתי בא לי בא… דברי הובנו כעוד קריאה לאהבת חינם (לא שאני נגד…). אז אבקש להבהיר – בפוסט הזה העיקר אינו האחדות הפיוס והשלום כשלעצמם. התכוונתי לדבר על משהו קודם ובסיסי יותר וגם אקוטי יותר, על אנושיות אלמנטרית, על שכל ישר ולב טוב, שיבוא לידי ביטוי בהיגיינה של מחשבה ודיבור. ובפועל – על מחיקת ההכללות וההתלהמות מהשיח שלנו, ובראש ובראשונה על ביטול ומחיקה, ואם אפשר, הוצאה מחוץ לחוק את המילים 'דתי' ו'חילוני' שהרב קורא להם 'שמות הבעלים' (!), על פתיחה של עידן של תקשורת בין אישית חפה ובין קבוצתית שבנויה על טוב לב ועין ולא על רוע לב וצרות עין ודנה לגופו של איש שיש לו פנים ועינים ושם. בודאי שבשיח כזה יש לזעוק מכאב כשכואב, וגם לזעוק חמס כשחשים עוול, וגם לשפוט ולבקר ולבקש ולתבוע, ואפילו לכעוס, ואפילו מאוד. אבל מה שעושה את ההבדל בין חיים למוות הוא האם זה שיח ומריבת אחים אוהבים בתוך הבית, או עם שכנים רעים ומעצבנים…


[1] רש"י: 'מלמד שכינסם משה לפני הקב"ה ביום מותו להכניסם בברית'. לקרא הכניסה לארץ ישראל מתחלפת גם ההנהגה.