Print Friendly, PDF & Email

פרשת משפטים – אימת הפוליטיקה

פוליטיקה גדולה ופוליטיקה קטנה

'פוליטיקה' היא היום שם נרדף להתנהלות אינטרסנטית המבוססת על כוחניות, מניפולציות ושאר תעלולים ונכלולים. פוליטיקאי' הוא אם כן, אדם אמבציוזי שמטרת העל שלו היא כבוד ושררה, ושאינו בוחל באמצעים כדי להשיגה. מה שמענין את הפוליטיקאים, יסביר לך חברי כל 'פרלמנט' שכונתי, זה אך ורק הכסא שלהם. שיקוליהם הם שיקולים אלקטורליים נטו. טובות הנאה ורווח כספי הגון מן הצד, משמנים היטב את גלגלי השיניים של המכונה הפוליטית.

זוהי דוגמא מובהקת לתהליך הידוע בו האמצעי הופך למטרה. הפוליטיקאי נבחר ומתמנה לתפקידים ציבוריים שיש בה אחריות וסמכות, כדי לשרת את הציבור, אך בשלב מסוים מתחולל 'מהפך פוליטי' והציבור 'מתמנה' לשרת את המשך כהונתו של הפוליטיקאי.

לא תמיד היה כך, ואין שום סיבה שימשיך להיות כך. המובן המקורי של 'פוליטיקה' הוא התיאוריה והפרקטיקה של כינון חיי חברה נכונים (כמו שהאתיקה היא התיאוריה והפרקטיקה של כינון חיי יחיד נכונים). מה יכול להיות יותר חשוב ויקר מזה?! בהגות האנושית מאז העולם העתיק ועד היום, שכנה הפוליטיקה בפיסגת האולימפוס של הערכים האנושיים, והאדם הוגדר כ'חיה פוליטית'. בלשון המתרגמים לעברית בימי הביניים 'חי מדיני' (או – 'מדבר'), ובלשוננו 'יצור חברתי'. הפוליטיקאים היו גיבורי תרבות, והפעילות הפוליטית ההגותית והמעשית, נחשבה לפעילות הנעלה ביותר של האדם שבה הוא מממש את אנושיותו (האדם הפוליטי, הוא האדם 'ה'אתי!).

מה גרם לכך שהפוליטיקה הפכה למילה גסה? ההתנהלות של הפוליטיקאים. ומה גרם לכך שהפוליטיקאים, שרבים מהם יוצאים לדרכם הפוליטית מלאי כוונות טובות (ולעתים בהצהרות ש'להם זה לא יקרה'), מתדרדרים במהלכה אל הפוליטיקה הקטנה והקטנונית וכנ"ל? התשובה אינה פשוטה, ובוודאי שמדובר כאן על תופעה שמקורה באוירה חברתית ותרבותית שהיא המצמיחה את צמחי הרוש והלענה הללו. האחריות והאשמה הינן אם כך קולקטיביים ואינם נחלת הפוליטיקאים בלבד.

נתבונן במספר מקורות שאולי יחכימו אותנו מעט


פסוק פוליטי

מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה (משלי כט ד).

את הפסוק הפוליטי הזה כתב פוליטיקאי 'מוסמך', שלמה המלך החכם מכל האדם, והוא כולל בתוכו בתמציתיות תפישת עולם פוליטית שלמה. אם הפוליטיקאי הוא 'מלך', כלומר עצמאי, לא תלוי ובודאי לא תלותי, לא חומרית ולא מנטלית, אז יוכל להנהיג את הציבור במשפט צדק, ובכך יעמיד וייצב, יפתח וישכלל את החברה שעליה הופקד. לעומת זאת אם הוא 'איש תרומות', כלומר שליבו רם, גאוותן המשרת את האגו הגדול והמנופח שלו ולא את הציבור (ego – service  לעומת public – service), אזי בהתנהלותו האגוצנטרית החפה מיושר וצדק, יהרוס את החברה שאותה היה אמור לבנות. יש עוד שתי אפשרויות נוספות לפרש 'איש תרומות'. האחת – אדם רודף בצע המתאוה לעוד ועוד תרומות, למתנות ולטובות הנאה. חז"ל הוסיפו על דרך הדרש מובן נוסף – אדם שהינו עני (אובייקטיבית או סובייקטיבית, חומרית או מנטלית), אביון, החי בתחושה של חסר ומצוקה ולכן הוא משווע לטובות הנאה חומריות או לאהדה, פופולריות ו'רייטינג', והן מטים אותו מהדרך הפוליטית הישרה.

המדרש על פרשתנו, פרשת 'משפטים' מתייחס אף הוא לסוגיה זו, מתוך הפסוק ממשלי.


מדרש 'שחור לבן'

הדרשה הבאה אומרת דברים ברורים וחד משמעיים!

מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה (משלי כט ד)

מלך במשפט יעמיד ארץ, זה יהושפט.

שנאמר: ויאמר יהושפט אל השופטים ראו מה אתם עושים וגו' (דה"ב יט ד- יא).

ואיש תרומות יהרסנה, זה חכם שהוא יודע הלכות ומדרשות ואגדות,

ויתום ואלמנה הולכים אצלו שיעשה דין ביניהם,

והוא אומר להם: עסוק אני במשנתי, איני פנוי.

ואמר לו האלהים: מעלה אני עליך כאלו החרבת את העולם,

(שמות רבה (וילנא) פרשת משפטים פרשה ל)

זהו מדרש מחאה היוצא נגד ה'טהרנות' הפושה ומתפשטת. התופעה של אליטות מורמות מעם, אינטלקטואלים ואנשי רוח שיש בידם לקחת חלק בתיקון החברה, אך יושבים ספונים במגדלי השן שלהם.

יהושפט הוא דוגמא למלך ששיקם בנחישות ויעילות את מערכת המשפט בישראל. לעומתו מצביע המדרש על ה'מלכים' שלאחר תום עידן המלוכה – תלמידי החכמים, פרופסורים, סופרים וכיו"ב. הם יודעים את כל התורה כולה ישר והפוך וכו'. ומן הסתם הינם אנשי צורה ומעלה, אך הם מסתגרים במגדל השן הישיבתי או האקדמי שלהם ומסרבים בכל תוקף לצאת ממנו לפעילות פוליטית.

תופעה זו קשה בעיקר כשהם מתבצרים בקונכיתם הסטרילית, גם כשמתדפקים על פתחם אנשים קשי יום ומרי נפש, ומבקשים מהם לסייע בחכמתם ותורתם, לכונן צדק ומשפט בחברה. תשובתם מבטאת ניכור ואדישות לבני האדם שסביבם ולסבלם, ולמצב החברתי בכלל. הם מסרבים לצאת מתיבת הנוחיות שלהם. הם הלא עסוקים מאוד במחקריהם התיאורטיים החושפים כל מום ופגע, אך לא יעלה על דעתם ללכלך ידיהם בשפיר ושליה של זוטות נלוזות, כמו מצוקות אנוש ותיגרות עניים. ואם נדרוש – נרחיב זאת, גם כשמתדפקים על דלתותיהם 'היתום והאלמנה', כלומר, גם בעת מצוקה גדולה המביאה את החברה לשחר על פתחם, הם אוטמים את ליבם ומסרבים להענות לקריאה.

אנשי 'תרומות' – רמי לבב אלה, נידונים ברותחין, הם מואשמים בלא פחות מהרס עולם שנברא על מנת להתמלא טוב ויושר ולהיתקן בצדק ובמשפט. מי שיכול לקחת חלק בפרויקט החברתי – העולמי – האלוהי של צדק ומשפט, אך פורק מעליו את עול 'טורח הציבור, מחמיץ את יעודו ומועל בשליחותו, חוטא ומחטיא תרתי משמע.


מדרש 'צבעוני'

הדרשה הבאה 'מסבכת את הענינים'.

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: (שמות כא ב)

זהו שנאמר: מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה (משלי כט ד)

מלכה של תורה, במשפט שהוא עושה, מעמיד את הארץ,

ואיש תרומות יהרסנה, אם משים אדם עצמו כתרומה הזו, שמושלכת בזויות הבית,

ואומר, מה לי בטורח הצבור, מה לי בדיניהם, מה לי לשמוע קולם, שלום עליך נפשי,

הרי זה מחריב את העולם, הוי ואיש תרומות יהרסנה.

מעשה ברבי אסי,

כשהיה מסתלק מן העולם, נכנס בן אחותו אצלו, מצאו בוכה,

אמר לו: רבי מפני מה אתה בוכה? יש תורה שלא למדת ולימדת? הרי תלמידיך יושבים לפניך!

יש גמילות חסדים שלא עשית?

ועל כל מדות שהיו בך, היית מתרחק מן הדינין, ולא נתת רשות על עצמך, להתמנות על צרכי צבור,

אמר לו: בני, עליה אני בוכה, שמא אתן דין וחשבון על שהייתי יכול לעשות דיניהם של ישראל!

הוי ואיש תרומות יהרסנה

(מדרש תנחומא (ורשא) פרשת משפטים ב)

ראשיתה של הדרשה דומה לדרשה הקודמת, אך הסיפור על רבי אסי, המפגיש אותנו עם מוטיבציה הפוכה להשתמטות מעניני ציבור, הופך את התמונה למורכבת הרבה יותר. 'איש תרומות' הוא התלמיד החכם הענוותן שבטוח שהוא אינו ראוי להנהיג את הציבור. הוא אינו יושב בטל, אלא לומד ומלמד ומעמיד תלמידים הרבה. הוא אינו מנוכר לחברה בה הוא חי, והוא פעיל מאוד בעניני רווחה וצדקה וחסד.

ענוותנותו הקיצונית אך הכנה היא הטעם לכך שלא קיבל על עצמו מינוי ציבורי רשמי וסמכותי. לכך מצטרף חששו מכך לא ישכיל לנווט נכונה את דרכו במסלול המכשולים הזה, שלא לומר זירת הקרב המשולה והמסובך הזה. יתר על כן, הוא חושש שלא יצליח להתמודד עם הפיתויים שמזמנים השררה והכח, שהרי למדנו, 'כל הגדול מחברו' (גם במובן של שררה וכח) יצרו גדול ממנו'. כל זה מביא אותו להכריע שלא להכנס למרחב הסוער הזה. אימת השררה והכבוד, המינוי והרשות, ההנהגה וההוראה הם המצמיתים אותו.

הכרעה זו לא היתה פשוטה לרב אסי (ול'חבריו'), למעשה היא מייסרת אותו בחשאי כל ימי חייו, וביומו האחרון, היא מתפרצת בבכי מר. אפשר שזו אינה רק התפרצות אלא הכרעה מודעת. הוא משתף את תלמידיו בספק שייסר אותו: 'האם הכריע נכון בכך שלא הכניס ראשו לעניני ציבור רשמיים'. הם מופתעים בכפל. 'פעם אחת' כי מעולם לא החצין רבם ספק זה והלך בדרכו בדבקות ונחישות, והם ראו בכך את יחודו ומעלתו הגדולה! 'פעם שניה', כי השיעור האחרון שהם מקבלים ממנו 'פותח' ולא 'סוגר', מעורר לספק ולא לוודאות, חותם את מסכת יחסיהם בבכי ולא בתרועת נצחון. בנשימת אפו האחרונה מבקש לשתף אותם בספק ולעורר בהם ספק אישי ביחס להכרעה זו העומדת לפניהם. הוא מעורר את כל אחד מהם להכריע לעצמו, מתוך התחבטות וספק, בכנות וביושר, לחתור לאמת הנכונה לו, ולא ללכת כסומא בארובה גם לא אחר רבו הנערץ. לא רק שלא בטוח שמה שהתאים לרבו, יתאים גם לו, אלא אפילו לא בטוח שזה התאים לרבו… לטעמי זהו גם סיפור פרידה מכונן ומרגש.

הסיפור הזה מעורר אותנו להיזכר בכך שרוב ככל אבות האומה וגדוליה, נביאיה ומלכיה, סרבו לשליחות  הלאומית הפוליטית שביקש הקב"ה להטיל עליהם. מי לנו כמשה, שבמשך שבוע שלם 'מוציא את הנשמה לקב"ה' באינספור טיעונים שהם בעצם טיעון אחד: 'שלח נא ביד תשלח', כלומר, כל מי שתשלח יהיה יותר טוב ומתאים ממני'! ואחריו כאמור החרו החזיקו כמעט כל הנביאים. אם כן לא רק גאווה מנוכרת או ענווה פסולה, הן הסיבות ליראה מהפוליטיקה ולהשתמטות ממנה.

ננסה להבין זאת מעט יותר על ידי התבוננות בהלכות דיינים.


'הטובים לדיינות'

כבר במשנה במסכת אבות (הפונה באופן מיוחד אל הדיינים, תלמידי החכמים ומנהיגי הציבור) אנו לומדים:

(ז) רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר, הַחוֹשֵׂךְ עַצְמוֹ מִן הַדִּין, פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ אֵיבָה וְגָזֵל וּשְׁבוּעַת שָׁוְא. וְהַגַּס לִבּוֹ בְהוֹרָאָה, שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ: (משנה מסכת אבות פרק ד)

הרמב"ם מוסיף 'לרפות את ידי' הדיינים הפטנציאליים:

'כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה זה שהגיע להוראה ואינו מורה, והוא שיהיה הדור צריך לו, אבל אם ידע שיש לשם ראוי להוראה ומנע עצמו מן ההוראה הרי זה משובח, וכל המונע עצמו מן הדין מונע ממנו איבה וגזל ושבועת שוא והגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח'. (רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כ הלכה ח)

וב'הלכות דיינים' ב'שולחן ערוך', באים הדברים לידי ביטוי מרוכז, מגובש ומאתגר.

(ב) צריכים הדיינים לישב באימה, וביראה, בעטיפה ובכובד ראש. ואסור להקל ראש ולישב לספר בדבר בטלה בבית דין. ויראה הדיין כאילו חרב מונחת לו על צוארו, וכאלו גיהנם פתוח לו מתחתיו, וידע את מי הוא דן, ולפני מי הוא דן, ומי הוא עתיד להפרע ממנו אם נוטה מקו הדין. וכל דיין שאינו דן דין אמת גורם לשכינה שתסתלק מישראל. וכל דיין שנוטל ממון מזה ונותנו לזה שלא כדין, הקדוש ברוך הוא נוטל ממנו נפשות. וכל דיין שדן דין אמת לאמתו, אפילו שעה אחת, כאילו תקן כל העולם כולו, וגורם לשכינה שתשרה בישראל. שמא יאמר הדיין: מה לי לצרה הזאת, תלמוד לומר: 'ועמכם בדבר המשפט', אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

(ג) דרך חכמים הראשונים, בורחים מלהתמנות, ודוחקים עצמם הרבה שלא לישב בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמוהו ושאם ימנעו עצמם מהדין תתקלקל השורה, ואף על פי כן לא היו יושבים בדין עד שהיו מכבידים עליהם העם והזקינים ומפצירים בם.

(ד) אסור לדיין להתנהג בשררה וגסות על הצבור, אלא בענוה ויראה. וכל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור, שלא לשם שמים, אינו רואה בן ת"ח, לעולם. וכן אסור לנהוג בהם קלות ראש, אף על פי שהם עמי הארץ. ולא יפסיעו על ראשי עם קודש. וצריך שיסבול טורח הצבור ומשאם.

(שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן ח – שלא למנות דיין שאינו הגון, וגודל שכר הדיין ועונשו)

מקבץ הלכות זה הינו זוהי תערובת שרובה 'איומים והפחדות' ומיעוטה דירבון והמרצה. אם מטרתו של 'מסמך' זה היא לגייס את 'הטובים לדיינות', הוא לא ממש עושה את העבודה, לפחות לא בקריטריונים של פרסום ושיווק שאנו מכירים. כאן הגענו ללב הענין – לדיינות וקל וחומר לפוליטיקה קרואים ללכת רק כאלה העומדים בראיון קבלה נוקב זה, ועונים על כל תנאיו (בעיקר אי הרצון והחשש). רק באלה ש'ממש לא בא להם' להכנס למערכת המשפט או לפוליטיקה, אך הם עושים זאת כמי שכפאם שד האחריות החברתית, אנו חפצים להטות את שכמם ולשאת בעול הציבור על כל טורחו ואתגריו הקשים.


חתימה – הטובים לפוליטיקה

לאורך מאמר זה דילגתי בין 'משפט' ל'פוליטיקה'. ההצדקה לכך היא שאנו חיים בתקופה שבה מערכת המשפט הפכה לחלק אינטגרלי ודומיננטי במערכת הפוליטית. לעניות דעתי זה דבר מבורך. ההנהגה הישראלית המקורית היא מרובעת: מלך, כהן, נביא ושופט. מלך ושופט יש לנו, ובמשך הזמן יתווספו אליהם הכהן והנביא.

השבוע נתמנו ארבע שופטים לבג"ץ. לא שמעתי שמישהו מהם התנגד למינוי בטענה שאינו ראוי או ראויה. אני רואה בכך סימן 'לא טוב' ואיני מתכוון לשופטים החדשים באופן אישי (אדרבא אני מייחל להצלחתם ומתפלל עליה). אני מתכוון לאוירה הציבורית שבה מינויים ציבוריים פוליטיים ומשפטיים, הם חלק ממאבקי הכח של הפוליטיקה הקטנה של 'כל דאלים גבר', ובכך  הם אינם מותירים שום סיכוי לשיח עמוק וכנה ולא להתנהלות ענוותנית ועדינה שאפיינה מאז ומתמיד את גדולי ישראל בבואה אל הקודש של הנהגת הציבור. הנהגת הציבור נתפסה מאז ומעולם כשירות ולא כשררה (כסבורים אתם ששרה אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם), חובה רבתי שהיא גם זכות גדולה. זכור לטוב הראי"ה קוק שנהג לחתום על איגרותיו 'עבד לעם קדוש על אדמת הקודש'. ועל כך בודאי נבקש 'חדש ימינו כקדם'!

ובכל זאת, אסיים בקריאה לכל מי שאיכפת לו והוא מסוגל וראוי (וכמובן מרגיש לא לגמרי לא ראוי): אנא, במקום ל'קטר' ו'להתבכיין': צאו לכם מביתכם אל רשות הרבים, קחו אחריות, הכנסו לכל מסלולי המיגזר הציבורי, לכו למערכת המשפט! לכו לפוליטיקה!