Print Friendly, PDF & Email

עשרת הדברות – זה כנגד זה

מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ / כְּיָמָא רָבָא / מה הים הזה / בין גל גדול לגל גדול /  גלים קטנים /  כך בין כל דִיבֵּר וְדִיבֵּר / פרשיותיה דקדוקיה ואותיותיה של תורה / היו כתובים / (ירושלמי, שקלים)

עשרת הדברות

במעמד הר סיני, מעמד ההתגלות המכונן של אמונת ישראל, שבו ניתנה התורה מן השמים והחלה להתקבל בארץ – נאמרו למשה ועם ישראל 'עשרת הדברות'. הלוחות הראשונים הם עצמם הביטוי המובהק ביותר של החיבור הנסי בין שמים לארץ בהיותם לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת.

מאז מקדם נתפסו עשרת הדברות כיסוד ושורש התורה כולה ואף כעשרת עיקרי האמונה של עם ישראל. הם עוטרו בתארים כגון ה'לב', ה'תמצית', ה'ראשית', ה'כלל', ה'ברית', הדנ"א' – של התורה ועוד כיו"ב, ברוח זאת, עוסקים מדרשי אגדה רבים בתוכן, בצורה ובמבנה של הלוחות. ראשונים ואחרונים, בעלי הנגלה ובעלי הנסתר, שבו ועיינו בהם כמכלול וכל אחד ואחד מהדברות.

משמעותן היסודית והכללית – ההיסטורית, הקוסמית ואף המטאפיזית של הדברות נרמזת בדרשה הבאה:

כף אחת [עשרה זהב מלאה קטרת] וגו' כנגד עשרה מאמרות שנברא בהם העולם וכנגד עשר ספירות בלימה וכנגד עשרה דורות מאדם ועד נח וכנגד עשרה דורות מנח ועד אברהם וכנגד עשרת הדברות וכנגד עשרה שליטים שבאדם וכנגד עשרה תולדות שבתורה וכנגד עשרה נסים שנעשו לאבותינו במצרים ועשרה נסים על הים וכנגד עשרה בריתות האמורות בפרשת מילה (במדבר רבה, יד, יא)[1].


זה כנגד זה

ישנו אשכול של מדרשי חז"ל שבו נדרשים עשרת הדברות כיחידה אחת, כמכלול. במדרשים אלה יוצרים חז"ל ממשקים בין עשרת הדברות לבין מכלולים חשובים אחרים – 'עשרת המאמרות', 'קריאת שמע', 'קדושים תהיו'. בבסיס מדרשים אלה עומדות הדרשות הקוראות את עשרת הדברות בקריאה אופקית ולא אנכית, וחושפים בכך קשרים משמעותיים בין חמשת הדברות שבלוח ימין, לבין אלו שבלוח השמאלי ובכך בכלל בין מצוות שבין אדם למקום לבין מצוות שבין אדם לחברו. את אחת מהן אבקש להבין[2].

כיצד נתנו עשרת הדברות: ה' על לוח זה וה' על לוח זה[3].


אנכי – לא תרצח

כתיב: אנכי יי' אלהיך, וכנגדו: לא תרצח[4],

מגיד הכתוב שכל מי ששופך דם, מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך;

משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה והעמיד לו איקונות [תמונות] ועשה לו צלמים וטבעו לו מטבעות; לאחר זמן כפו [הפכו] לו איקונותיו שברו לו צלמיו ובטלו לו מטבעותיו ו[בכך] מיעטו בדמותו של מלך; כך כל מי שהוא שופך דמים, מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך, שנאמר: שופך דם האדם וגו' כי בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט ו).

מי ששופך את דם האדם – שופך את דם המלך, ממעט את דמותו ופוגע במלכותו. וכך גם להיפך. הממעט את דמות המלך, 'רוצח' אותו, כופר בו, או 'רק' עושה אותו לחיוור – שופך בכך את דם האדם, פוגע בכבודו, משפיל את קומתו וממעט את דמותו. האדם ואלוקים 'אחים תאומים' הם. המוסר והקדושה הם שני צדדים של אותה מטבע. המוסר והאמונה, ה'בין אדם לחברו' וה'בין אדם למקום', הם היינו הך. פגיעה באדם היא פגיעה באלוקים ופגיעה באלוקים היא פגיעה באדם. פגיעה במוסריות היא פגיעה בקדושה. פגיעה בקדושה היא פגיעה במוסריות. הפגיעה במימד העומק של העולם והאדם חד היא במהותה ובתוצאותיה ההרסניים.

ומידה טובה מרובה. האוהב את האדם ומאיר לו פנים, אוהב את המלך וממליכו. וכן להיפך. האוהב את המלך וממליכו, אוהב את האדם ומעצימו. האהבה היא היא האמונה. הטוב הוא הקדושה. המוסריות אינה 'דרך ארץ שקדמה לתורה', אלא היא היא לב התורה ושורש הקדושה. עבודת הקודש אינה 'פנימיות' ו'רוחניות' בלבד, אלא היא היא הלב הפועם של החיים הטובים והישרים ושורש ערכם המוסרי.


לא יהיה לך – לא תנאף

כתיב: לא יהיה לך, וכתיב כנגדו: לא תנאף,

מגיד הכתוב שכל מי שעובד עבודה זרה, מעלה עליו הכתוב כאלו מנאף אחר המקום, שנאמר: האשה המנאפת תחת אשה תקח את זרים (יחזקאל טז לב), וכתוב: ויאמר ה' אלי עוד לך אהב אשת אהובת רע ומנאפת וגו' (הושע ג א). [אמר הקדוש ברוך הוא, אם נאפת, מעלה אני עליך כאילו אתה עובד עבודה זרה. (פסיקתא רבתי)].

אמונה היא כריתת ברית – ההכרעה לעבור מחיי רווקות רוחניים לחיי נישואין. מעמד הר סיני היה מעמד של חופה וקידושין. חתונה. יסודה וליבה של מערכת יחסים זו, היא הנאמנות המוחלטת, שמירת ברית קדושה, מחוייבות עמוקה עמוקה. הפניה אל 'אלוהים אחרים' היא מעילה באמון, היא חוסר נאמנות, היא הפרת ברית, היא קלות דעת שלא תשוער ולא תסולח, היא ניאוף. הניאוף האמוני חושף את רעיעות האמונה והנאמנות שבאדם, והחולשה הזו תתגלה במוקדם או במאוחר גם בבית, במרחב האמון המשפחתי. וכמובן גם להיפך, חוסר הנאמנות הקלה ביותר בין איש ואישה, היא פגיעה בבבת עינה של האהבה והברית הכרותה ביניהם, היא ראשית הסוף, היא מבשרת את קריסתו של הבית המשפחתי ובעקבותיו את דעיכת ומות האמונה בהוויה ובמקור חייה האלוהי.

ומידה טובה מרובה. שמירת האמונים האמונית, מתגלה בשמירת האמונים הביתית וזו לא נותרת חייבת ומאירה באור חוזר את תאומתה.

לא אתאפק מלהביא את דבריו של הראי"ה בנידון דידן:

האמון המשפחתי הוא תולדה והמשכה קווית מאותה האמונה הגדולה השרויה בעומק האהבה, הפועלת …בסדר והתאמה, בכללות המון היצורים והעולמים כולם. המעילה המשפחתית היא מעילה מהרסת את האושיות המעמידות את היצירה וכחוותיה ביחושם הכללי, לשכלל את העולם המעשי הרוחני. …בלכתם בדרך ישרה, בהיות החיים מבונים כהוגן בתיקון, ונמשכים בפנימיותם ברגשות האמון האידיאליים, …הרי הם מפכים מעינות של ברכה, של אושר, ושל הופעות נשמתיות עדינות. בשיבורם, בעכירתם, במרידת הסדר האידיאלי שלהם, הרי הם יסוד ההרוס, ההרוס העולמי, ההרוס האורגני, ההרוס המשפחתי, ההרוס הנשמתי, עכירת החיים ומארתם. …העולם הולך ותועה בנתיבותיו, אבל מבקש הוא את האמון האלהי, את הנתיב של אור החיים. בא יבא האור, והחוסן האמוני בבנין משפחתי בין ד', אל עולם, ובין כל מעשיו יופיע על ידי התגלות אמונת אמון, אשר בישראל מאז היא אצורה. וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה וידעת את ד'… (שמונה קבצים / קובץ ה / רסו בהשמטות).

 


לא תשא – לא תגנוב    

כתיב: לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, וכנגדו כתיב: לא תגנוב,

מגיד הכתוב שכל מי שהוא גונב, לסוף בא לידי שבועת שוא, שנאמר: הגנוב רצוח ונאוף והשבע לשקר (ירמיה ז ט), וכתיב: אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף (הושע ד ב).

יש הסבורים שיראת שמים באה לידי ביטוי בהזכרה תכופה של שם שמיים, וכל המרבה הרי זה משובח. האמת, הפוכה היא. דווקא מיעוט נשיאת שם שמים היא המעידה על יראת שמים, על יחס עמוק ורציני לשגב האלוקי.

אמר רבי מיאשה משמיה דרבי יהודה בר אילעאי: מאי דכתיב, וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ (מלאכי פרק ג כ)? אלו בני אדם שהן יראין להוציא שם שמים לבטלה (נדרים דף ח/ב).

נשיאת שם שמים לשוא – לחינם, לבטלה, היא גסות רוח שאינה יודעת להבחין בין גבוה לנמוך. זו וולגריות רוחנית המשפילה את הגבוה ומשעבדת אותו לנמוך, לסתמי., הופכת אותו לכלי שרת לסיפוק מאווייה צרכיה הבהמיים. הגנב אף הוא גס רוח ווולגרי, חסר הבחנה, עיוור לגבולות. הוא אינו מבחין בינו לבין הזולת, רומס את גדרו ברגל גסה מתפרץ אל רשותו ונוטל ממנה כאוות נפשו הבהמית שאינה יודעת שבעה. מי שאינו יודע לשים גבול בין גבוה לנמוך יטשטש ויאבד וירמוס גם את הגבול בינו לבין זולתו. וגם להיפך, אדם שאינו מכבד את זולתו יוזיל וישפיל גם שם שמים.

ומידה טובה מרובה. תודעת היראה הצלולה מביאה גם לענווה בין אדם לחברו, כשם שהכבוד לרע ולביתיות שלו, מפתחת באדם את הרגישות לנשגב ויראת הכבוד והרוממות כלפיו.


זכור את יום השבת – לא תענה ברעך עד שקר

כתיב :זכור את יום השבת לקדשו, וכנגדו כתיב: לא תענה.

מגיד הכתוב שכל מי שמחלל את השבת, מעיד לפני מי שאמר והיה העולם, שלא ברא עולמו לששה ימים ולא נח בשביעי. וכל מי שמשמר את השבת, מעיד לפני מי שאמר והיה העולם, שברא עולמו לששה ימים ונח בשביעי, שנאמר: ואתם עדי נאום ה' ואני אל (ישעיה מג יב). [אמר הקדוש ברוך הוא, שאם העדת עדות שקר על חבריך, מעלה אני עליך כאילו העדת עלי שלא בראתי עולמי בששה ולא נחתי בשביעי. (פסיקתא רבתי)]

מחלל השבת הוא איש יהיר ועיוור, הבטוח שאין עוד מלבדו והכל תלוי אך ורק בו, בכוחו ועצם ידו. הוא איש נמרץ, אסרטיבי ואקטיבי, שאינו שובת יומם ולילה… שהרי עליו המלאכה לגמור… איש כזה, יהיה גם זה שאינו רואה את חברו ממטר. לכל היותר הוא רואה אותו כחפץ שימושי להשגת צרכיו וקידום מטרותיו ולכן כופה עליו את האמת השלמה והמוחלטת (כמובן) שלו. 'אנא אמלוך' – היהירות והעיוורון הם החטא היסודי השובר כל כלי וממית כל מלכות בשמים ובארץ.

ומידה טובה מרובה. השביתה בשבת לעומת זאת, היא הודאה על האמת. היא הביטוי למודעות לכך שלא אנו בראנו את העולם, גם לא את עצמנו, אינינו שולטים בעולם ולא עלינו המלאכה לגמור. היכולת להניח את מלאכתנו באמצעיתה, לראות אותה כאילו היא עשויה ומושלמת ולשבות ממנה, היא ביטוי לתודעת הנבראות שלנו, למודעות הצלולה שלנו לאנושיותנו, כלומר למקור העמוק של כחנו ועוצם ידנו. היכולת לשבות, לשמוט, להרפות, היא ביטוי לראייתנו את המציאות כבריאה המתחדשת תדיר ומונהגת לתיקונה ושיכלולה שאנחנו רק חלק קטן וחולף שלה, שעל כן יהיו דברינו מועטים. גבורת ההודאה על האמת הגדולה הכללית היא זו השומרת את רגלינו מהילכד ברשת של מערכת יחסים של 'אדון – עבד' בין אדם לחברו. ה'צמצום' שלנו את עצמנו, מתוך הידיעה של חלקיות הידיעה וכח הפעולה שלנו, הוא ה'נותן' את המקום לזולת ואף היכול להגיע למקומו ולדעת אותו מבפנים. הוא המכבד אותו כמות שהוא, על חלקיותו העיונית והמעשית, ולעולם לעולם, לא ינסה לכפות עליו את עצמו ואת ה'אמת' שלו.


כבד – לא תחמוד

כתיב: כבד את אביך ואת אמך, וכנגדו כתיב: לא תחמוד,

מגיד הכתוב שכל מי שהוא חומד, סוף מוליד בן שהוא מקלל את אביו ואת אמו ומכבד למי שאינו אביו.

מי שאינו מכבד את אביו ואימו, בעצם, אינו מכבד את עצמו, אינו מקבל את עצמו, אינו אומר כן לחומרי הגלם של חייו. הוא ממורמר ומאוכזב ומתוסכל מהוריו, מכל הסובבים אותו ולאמיתו של דבר בעיקר מעצמו. הוא אינו מכבד את עצמו. יתר על כן, הוא בוחל בעצמיותו שאותה היה רוצה להמיר בכל עצמות שהיא ובלבד להיפטר מזו שלו. ולהיפך, החמדן שאינו מקבל בשמחה את עצמו ואינו מסתפק בחלקו וחומד את כל שבאופק ראייתו, לא ישכיל להתרכז, 'לשמור ברית', להביט בהוריו בעין יפה. הוא לא יוכל לכבדם כמקורות עצמיותו שנכפו – ניתנו לו בעל כרחו – לשמחתו ואושרו. הוא לא מסוגל לקבל את חייו ואת הוריו ועלול אף לבוז להם.

ומידה טובה מרובה. כבוד אב ואם הוא ביטוי לשמחת האדם בחלקו – נחלתו כי שפרה עליו. האב והאם הם לא רק סיבות לידתנו והוויתנו, אלא גם מקורות ושורשי אישיותנו כפי שגזרה עלינו חכמתו ית'. כבוד אב ואם הם כבוד האב והאם העליונים. וכמובן גם להיפך, השמח בחלקו – בחלקיותו – באישיותו – ביחודיותו, בהוריו ומשפחתו, לעולם לא יעלה על דעתו לפזול לחצר של השכן, ולא יחמוד, לא את רכושו לא את רעייתו ובוודאי לא את אישיותו.

חתימה

לכך נתנו עשרת הדברות חמישה על לוח זה וחמישה על לוח זה,

הדברים מדברים בעד עצמם. המוסר והקדושה יונקים מהמשאבים העמוקים של ההויה והאדם, מן השמים ומן תהומות נפש האדם. המשאבים הללו אינם אחרים זה לזה ובוודאי לא עומדים בסתירה. מקורם אחד 'הקדש העליון'. הם אחים זה לזה, בני אותם 'אב ואם', אחודים ואחוזים זה בזה. הם רֵעים זה לזה, מקבלים זה מזה, נותנים זה לזה, משלימים ומפרים זה את זה. אין שום צורך להכריע מהו הערך העליון, 'קדושת החיים' (של האדם) או 'קדושת השם'. זו אותה קדושה. אלה אותם החיים.


[1] ידועים דברי השפת אמת על הקשר בין המאמרות – המכות והדברות: בשם מו"ז ז"ל כי העשרה מאמרות ועשר מכות ועשרת הדברות הכל אחד כו'. כי המאמרות היו בכלל. ואחר כך בפרטות לתקן ולהעמיד כל דבר על מקומו, ואז יש גלות ויגיעות רבות לברר כל הפרטים [עשרת המכות]. ואחר כך חזר וכלל. וכלל האחרון אחר הפרט, הוא קיים לעד. וניתקנו אחר כך העשרה מאמרות ונעשה מהם דיברות. כי דיבור הוא מפורש ומבורר יותר ממאמר (שפת אמת פרשת בא, תרל"ט).

[2] המקום (המצוי והראוי) של עשרת הדברות בעבודת ד' הישראלית, הממוסדת, הציבורית (בבית המקדש, בבית המדרש, בבית הכנסת) והספונטנית, היחידית (תורה, מצוות, תפילה), הוא סיפור מרתק שפרקי עלילתו לא תמו, זו סוגיה חשובה ורחבה בפני עצמה.

[3] מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מס' דבחדש פרשה ח ד"ה כיצד נתנו. בהמשך המכילתא מובאות דעות אחרות. בירושלמי מסכת שקלים פרק ו הלכה א, מורחבת היריעה: כיצד היו הלוחות כתובים? רבי חנניה בן גמליאל אומר: חמישה על לוח זה וחמישה על לוח זה, הדא הוא דכתיב: "ויכתבם על שני לוחות אבנים" – חמישה על לוח זה וחמישה על לוח זה.  ורבנן אמרין: עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה. הדא הוא דכתיב: "ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים" – עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה. רבי שמעון בן יוחי אמר: עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה, דכתיב: "ויכתבם על שני לוחות אבנים" – עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה.  רבי סימאי אמר: ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה: "מזה ומזה הם כתובים" – טטרגונה.  חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דיקדוקיה ואותיותיה של תורה ממולאים בתרשיש כְּיָמָא רבא. רבי שמעון בן לקיש כד הוה מטי הדין קרייא הוה אמר: יפה לימדני חנניה בן אחי רבי יהושע: מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבר ודיבר דיקדוקיה ואותיותיה של תורה. וכן בבמדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה יג: מלאה קטורת שתרי"ג מצות בלולות בהן וכן את מוצא תרי"ג אותיות יש מן אנכי עד אשר לרעך כנגד תרי"ג מצות וז' יתירות כנגד ז' ימי בראשית, ללמדך שכל העולם לא נברא אלא בזכות התורה.

[4] מקבילה לדרשה זו, שאת דבריה הקצרים אך החדים שילבתי במהלך דברי, היא הפסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כא – י' הדברות פ' קמייתא ד"ה נאמרו חמשה הדברות: נאמרו חמשה [הדברות האחרונים כנגד חמשה] הדברות הראשונים, לא תרצח כנגד אנכי, אמר הקב"ה, אם רצחת, מעלה אני עליך כאילו [אתה] ממעט הדמות. לא תנאף – לא יהיה לך, אמר הקדוש ברוך הוא, אם נאפת, מעלה אני עליך כאילו אתה עובד עבודה זרה. לא תגנוב – לא תשא, תני רבי חייא: לא תגנובו לא תכחשו איש בעמיתו [ולא תשבעו בשמי לשקר] (ויקרא י"ט י"א וי"ב), שאם גנבת סופך לכחש, סופך לשקר, סופך לשבע בשמי לשקר. לא תענה – זכור. אמר הקדוש ברוך הוא, שאם העדת עדות שקר על חבריך, מעלה אני עליך כאילו העדת עלי שלא בראתי עולמי בששה ולא נחתי בשביעי. לא תחמוד – כבד, גיים מן הגדר וללקים מן סוסיתה, היו מתגנבים אלו בנשותיהם של אילו ואלו בנשותיהם של אלו, לימים נפלה קטטה ביניהם זה הרג את אביו וסבור שאינו אביו.