Print Friendly, PDF & Email

הרהורים על ההתגלות

התגלות והתעגלות

ההתגלות מכוונת אל, פונה אל. היא נשלמת רק בהתקבלותה על ידי הנמען שלה. היא נעלמת כהרף עין לאחר התקבלותה על ידו. התביט עיניך בברק ואיננו. בעקבותיה מגיע בדרך כלל 'חטא עגל' כזה או אחר. נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. עליה לצורך ירידה לצורך עליה. צמצום לצורך בריאה. שבירת כלים לצורף השתלמות.


התגלות כעלבון כפול

חז"ל בטאו את העליבות – חוצפה של חטא העגל בביטוי המצמרר: 'אמר עולא: עלובה כלה מזנה בתוך חופתה' (שבת פח/ב; גיטין לו/ב). האם אין דברי המדרש: 'יש מלך משיא בִּתו והורג את בן ביתו [ש'במקרה' הוא גם החתן…]', מזעזעים פחות? האם יש קשר בין פריחת הנשמה במעמד ההתגלות לחטא העגל? אולי חטא העגל הוא מחאה כנגד ההתגלות המאיינת והבעת התשוקה לחיים ממשיים ומוחשים, במובן הפשוט, או אף במובן של חפץ בקדושה מעצימה ולא מבטלת, ב'קדושה שבטבע' ולא ב'קדושה הלוחמת בטבע' (עין אי"ה שבת שם פא – פב; אורות התחיה כח). מיד לאחר הגינוי של הכלה מופיעה בגמרא ברייתא שהקשר היחידי שלה לסוגיה היא השורש 'ע.ל.ב'. 'תנו רבנן עלובין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. האם אין כאן אמירה חתרנית הבאה לידי ביטוי בלשון נופל על לשון, תוכחה מסותרת מאהבה גלויה: 'אמנם אנחנו עלובים במובן של חצופים, אך אנחנו גם עלובים במובן של נעלבים, לא רק שאנו שומעים בזיוננו ודוממים, אלא ממשיכים לאהוב אותך, וכדברי רבי יהושע בן לוי: 'מאי דכתיב צרור המור דודי לי בין שדי ילין – אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אף על פי שמיצר ומימר לי דודי – בין שדי ילין' (שבת דף פח עמוד ב). ולא זו בלבד, אלא שאנו מברכים ומודים ושרים על הרעה כעין הטובה: 'לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם יְדֹוָד אֱלֹקַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ'

תלמוד בבלי מסכת


התגלות כבגידה

ההתגלות היא לעולם ביטוי של הסוד שאינו ניתן לביטוי. לעתים היא אף ביטוי מילולי שלו. ההתגלות היא בגידה כפולה. המגלה ומקבל ההתגלות, שניהם בוגדים בסוד. ההתגלות היא הבגידה של התרגום. היא תרגום של טקסט שאינו ניתן לתרגום אך חייב להיתרגם. ההתגלות היא מרידה בסדר הקיים, ניסיון להפיכה המורידה עליונים למטה ותחתונים למעלה. ההתגלות, היא החצנה המגלה הנעלם הצנוע לפני ולפנים, ההתגלות היא מעילה המחלנת את הקודש בנוקבה בשמו. ההתגלות היא בגידה, המלבשת את הסוד הערטילאי, בגוף ולבוש ומלים. ההתגלות היא צמצום של האינסופיות לסופיות. ההתגלות היא אפשרית רק דרך המעבר הווירטואוזי דרך הנקודה הסינגולרית של החלל הפנוי. היא אינה אפשרית אם החלל אכן פנוי. ההתגלות היא האלכימיה של הפיכת האורות לכלים. הביטוי חסר את העיקר. התרגום אינו צולח. המרד נכשל. ההחצנה מחמיצה. המעילה מתפוגגת. הבגידה  מכסה. הצמצום אינו כפשוטו. האלכימיה  עדיין לא מצאה את אבן החכמים. הסוד נשאר סוד. לֵית עָלְמָא מִתְקַיְּימָא אֶלָּא בְּרָזָא.


ההתגלות כתורה

ההתגלות במעמד הר סיני היא מילולית. הסוד מובע במלים. 'אנכ"י – אנא נפשי כתבית יהבית' – 'אני את עצמי כתבתי ונתתי' (!). הנמען הוא האדם 'זאת התורה – אדם' ודברה תורה בלשון בני אדם. פלא הצמצום של האינסופיות האלוקית לסופיות האנושית. פלא הטרנספורמציה של המיסטי לאתי ולפוליטי.


ההתגלות הורגת

כמה וכמה מדרשים מתארים מה קרה לעם ישראל בשעה שזכו להתגלות האלוקית במעמד הר סיני. הוא 'מת', 'הוחיה' והמשיך לקבל את התורה. במעמד הר סיני, ההתגלות ממיתה, ומה מחזיר לחיים? במדרשים מופיעים כמה 'מכונות החייאה' המחזירות את המת לחיים – 'טל של תחיית המתים', 'התורה', 'הקב"ה', 'המלאכים'. איך זה עובד? הטל מחיה, התורה משיבת נפש והקב"ה ומלאכיו, מפתים בגיפוף, נישוק ומלים טובות. זה סיפור די מפתיע. היינו מצפים שההתגלות כמפגש מיוחל, תחיֶה תאיר תשָמַח וכו' והנה המפגש המיוחל הזה אמנם מסתיים בכך, אך לא לפני המעבר דרך 'פרוזדור המוות' המוביל ל'טרקלין החיים'.


נפשי יצאה בדברו

המדרשים על כך בנויים על הפסוק הנהדר הזה משיר השירים:

פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי: (שה"ש ה ו)

דומה שאין כאן אלא הבנה כמעט מילולית של הפסוק. נפשי יצאה – פרחה נשמתי בשומעי את הדיבור של הדוד'! אמנם אי אפשר להתעלם מכך שהפסוק מתייחס לכאב הגעגוע ותוגת הכמיהה שבעקבות ההחמצה של המפגש. אפשר שהקריאה הבאה של הפסוק תיצור רצף בינו לבין המדרש. מדוע הרעיה פותחת את דלתה מאוחר מידי? כי 'נפשי יצאה בדברו', כשהוא מתדפק על דלתה נפשה יוצאת מגופה מהתעצמות האהבה והתשוקה, נשמתה פורחת, 'עזה כמוות אהבה', ריבוי השמן מכבה את הנר. כשהיא חוזרת לחיים ומתעשתת, כבר מאוחר מידי. הדוד כבר חמק ועבר. היא אינה מתייאשת ואינה מוותרת ומיד יוצאת לבקש את דודה, אך הוא אינו נמצא לה. היא קוראת אותו והוא אינו נענה לה. כמה עצוב. הקשר למדרש ברור, אך גם ברור ההבדל. במעמד הר סיני, הדוד אינו חומק ונעלם, אלא אדרבא, פורץ את הדלת הנעולה ומחיה את הרעייה שנפשה יצאה בדברו ומקדש אותה בתורת משה וישראל.


נפשי יצאה בדברו – אברהם, יצחק, יעקב ומשה   

אפשר שהתבוננות במדרשים על פריחת נשמתם של ישראל במעמד הר סיני תגלה לנו שישנם בהם הבחנות בין סיבות שונות של המוות והתחיה. כשהלכתי בדרך זו נוכחתי להפתעתי שמה שהורג הוא מה שמחייה… אנסה לרמוז על כך בקצרה באמצעות קישור המוות והתחיה לאבות האומה והרועה הנאמן שנתן לה תורה

אהבת אברהם.

אמר רבי יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא יצתה נשמתן של ישראל,  שנאמר: נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ. ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו? הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים, והחיה אותם, שנאמר: גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹקִים נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ: (תהילים סח י) (שבת דף פח עמוד ב )

מה ש'הרג' את כנסת ישראל, היא האהבה, 'עזה כמות אהבה'. מה שהשיב אותה לתחייה, הוא 'טל של תחיית המתים' – אהבת החנם האלוקית, האינסופית והמוחלטת, המחדשת בכל יום בטובה את מעשה הבראשית. זו שלבסוף תביא גאולה שלמה לבני בנים למען שמו באהבה. אהבת אברהם.

יראת יצחק

ד"א חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלם: (שה"ש ה טז). למלך שדיבר כנגד בנו / ונתיירא / ונשמטה נפשו ממנו / כיון שראה המלך כך שנשמטה נפשו / התחיל מגפף ומנשק אותו / ומפתהו / ואומר לו: מה לך, לא בני יחידי אתה, לא אני אביך. כך, כשדיבר הקב"ה, אָנֹכִי יְדֹוָד אֱלֹקיךָ, מיד פרחה נשמתן. כיון שמתו התחילו המלאכים מגפפין ומנשקין אותם, ואומרין להם: מה לכם, אל תיראו, בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקיכֶם", והקב"ה ממתיק בחִכָּן הדיבור ואומר להם: לא בני אתם, אנכי ה' אלקיכם, עמי אתם, חביבין אתם לפני, והתחיל מפתה אותן, עד שחזרה נשמתן והתחילו מבקשין מלפניו. הוי, חִכּוֹ מַמְתַקִּים.(שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ו ד"ה ג חכו ממתקים ג)

מה ש'הרג' את כנסת ישראל, היא היראה מהמפגש עם האש הגדולה, עם הנשגב (ה'נומינוזי'). מה שהשיב אותה לתחייה היה גילוי והארת האהבה שבשורש הדין האלוקי. הפיתוי שבגיפוף ובנישוק של המלך המיירא המתגלה כאב אוהב. פחד יצחק וצחוקו.


רחמי יעקב

חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלם: (שה"ש ה טז). ר' עזריה ורבי אחא בשם ר' יוחנן אמרו: בשעה ששמעו ישראל בסיני אנכי פרחה נשמתן [אולי הכוונה – ראו שעומדת לפרוח], הה"ד: וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְדֹוָד אֱלֹקינוּ עוֹד וָמָתְנוּ: כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹקים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי: (דברים ה כב-כג). הה"ד: נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ. חזר הדיבור לפני הקב"ה ואמר: רבונו של עולם אתה חי וקיים ותורתך חיה וקיימת ושלחתני אצל מתים? כולם מתים! באותה שעה חזר הקב"ה והמתיק להם את הדבור. הה"ד: קוֹל יְדֹוָד בַּכֹּחַ קוֹל יְדֹוָד בֶּהָדָר: (תהלים כט ד). אמר ר' חמא בר ר' חנינא: קול ה' בכח – לבחורים, קול ה' בהדר – לתשישין. ר' לוי אמר: אילו כתוב 'קול ד' בכחו', לא היה העולם יכול לעמוד, אלא 'קול ד' בכח' – לפי כחו של כל אחד ואחד – הבחורים לפי כוחם, הזקנים לפי כוחם, הקטנים לפי כוחם, היונקים לפי כוחם והנשים לפי כוחן. (שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ו ד"ה ג חכו ממתקים ג)

מה ש'הרג' את כנסת ישראל הוא הדיבור המלכותי הקשה כגידים. מה שהשיב את נפשה היה המתקת הדיבור לכדי אמירה נעימה ושיח הקשוב לכוחה ומתחשב ביכולתה. דרך האמת האמצעית של יעקב הבריח התיכון האיש השלם היושב אהלים. רחמי יעקב.

תורת משה

התחילה התורה מבקשת רחמים על ישראל מן הקב"ה, אמרה לפניו: רבש"ע יש מלך משיא בתו והורג את בן ביתו [שהוא גם 'במקרה', החתן](נ.א: אנשי ביתו)?! כל העולם כולו שמח בשבילי ובניך מתים?! מיד חזרה נשמתן, הה"ד: תּוֹרַת יְדֹוָד תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ.

[תני ר' שמעון בן יוחאי, תורה שנתן הקב"ה לישראל, החזירה להם נפשותיהן, הה"ד: תּוֹרַת יְדֹוָד תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ: (תהילים יט ח)] (שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ו ד"ה ג חכו ממתקים ג)

מה שהרג את כנסת ישראל (שכאן היא הפלא ופלא – החתן!) הוא החיבור לתורה שניתנה מפי הגבורה ומחצה אותה תחת תביעתה הדינית הנוקבת את ההר. פג לבו של החתן אל מול הכלה הכלולה מכל גוונין. מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא (קידושין דף מט עמוד א). מה שהשיב את נפשו, השיב אותה לתחייה, היא הארת הפנים של התורה בשלמותה הישרה והמשמחת.


חתימה – מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה

דומני שניתן להבין את מעמד הר סיני המדרשי כאירוע המלמד אותנו מה קורה לאדם (היחיד / הקבוצה) שזוכה להתגלות אלוהית. ובכן הוא מת – קם לתחייה – ממשיך בחייו . החיים שמתוך 'תחיית המתים' משובחים יותר מאלה שבעקבות הלידה. הלוחות השניים טובים מהראשונים. הנשמה של ארץ ישראל גבוהה מזו של חו"ל. במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים.

ההתגלות היא לעולם 'אורות דתֹהו בכלים חלשים'. תולדתה המתחייבת היא 'שבירת הכלים'. התכלית היא כמובן 'אורות דתהו בכלים דתיקון'. השבירה צורבת בעומק הנשמה את הרושם של רגע ההארה שלפני השבירה והוא מתבטא בגעגוע בלתי מתפשר לשוב אליה ולחיות.

ובלשונו של הראי"ה קוק:

למה באה השבירה. לפי שהאלוקות נותנת היא לפי כוחה, והמקבל מוגבל הוא, אם כן תהיה הטובה מוגבלת, על כן נותן הוא הטובה בלא שעור, לפי מדתו, ותהיה אלקית בלתי גבולית, ואף על פי שלא יוכל המקבל הנברא לקבל, כי אם כשישבר לגמרי. ויבנה בתשוקתו לשוב למקורו הבלתי גבולי, להתאחד באלוקות, ובזה יעשה הנברא את עצמו, ויהיה במדרגת השלמות של בורא, ויתעלה ממעל לגבול של נברא, מה שלא היה אפשר בלא שפעת רב טוב למעלה ממדרגת אפשרות קבלתו, שהיה תמיד רק במדרגת נברא, ולא במעלת בורא כלל. (אורות הקודש  ב עמ' תקכז)