Print Friendly, PDF & Email

יומן מסע – בית (י)הודי – (12) פרק אחרון – סיום, שיבה ואסיף

שבנו הביתה לפני שבועיים, ה'רודן' הגדול מכולם – ההווה, לא חשב אפילו לתת לנו כמה רגעי חסד שיאפשרו לנו 'נחיתה רכה', להתקיים. הוא מיד קרא לנו אליו וחילק לנו שק משימות ובכך שאב אותנו אל ממלכתו בעוצמה שלא הותירה לנו שום סיכוי. במשך השבוע האחרון, מידי פעם ברגעים נדירים של רשלנות שלטונית מצדו, גנבתי רגעים של כתיבה מאחורי גבו, ועתה אני מנסה לחבר את הנקודות לקווים ומהם לארוג את היריעה האחרונה של יומן המסע להודו. כפוף גו, רכון על מקלדתי, נושם נשימות עמוקות אך שקטות להפליא, אני מעלה באוב את רשמי סיומה של התקופה בהודו, את חווית השיבה הביתה ואולי אצליח גם לאסוף כמה מרשמי התקופה הזו כולה ולהעלותם אל מקדש הכתב והמכתב.


הרהורים לקראת סיומה של תקופה

(הדברים הבאים החלו להיכתב בהודו, לקראת סיומה של התקופה, בפרק הזמן שבין מוצאי יוה"כ עד מוצאי שמחת תורה)

עָל הַלֵּאוּת

אודה ואבוש, אני חש עייפות ודכדוך של סיום התקופה. סיום של דעיכה, ולא של שיא, לא 'יוסף רוחם יגוועון', אלא משהו כמו 'אווירת סוף קורס'. זה מתחיל בנתונים באובייקטיביים. כבר אחרי ראש השנה ובאופן מועצם לאחר יום הכיפורים פנו רוב המטיילים שהיו כאן לדרכם, חלק הביתה וחלק המשיכו במסעם בהודו או בארצות המזרח. באגסו התרוקנה ממטיילים, הבית התרוקן מאורחים, הגוזלים עזבו את הקן ואנחנו נותרנו בו די לבד. תחושה של הינטשות ובעקבותיה של ריקון וריקנות, לאות וכהות. בקיצור מפל מתח סביבתי שחולל מפל אנרגטי פנימי. הבעיה אינה בעיקר עם האנרגיה הפיזית. היא זמינה ונוחה להתחדש בכל בוקר מחדש. המדובר באנרגיה הנפשית. האנרגיה של הארת הפנים, פתיחת הלב והכנסת אורחים הגדולה מהקבלת שכינה, אף היא מתחדשת, אבל כמו חלב האם, דווקא על ידי התמדת היניקה. וכמו שמעיינה של האם יבש כשהילד נגמל, כך נחלשת ונקלשת לה האנרגיה הנפשית של הכנסת האורחים. בעל המוסר שקרבנו עטו עלינו כמוצאי שלל רב וטענו בצדק ובלהט ובתוקף שזו שעת המבחן האמתית שלנו ושאני חייבים להתאזר בגבורה, להתנער ולהתעורר ולהמשיך בשמחה. הקשבנו להם והשתדלנו, ואני סבור שהצלחנו במידת מה. בכל אופן זה חיזק בעינינו את יתרון הקונספט של שליחים לתקופות קצרות. מתכונת זו מונעת מהשליחים להיכנס לשגרה שהסכנה הקשה ביותר שבה, הוא התפקוד היעיל ההופך יותר ויותר טכני, נוטל מן הבית את נשמתו והופך אתו לגסט-האוס או מסעדה (בהקשר זה, אחד מלקחי הוא הכרחי ולא רק חשוב שהשליחים יעברו לפני צאתם הכנה טובה ואפילו מקצועית).

עָל הַזוּהָמָה

על הודו כמרחב של זוהמה ופסולת, כתבתי ביומן זה בעבר. לניסיון ללמד זכות על המציאות הקשה הזו, הצטרפה המחשבה האקולוגית. במערב נקי ומצוחצח, אך הוא זה האחראי לזיהום האדמה, המים והאוויר ושאר מרעין בישין אקולוגיים. הסתרת הלכלוך על ידי ריכוזו באזורי תעשיה, מתחמי זבל ותעלות שפכים וכיו"ב, אכן יוצרת נראוּת מבהיקה, אך מזהמת ומחריבה את היקום. עלתה בי האסוציאציה (הפראית משהו) לדימוי של חז"ל את התרבות המערבית כחזיר הפושט טלפיו ואומר, ראו שאני טהור… אני כמובן איני מתפקד כאן כילד הזועק 'המלך אינו מלוכלך אך הוא מלכלך', כבר עשו זאת לפני וכו' וגם לא באתי לקדש בזאת את תרבות הזוהמה והסירחון (שראינו פה ושם ניצני התמודדות אתה), אלא לאזן את ההסתכלות והשיפוט בעניין זה.

עָל הָהִתְכָּלְבוּת

הפעם ברצוני לשתף בתוצאה של השהיה הממושכת שלנו במרחב הפנימי של הבית בו גרנו שלושה חדשים. אני מדבר על חוויה ותחושה מתמשכת של 'התכלבות'. החוויה הלא קלה של המרחב הטבעי והציבורי המזוהם יכולה הייתה להתמתק קמעא על ידי בית שכשנכנסים אליו, נכנסים לממלכה בתוך ממלכה, לבועה של ניקיון סדר ואף יופי. אנחנו גרנו בבית שהיה לו יתרון ברור, הוא ממוקם בפאתי בגסו, בתוך חורש טבעי ונשקף ממנו ובמיוחד מגגו נוף הררי נהדר, שבו התחדשו מידי פעם, לאחר גשמים מרובים, קשתות מרהיבות, נחלים ומפלים. וכל זה מצוי בתוך משחק-  ריקוד בין ערפל, עננים, קרני שמש ולעתים גם תכול שמים. עד כאן החלק הטוב. החלק הפחות טוב ואף הקשה, היה המצב הסניטרי והאסתטי של הבית שהיו לא משהו (גם לאחר מאמצינו והשקעתנו בנושא). ועדיין לא הגענו לחלק הקשה באמת והוא דווקא תולדת החיוּת ההודית העזיזה. בתוך ביתנו רחשו להם חיים אינטנסיביים שכללו, עכבישים שחורים ענקיים, עכברים קטנים וחולדות גדולות, יתושים ושאר מיני חרקים זוחלים ומעופפים. את חצר ביתנו, חלקו אתנו באופן קבוע, נמיות וכלבים, הרבה כלבים (נכון, היו גם ציפורים יפהפיות). לעתים זכינו גם בביקור של פרות או חמורים שחצו את המתחם הקטן שלנו והותירו בו עקבות שאי אפשר להתעלם מהם… אם נוסיף לכך את הפסקות החשמל היומיומיות, את הפסקות המים התדירות שקטעו את הזרזיף הדל של מי המקלחת (שלעתיו היו חמים!), וברקע, כאמור לעיל, הזוהמה ברחובות, בכבישים, במשעולים, בנחלים ובעצם בכל מקום (למעט השמים…) מתקבלת התוצאה לה קראתי בכוונה בשם הלא אנין 'התכלבות'. התמשכותה יצרה מועקה אותה קטענו מידי פעם בטיולים שהביאו אותנו למרחבים נקיים יותר לכמה שעות או ימים. הפתרון המלא היה כמובן השיבה הביתה…


הַשִיבָה הַבָּיְתָה

למחרת שמחת תורה, טסנו מדרמסלה לדלהי. 'קפצנו' למיינבזאר כדי לקחת בפעם האחרונה את הודו בכל 'תפארתה' ללב ולריאות (יש מי שיאמר על כך, 'מזוכיזם צרוף'…) לפני שאנחנו שבים הביתה. כשנחתנו סוף סוף בארץ באישון לילה. ציפתה לנו הפתעה מרנינה, כמה מילדינו ציפו לנו בנתב"ג ואף הסיעו אותנו הביתה. כשהגענו הביתה 'חטפנו שוק' חושני. ואני רוצה להסיר כל ספק, אני מדבר גם על שוק וגם על חושני 'כפשוטו'. השוק נגרם מהלובן של הקירות והברק של הרצפות והכי חזק וכמעט מכאיב, היה האור העז והמסנוור שהיה בבית (כאן המקום לתת קרדיט על הניקיון הפסחי לשכננו היקרים משפחת שרלו) לאחר שהתאוששנו שמחנו בבלונים ובכרות שמילאו את הבית וכמובן התיישבנו לאכול את המטעמים שהכינו לנו ילדינו. אין טעם ולא צורך להאריך, כמה טוב שבאנו הביתה…


אֳסִיף (חלקי ומבולגן)

תקופת השליחות בהודו הייתה חוויה חזקה לכל אחד מאתנו (נעם סמדר ואני) לפי מה שהוא ולא פחות מזה חוויה משמעותית במרחב של מערכות היחסים ביננו. כדי להסיר כל ספק אני מתכוון לחוויה טובה, מאתגרת, מתקנת ובמידה מסוימת גם מכוננת.  כדי להסיר כל ספק אני מתכוון לחוויה קשה ומפרכת, פיזית, נפשית ורוחנית. בקיצור, חוויה חזקה ומשמעותית! ראויה לציון מיוחד החוויה המשמחת כל כך של מפגשים עם (ולצערנו גם פרידות מ) מאות ישראלים וישראליות (היו גם לא-ישראלים פה ושם. חוויה בפני עצמה!) מכל הגילאים והגוונים האפשריים. ולא זו בלבד אלא שזכינו לקנות' לנו כמה חברים חדשים במהלך תקופה זו!

בתחילת התקופה, היו לי ספקות באשר לנצרכות של 'בית הלב היהודי' כמו גם הבתים הדומים. נשאלתי פעמים רבות, 'מה הסיפור של הבית' ולא הייתה לי תשובה ברורה. לקראת אמצעה התחוור והתברר לי למעלה מכל ספק שהבתים הישראליים והיהודיים למיניהם, נצרכים ומבורכים מאוד. ביחס ל'בית הלב היהודי', אני מנהיר זאת כך (לחובבי ז'אנר הרמזים – גוף, נפש, רוח):

גוף – זהו בית. מקום שהמטייל/ת המגיע/ה אליו ירגיש בבית, יחוש חמימות ושלוה של בית, במישור הפשוט ביותר של האפשרות לפרוק את התרמיל לשבת או לשכב ולקחת אתנחתא מדינמיות (שלא פעם כרוכה במאמץ וקושי) של הטיול. לשתות כוס קפה (או נס קפה עם חלב [!]) או תה (אצלנו משקה הבית היה ג'ינג'ר-לימון-דבש, נסו ותהנו) עם פרוסת עוגה או כמה עוגיות, וגם לסעוד את לבו בארוחה פשוטה (צמחונית) ומזינה (וכשרה). ואחר כך לנוח, ב'חדר הלב' או על הגג, לשתוק, לשוחח, לנגן, לקרוא, ללמוד ולהתפלל.

נפש – לבית יש 'לב', כלומר, נמצאים בו אנשים ששמחים לראות את פניך, לארח אותך ובעיקר להקשיב לך, לכל אשר על ליבך. זה כולל גם את האפשרות לשתף בקשיים קטנים וגדולים (ממריבה עם בן / בת זוג לטיול, דרך אישפוז בבית חולים,  ועד הסתבכות עם סמים וכיו"ב), ומה טוב אם השליחים מסוגלים גם לסייע בכך. וכל זה מתוך אכפתיות, מכל הלב ובמאור פנים.

רוח – הלב הוא לב ישראלי (איני יכול להתאפק מלמחות בכל תוקף על ההבחנה העגומה בין ישראלי ליהודי שתשווה לה בנואלות שלה רק ההבחנה בין דתיים לחילוניים… אנחנו בית ישראל, עם ישראל, מדינת ישראל וביתנו הוא בית ישראלי ולא 'יהודי'!), כלומר, יש גם אפשרות למי שמעונין ומביע זאת) לעסוק ביחד במשמעות הרוחנית של הישראליות שלנו, למשש אותה ולנסות לשוחח אתה ואף לגעת בה. זה יכול להיעשות בשיחה חופשית שהטקסט שלה הוא הביוגרפיה שלנו, החוויות והטראומות שלנו, ולעתים היא יכולה לצמוח מתוך לימוד ועיון משותף בשיר או סיפור או טקסט תורני.

איני יודע עד כמה עמדנו במשימה אבל השתדלנו. התקופה זימנה לנו מפגשים רבים (אני מעריך שפקדו אותנו מאות רבות ואלי יותר מאלף מטיילים) בשלושת המישורים הללו ולעתים עם אותו אדם ולעתים בו זמנית עם כמה ולעתים למשך תקופה משמעותית… ברור שמטיילים הנמצאים בדרכים, בארץ רחוקה, חפצים (בעיקר בשבת וחג) ברגעים של ביתיות. ברור שהם זקוקים (ומי מעתנו לא) לכתף להשען עליה ולאוזן קשבת, וברור גם שלעתים דווקא במרחקים ומתוך המפגש עם התרבות המקומית, מתעוררת הזיקה הרוחנית בכלל ולתרבות ולמסורת הישראלית בפרט, כשאלת זהות ודרך קיומית נוקבת. לשם כל אלה הוקמו הבתים הישראליים.

זה כמובן מעט מאוד מהמון, אבל מה שהלב חושק הזמן עושק (גם על ידי הפעלת טורבו של מגרסת השכחה…)


בֵּין מִזְרָח לְמַעֲרָב

במישור הרוחני, עלתה בי והופנתה אלי בתקופה זו שוב ושוב שאלת היחס בין מערב למזרח ובעיקר בין ישראל לתרבות ודתות והמזרח, בעיקר במישור הקיומי, הרוחני והמעשי (וההלכתי). לא הייתה, ואין לי עדיין תשובה ברורה. מששבתי ארצה ניסיתי ללבן זאת מול חברים ולשם כך ניסחתי 'נייר עבודה' שישמש כבסיס לדיון. הרי הוא לפניכם. לא אסקור את הדעות השונות שהובעו במהלך השיחות וגם לא את מה שהתחדש לי מתוך כך אלא אביא לפניכם רק את מסמך ההנחות והשאלות. אתם מוזמנים לחשוב על כך ואשמח מאוד שתשתפו אותי ואת שאר הקרואים במחשבותיכם.

אמונת ישראל, אליליות ועבודה זרה – הנחות ושאלות יסוד

מונותיאיזם – אל אחד טרנסצנדנטי (שאינו חלק מהעולם וגם לא מכלול ההוויה ושאינו משועבד או כפוף לא לטבע לא לגורל ולא לחסרונותיו), שברא/בורא, ומקיים את העולם, בחופש רצוני מוחלט.

מונותיאיזם יהודי – אל טרנסצנדנטי (כנ"ל), שברא/בורא ומקיים את העולם, שהתגלה לאדם ונתן לו תורה, ומנהיג את העולם, בחופש רצוני מוחלט בתבונה ובצדק ובאהבה, ולא בשרירות או בכוחניות וכו' כמתומצת בפיוט 'אדון עולם'. (לצורך הדיון הזה, אני מתעלם מכך שיש מקום לשאלה האם אמונת ישראל הינה אך ורק מונותאיסטית או גם ובעיקר  'פאנאנתאיסטית'.)

הנחות

א. עבודה זרה / אליליות / פגאניות?

עבודת אלוהים הנובעת מתוך אמונה באלוהים (ואפילו 'אלהא דאלהיא'), אך אינה מתייחסת ישירות לבורא אלא לנברא או נבראים, עליונים או תחתונים, לאייקונים גשמיים או 'רוחניים', או אף לבריאה כולה (כולל הרוחנית) כמכלול (פנתאיזם).

ב. טעם השלילה החריפה של התורה את האליליות והע"ז

ריבוי אלים (פולותאיזם)

  1. אין אחדות – אין מקור אחד – אין עצמי אחד אלא ריבוי 'נפשות' לכל יחיד (וק"ו לכל קולקטיב) – אין אפשרות לאחדות שלום והרמוניה, לגאולה. לנצח אכל חרב.
  2. אין מוחלטות (או שאין מגע אתו) – אין אמת ושקר ולא טוב ורע. אין אפשרות למדע וידיעה ובעיקר לא למוסר, לצדק ומשפט, 'אובייקטיביים' מחויבים ומחייבים. אין כלל אובייקטיביות, הכל הולך. ולבסוף אין מציאות., הכל נראטיבים.
  3. אין חופש – אין אופק אינסופי של התעלות. אין עומק אינסופי של דבקות-יניקה. אין מסתורין באמת. אין ענוה (תכלית הידיעה שלא נדע). החיים מתרכזים בידוע ומוכר ולא בטמיר ובנעלם, בתשובה ולא בשאלה (מי – אלה)

ה'אנושיות' של האלים (המיתולוגיה)

  1. גשמיותם – השפלת רוח האדם. צמצום והגבלה של עומק ואופק החיים האנושיים
  2. פגמיהם המוסריים – הצדקת (ואף השגבת) הפגמים המוסריים של האדם והחברה. הבולטת בהם – כוחניותם ואלימותם (הלא תבונית ולא מוסרית) – העצמה של ה'גבורה' של הכוחניות והאלימות, (ולא רק של החולשה שבהשתעבדות לחושים וליצרים)
  3. חולשתם (מול הטבע והגורל) – דטרמיניזם או/ו פטליזם. אין בחירה חופשית כלל

שאלות

  1. האם יש היום (במערב או במזרח) ע"ז / אליליות מהסוג אותם שללה התורה בכל תוקף, שאנו אמורים להתייחס אליהם ע"פ הדרכתה של תורה, במישור הרוחני והמעשי – הלכתי? מי הן הדתות הללו במזרח ובמערב?
  2. האם יש דתות שהוגדרו בעבר כע"ז והיום אינן כאלה כיוון שהתעדנו וכו' ואין בהן את כל או חלק מראות הנגעים הנ"ל של האליליות והעבודה הזרה? אם כן, האם יש מקום לנסח ולעצב מחדש את היחס הנפשי (לרכוש טמון וחיבה לתרבויות ולאנשים [מאירי]), הרוחני (לימוד, שיחה), והמעשי (קבלת 'אמיתות', שימוש בפרקטיקות, כניסה למנזרים ומקדשים) אליהם?

 ולסיום השאלה שלי?

  1. האם 'נכונה היא השמועה' שהמפגש עם חלק מהדתות הללו מגלה בהן רובד של אמונה מזוככת וכלל לא אלילית, רעיונות רוחניים עמוקים, ערכים מוסריים לעילא? האם 'נכונה שמועת המשנה' שלרבים מהישראלים המטיילים במזרח זו חוויה מטלטלת ומעוררת מבחינה רוחנית? האם 'נכונה גם השמועה המתמיהה' שהדבר נכון ולעתים אף יותר ביחס למטיילים הדתיים?

האם אין בכך כדי לעורר לחשיבה מחדש על כל הנושא?!


לסיום – מִזְמוֹר לְתוֹדָה וּתְפִילָה

תודה רבה מעומק הלב לכל מי שסייע לנו לקראת התקופה הזו. לרב אבי רונצקי ז"ל ולרעייתו רונית תדבל"א שהעירו בנו את הגעגוע להודו שקינן בנו רדום מאז היינו שם לפני שנות אלף… למשפחת ברנסקי שהלהיבה את האש הקטנה ואותנו, הקדישה לנו זמן רב של הדרכה שלא תסולא בפז, וממש 'דחפה' אותנו לצאת לשליחות. לרוני אזולאי מנכ"ל עמותת לב יהודי שהתגבר על חששותיו מפני חזותנו הקשישה והשמועות על 'כובדנו' הלא הולם את השליחות ושלחנו להודו אחר כבוד. למשפחה ההודית המתוקה המלווה את בית הלב היהודי בבאגסו במסירות מעוררת השתאות, כבר שש שנים – הַנְס, רעייתו מָדוּ וביתם סֶרוּ, שבלעדיהם דבר לא היה מתרחש. לעודד ומיטל קו שקדמו לנו בשליחות וקבלו אותנו במאור פנים ענקי ובליווי צמוד בשבועות הראשונים. לכל החברים והחברות שהגיעו לבקרנו עם מטעני אנרגיה נפשית חברית מעודדת ומעצימה ועם חבילות של כל מיני טובין מן הארץ (מיין לקידוש ועד גרעיני אבטיח מטוגנים). למשפחתנו האהובה שפירגנה לנו את הנטישה הזו לחגים ובראשה סבתא תמר וסבתא חנה שעליהן היה הגעגוע קשה במיוחד. ואחרונים אחרונים חביבים למטיילים ולמטיילות שבאו אל ביתנו ונכנסו אל לבנו ואף העתירו עלינו שבח תודה והלל בנדיבות. תודה גם לכם הקוראים והמגיבים! ואחרון אחרון לאבינו שבשמים צור ישראל וגואלו!

אני מקווה ומתפלל שנשכיל להביא את המתנות שקבלנו בשליחות זו בהודו ארצה והביתה אל  חיי היומיום שלנו ואל כל מערכות היחסים שלנו. אני מאחל זאת גם לכל המטיילים והמטיילות באשר הם שם. בסוף הלא האוצר מונח אצלנו בבית.