Print Friendly, PDF & Email

'תורת ארץ ישראל' – תכל'ס, מה זה? חלק ב'

קצת ריאליה – תורת חו"ל של אתמול היום

תורת חו"ל, היא כאמור תורת הגלות הפונה אל מה שנשאר מעם ישראל בגלות לאחר החורבן – היחיד והקהילה, ולא עוד אל העם והאנושות כולה, כתורת א"י. הרציונל שלה ותכליתה האולטימטיבית היא הישרדות, שימור הקיום של עם ישראל כעם ישראל, ושימור התורה כמות שהיא, עד שיגע זמן הגאולה – השיבה הביתה לא"י (ואז גם הצמיחה היצירה וההתחדשות). מכך נגזרים גם המדיום וגם התוכן שלה.

מאפייניה העיקריים הם ההתכנסות וההבדלה. ההתכנסות אל ד' אמות של הלכה כדברי דרשת חז"ל המכוננת: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד' (ברכות ח/א). הלכה ולא אגדה (ולא נסתר ולא חכמה ועוד כמה וכמה 'לאווין'), העלולה להביך ולבלבל. הלכה של היחיד, הבית והקהילה ולא של העם שאינינו (ובוודאי לא אוניברסליות). הלכה 'דתית' ולא כזו המבקשת להשרות קדושה ושכינה במרחבי החול והטבע. ההבדלה החריפה בין ישראל לעמים שבהתכנסות אל ד' אמות של בני הברית, קהל עדת ישראל, וההתבדלות הנחרצת מהגויים, חברתם, תרבותם ודתם.

מאפייניה הנוספים של תורת חו"ל, נגזרים אף הם מהתכלית הברורה – הישרדות של עם ללא ארץ וללא עצמאות ורבונות, ללא 'גוף', ללא חומר וחול וטבע. רובם ככולם מוטרמים בפשטן או מדרשן של נבואות החורבן. אמנה כמה מהם: פסיביות – 'שב ואל תעשה עדיף' כמוטו של החיים הגלותיים ובמיוחד ההימנעות המוחלטת מכל אקטיביזם של דחיקת הקץ המעוגנת בציפיה לגאולה נסית ובאיסור לעלות בחומה. שפלות, פחד ומבוכה –התגשמות של: וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְהֹוָה לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ:  וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ: בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה: (דברים כח סה – סז). כובש – דיכוי החלקים הלא שכליים והלא מעשיים – היצריות, הדמיון, הגוף, היופי. איזהו גיבור? הכובש את יצרו ולא ה'ישר'. חוסר השראה – לימוד ארכני ומפולפל, לוחמני ומתנצח. 'מקל חובלים'. תורה קרועה ופירודית (הלכה ואגדה, נגלה ונסתר) – וְהָיָה לָהֶם דְּבַר יְהֹוָה צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ: (ישעיה כח יג). עולם הבא – התנכרות לפרוזדור ויאוש מהעולם הזה ותיקונו (שכר מצוות בהאי עלמא, ליכא) והתמקדות בטרקלין – העולם הבא (שרק בו ינתן השכר ויעשה הצדק). אמונה תמימה ורגש דתי ללא דעת אלוקים. לימוד משנן, פרשני ולא יצירתי – 'החדש אסור מן התורה'. ועוד ועוד ועוד.

כל זה מעצב נפש, ותודעה, אישיות והתנהלות, מערכות יחסים (בין אדם לעצמו, לחברו ולמקום) ופעילות, מצומצמים ומינימליים. אלה הם חיים המדכאים ומקפחים חלקים רבים וחשובים של הנפש. ההכרח אמנם לא ישובח, אך גם לא יגונה. המחיר הכבד היה מוצדק לאור המטרה – ההישרדות. הוא מוצדק כפליים בפרספקטיבה שיש לנו – המטרה הושגה! עם ישראל חי וקיים! ואף שב הביתה לחייו המקוריים כאומה בארצה. אלא ש'קשה הפרידה' מכל זה והתורה הנלמדת והמתקיימת בארץ ישראל היום היא רובה ככולה תורת חו"ל. החינוך הדתי מגוייס כולו (לא רק החרדי, ולא רק היסודי) להשבת 'עטרה ליושנה' הגלותי, לשיחזור, שימור ופיתוח של תורת חו"ל (הנסיעה לקברי צדיקים בחו"ל היא היבט אחד מני רבים של מציאות תמוהה ומדאיבה זו), ומנסה לעצב נפשות גלותיות. והיא לא תיצלח!


והרבה תקוה – תורת א"י של מחר

הדברים הבאים הם בהשראה ישירה של דברי הראי"ה קוק על תורת א"י והם מובאים על קצה המזלג (וממילא זו רשימה לא מלאה). כל אחד מהם, מבוסס על מקורות ישירים ועקיפים בכתבי ראי"ה, וזוקק מאמר בפני עצמו (התחלתי לעשות זאת, הלוואי ואזכה לסיים, למישהו יש מילגת כתיבה מיותרת…?).

הבסיס למעבר לתורת א"י הוא השיבה הביתה. התנאי ההכרחי למימושו הוא מעבר מהפכני מתודעה רוחנית ונפשית גלותית, לתודעה גאולית, מתודעה של הישרדות לתודעה של צמיחה, מתודעה שמרנית לתודעה חדשנית. כמו גם שיבה מפחד לגבורה, מצמצום להתרחבות והתפשטות, ממגננה לדיאלוג, מאפולוגטיקה לשיח עניני. ללא הטרנספורמציה התודעתית הכוללת הזו, גם 'תורת א"י' תהיה תורה גלותית…

לעומת תורת חו"ל המאפיין העיקרי של תורת א"י הוא ההתרחבות וההכללה. זה בא לידי ביטוי בשיבה לתורה המתייחסת לעם ולאנושות, ולא רק ליחיד ולקהילה. וכמו כן בהרחבת לימודה וקיומה של תורה, מד' אמות של הלכה, אל מרחבי האגדה, מהנגלה לנסתר, מהקודש לחול ומההבדלה שבין כל אלה, לשילובם וחיבורם.

בנוסף לכך – הרחבת לימוד התורה מהמוקד השכלי אל שאר כוחות הנפש – הרצון, הרגש והדמיון (והגוף!). פיתוח מקצוע טעמי מצוות כדי לבוא לקיום מצוות מאהבה ובשמחה. עידוד יצירתיות וחידוש ולא רק פרשנות ושימור. התמרת הפסיביות (שב ואל תעשה) באקטיביות. יציאה מהמתחם התורני והדתי והרוחני אל מרחב החכמה והחול הטבע והגוף. אומץ לממש את החזון של 'בכל דרכיך דעהו'[1]. קידוש החול ולא פחות מזה 'חילון' הקודש. יציאה מהמרחב של אמצעים למרחב של ערך עצמי (טעם העץ כטעם פריו). שיבה מן הכובש לישר, מהעבדות לחירות, מהיראה לאהבה, משלילה להכללה, מדיכוי להעלאה, מאיתכפיא לאיתהפכא, מבירור בירורים להעלאת עולמות. מקדרות לשמחה. מיראה לאהבה. מחובה לעונג. שיבה לתורה שדרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום וללימוד תורה של 'נעם' ולא של 'חובלים'. שיבה ממצוות כציוויים, למצוות כ'עצות' לחיים טובים וישרים, טהורים וקדושים, לדבקות ול'צוותא' עם אלוקים ואדם. שיבה מחומרה ורצינות לקלות והומור (בעיקר עצמי). שיבה מנוקדות ודוגמטיות לרכות ופתיחות, לדינמיות וגמישות. שיבה מהפילוסופיה והתיאולוגיה אל האינטואיציה וההתנסות, מהגות לסיפור, מתורה, אפילו 'תורת חיים', לחיים (חיים אני נותן בכם). מאחידות לאחדות של ריבוי, ליחד שבטי ישראל. שיבה מ'כובש' ל'ישר', כלומר, מעבד לבן, מיראה לאהבה, מחובה לרצון ותשוקה, מעול מעיק לחיבור משמח ומענג. ועל גבי כל זה – שיבה מחכמה למעלות רוח הקודש והנבואה…


חתימה – הניגון של תורת א"י

עיקר השינוי הוא כאמור, בנפש ברוח בתודעה באישיות. במעבר מזהות של יחיד וקהילה, לחברה, עם ואנושות. שיבה לעולם הזה, לטבע ולחול ולאידאל הישראלי המקורי – 'נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישי אותו בשמי מרום'. שיבה מנח לאברהם[2] – שיבה לדבקות האתית והפוליטית הפעילה והמוחצנת כעיקר, ושימה של הדבקות הרליגיוזית, הסבילה והמופנמת כמשנית. שיבה אל האידיאל המקורי של התיקון 'דרך ד' – צדקה ומשפט' כעיקר, וההתענגות הרומנטית כמשנית.  ועיקר העיקרים שיבה ממוות לחיים, 'חיי חופש חיי דרור'!

איני רוצה להתחמק מהשאלה המתבקשת, אך גם לא להקדיש לזה מאמר מיוחד (לפחות בזמן הקרוב) והיא: האם כשנעבור לתורת א"י נהיה דתיים או חילונים? לכן אשיב עליה בקיצור נמרץ: האינדיקציה לכך שאכן תורת א"י היא התורה שאנו לומדים וחיים היא שהיא תביא אותנו למקום חדש, אל מה שאפשר לכנות 'מעבר לדתיות ולחילוניות', אל חיים של אמונה וקדושה שביחס אליהם תהיה החילוניות המצויה כמו גם הדתיות המצויה מביכות למדי, כמו משוגות ילדות לעין הבוגרת[3].

לסיום, אתמודד בקיצור ונונשלנטיות גם עם שאלת השאלות: האם המעבר לתורת א"י יביא עימו שינויים באורח החיים הדתי והחילוני? תשובתי היא שבוודאי שכן. כבר היום הדתיות שלנו אינה הדתיות של אבותינו ואבות אבותינו וגם החילוניות שלנו אינה החילוניות של אבותינו וסבותינו, כך שאך טבעי שיהיו שינויים (דרמטיים ולא, הוספות או החסרות, קולות או חומרות וכל כיו"ב) שאם אכן יגזרו מתורת א"י יהיו טובים ומבורכים. וכדאי להזכר, לא מדובר בכך על שבירת המסורת. אדרבא, זה טבעה של המסורת, כפי שניסח זאת איש חכם – 'הדבר הכי קבוע במסורת הוא השתנותה המתמדת' (ובאופן עממי יותר: המסורת שלך, היא המהפכה של סבתא [רבא] שלך) וקל וחומר, לעת הזאת.

הבה נצא לדרך. האמת הלא אינה פחדנית והיא (והוא ית') בוודאי תורה דרכה. הדרך תכלול כמובן נפילות וכשלונות, אך גם קימות ופריצות מפוארות. כבר למדונו חכמים: 'כל הדרכים בחזקת סכנה' ו'אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם' 'וביטול עצם טבעיותם של החיים (וקל חומר תכליתם), כדי שיהיה האדם בלתי-חוטא, זהו עצמו החטא היותר גדול' (אורות התשובה ה ו2), ומובטחים אנו כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם (משלי כד ט) ושעָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא (מדבר כג כד).


נספח אישי – תורת ארץ ישראל שאני חולם עליה

להלן 'מסמך היסוד' האישי שלי לתורת ארץ ישראל אליה אנו קרואים. הוא מתחיל ב'כללים' ונע אל הקונקרטי. ככל שהוא יורד יותר ל'פרטים', הוא אישי יותר וברור לי שהוא עשוי להפתיע ועלול לעורר התנגדות ואף כעס. אנא התייחסו אליו כמו אל חלום, כלומר בשיא הרצינות, אך גם בשיא הסלחנות.

ראשית, אני מדבר על ניגון / אור / רוח / שפה / רוחניות / גופניות / אמוניות – חדשים! חדשים ולא רק שונים. חידוש פרדיגמטי ולא חלקי. חידוש כללי, עמוק ורחב. חידוש אגדתי והלכתי, תיאורטי ומעשי, חידוש סוציולוגי ופסיכולוגי.

שנית, אני מבקש תורה שתהיה טובה לכל עם ישראל על כל 'שבטיו' – מחנותיו (גם לי!) ולא רק לחלקו. זה אומר שכמו עם ישראל, אמורה התורה לכלול 'תורות' רבות, לפחות כמו מספר 'שבטי ישראל'. למעשה, זה כבר כך במידה רבה. מה שאמור להשתנות הוא המודעות והיחס לכך. יחס של שמחה והתענגות, אהבה וכבוד, לריבוי פרצופיה / פרצופיהם. השתאות ענוותנית שתנביע מפינו את ברכת 'חכם הרזים'.

שלישית, אני חולם על תורה שתחבר את עם ישראל לבשורתו וחזונו הלאומיים – אוניברסליים, היסודיים להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' המאיר את צלם אלוקים על פני האופק האנושי כולו, בדבקותו בדרך ד' – לעשות צדקה ומשפט. תורה שתצמיח אנשים טובים ומנהיגות של בני עליה, אנשי מעשה ישרים ואנשי רוח נעימים, בני תרבות ויוצרים של תרבות, וכך הלאה. תורה שה'מבחן' שלה, יהיה החיוּת, האור והברכה שהיא תעניק לעם ישראל, לאנושות כולה ולכל אחד מאיתנו.

רביעית, אני מייחל להארתה של 'תורת ארץ ישראל' שהראי"ה קרא אליה. והדברים ארוכים ואכמ"ל. בתמצית (בעקבות הנבואה והראי"ה), תהיה זו 'תורת חיים', לא רק בכך שהיא תתייחס לכל החיים, לקודש ולחול, לנפש ולגוף (כולל הסבל והמוות), אלא, תעצים ותאיר אותם במלוא מובן המילה (כולל מודעות ורגישות לכאב ולסבל שבהם). תורה שהיא החיים. חיים שהם תורה. הראי"ה אף 'יצר' פסוק הצופה אותה: ובעוה"ז תורה נתתי לכם, לע"ל חיים אני נותן לכם. במקום תורת חיים בשם הליווי, יגלה אור חיים עצמי. (שמונה קבצים / קובץ א / תשעז). הנני פותח את קברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, ונתתי רוחי בכם וחייתם, לשעבר תורה נתתי בכם, לעתיד חיים אני נותן לכם. (שמונה קבצים / קובץ ו / קצח). עכשיו תורה נתתי לכם, לעתיד לבא חיים אני נותן לכם (שמונה קבצים / קובץ ח / פא). המשמעות של כך היא חיים של חופש, תנועה ויצירה.

והכי חשוב – איני יודע, איך בדיוק 'היא' תראה, לא רק מפני שמדובר על תורה גדולה רחבה ועמוקה, עשירה ומגוונת, אלא בעיקר מפני שהיא אינה מונחת אי שם 'בקרן זוית' וכל שצריך הוא לבוא ולקחתה, אלא היא 'תורה חדשה', כלומר, קריאה חדשה של התורה ומדרש חדש שלה, שאנו קרואים ליצור ולחדש. ומכל מקום, הכיוון הכללי שלה הוא של התפשטות והכללה, ענווה והקשבה, רעננות ודינמיות, אהבה וגמישות חירות ושמחה, ומלוא חופנים השראה ויצירה.

בכל זאת, לא אתאפק ואשרטט כמה קווים לדמותה כפי שאני מדמה אותה ומתפלל לבואה:

  1. תורה המעשירה את השיח האמוני המטאפיזי התיאולוגי ה'מסורתי', בָּשיח של הפתיחות והקשב אל הסוד והרז, את הדבקות בנעלם ובפלא, במקור החיים והאור, הטובה והברכה, החכמה וההשראה. תורה המלמדת להתחבר אל עומק רום שמי התהום של ההוויה על מנת להמשיך ממנה שפע טובה וברכה.

 

  1. תורה העוסקת במפגש של האדם עם אלוקים, המתגלה אליו ועל ידו (הוא עצמו, הזולת, עם ישראל והחברה האנושית), ובדיאלוג ביניהם (שעיקרו ב'אומר חיים' של תיקון והטבה ולא ב'אומר שפתיים', ובוודאי לא ב'רוחניות' וב'פנימיות'). תורה המורה כיצד להאיר את את הטרנסצנדנטי שבאימננטי, את האלוקי שבעולם ובאדם ובעיקר בשיח שבין בני האדם. תורה המבקשת להעמיק את ההקשבה ל'שכינה' זו ואת ראייתה ומימושה עוד ועוד.

 

  1. תורה הרואה את הפילוסופיה והפרוזה, ההגות והתבונה, כהלבשה של הספרות והשירה, המיתוס והמיסטיקה. תורה המלמדת לחבר בין כל הגילויים הללו (זעיר – אריך) אל מקורם הנעלם, המוחלט, הפרה-מילולי, כל אחד לפום שיעורא דיליה.

 

  1. תורה הרואה את 'אלוהים הדתי, האישי' כהלבשה נאה של 'המקור נעלם', 'המוחלט', 'האחד', 'הא"ס', אך מקבלת לא פחות מכך את הלבוש הקבלי של מקור החיות והאור שבמערכת הספירות, את הלבוש החסידי של החיות של ההויה והאדם, ובלשון הראי"ה – הנשמה המחיה ומאירה את הגוף העולמי, האנושי, הישראלי והיחידי. תורה הכוללת את הלבושים הללו (ורבים נוספים ומתווספים) ונותנת מקום לכל שפה, הלבשה וכלי המפגישים את האדם עם שפע החיות והאור האלוקיים באופן המיטיב איתו ואותו ומדרבן אותו להיטיב לזולתו. כל זאת מבלי לשכוח לרגע את נשמת הדת, את מה שלמעלה מכל שפה, כלי ולבוש.

 

  1. תורה המסיטה לשוליים את ה'תאוריה' ומביאה למרכז את 'חיים'. תורה המדריכה לצאת ממגדלי השן ומהבועות למיניהן, אל 'ארצות החיים', ואף אל 'מחנות המצורעים', ללומדה ולקיימה שם ולא לבחול גם בבשורה הבאה מהם.

 

  1. תורה המעשירה את השיח הדתי האורתודוכסי המשפטי הנוקשה של 'מצוה' וחוק ודין, בשיח רך גמיש ומכיל של 'עצה' ו'צוותא', של כללים ולא פרטים, של כיוונים ולא יעדים. וכל זה, בלי לוותר על הרצינות והאחריות והמחויבות ובלי ליפול חלילה לאינדיוידואליזם נרקסיסטי צר אופקים וקצר רוח וראות. (הבה נזכור שיש אידיאות וערכים שאנשים מסרו נפשם עליהם, בעולם ובעם ישראל, בעבר ובהווה, גם כשלא נוסחו בשפת ההלכה הדתית ולא תוקפו באמת ובציווי האלוקיים).

 

  1. תורה המעשירה את השיח הדתי של דבקות וקדושה רליגיוזית ורומנטית, פנימית ופסיבית, במגמה ביטול ואין, לשיח אמוני של דבקות וקדושה, אקטיבית וריאליסטית, הכוללת קודש וחול, הקוראת למודעות ודעת, למוחצנות, ישות והתעצמות, לחדוות יצירה אקטיבית של תיקון אדם וחברה עם ואנושות.

 

  1. תורה המעשירה את השיח הלאומי המטאפיזי הבדלני של 'סגולה' ונבחרות' בשיח לאומי ריאלי סולידרי של כשרון בשורה יעוד אחריות יחוד וכו' שתוכו רצוף ענווה ואהבה. ומתוך כך ממירה את השיח המתנכר ל'אחר' (האישה, החילוני, הלהט"ב, הגוי וכיו"ב) בשיח של אהבה וכבוד ובהתנהלות והתנהגות המבטאת זאת.

 

  1. תורה המעשירה את השיח המוסרי של הכבישה הדיכוי וההחנקה, 'אתכפיא', בשיח מוסרי של חופש, 'איתהפכא' וכו'. וגם משלימה את האתיקה של הצדק והחובה באתיקה של זהות וחמלה.

 

  1. תורה שלמה ומלאה, הכוללת את כל חלק התורה (שבכתב ושבע"פ, הלכה ואגדה, נגלה ונסתר) ושואפת להשיח אותם זה עם זה. תורה הכוללת גם את כל מרחבי ה'חכמה' האנושית, אינה בושה לקבל את האמת ממי שאמרה וגם לא להסתייע בפרקטיקות מועילות, גם אם התגלו ונוסו שלא בבית המדרש.

 

  1. תורה הנותנת מקום של כבוד לגישה הסבורה שהשגחת הגמול – הבשורה המקראית (והידהודה והחז"לי) של אלוקים משגיח וגומל לרשע כרשעתו ולצדיק כצידקותו – אינה תקפה היום, כפשוטה המילולי, היא ה'רצוי' ולא ה'מצוי'. ולמרות זאת ובמובן מסוים, בשל זאת, מעוררת גישה זו ליתר מחויבות ולקיחת יותר אחריות (בדרכו של הרמב"ם בסוגיה).

 

  1. תורה הנותנת מקום של כבוד לגישה הסבורה שהתפילה המקראית והחז"לית כפשוטה – כבקשה הנשמעת ומתקבלת או לא – אינה עומדת תמיד במבחן המציאות ואינה מתיישבת על כל לב, אך מוסיפה ומתפללת כתנועה של הבעה עצמית של מאווים, של כאב וסבל, של שמחה ותודה, ובעיקר של געגוע, כשירת אהבה ותשוקה לקרבת אלוקים. תפלה בלשונות ובדרכים רבים (מבלי לשלול לגמרי את הפעולה [העלומה והמיסתורית והצנועה, בדרך כלל] של התפלה), מלבד תפלת הבקשה הפשוטה.

 

  1. תורה הנותנת מקום של כבוד גם לגישה שאינה יכולה לראות במצוות 'דיאלוג' של פעולה – תוצאה (שכר או עונש) וגם לא פעולה פנימית על העולמות הרוחניים העליונים, אלא מבינה את המצוות באופן פשוט יותר. למשל – הבנה 'לאומית' – קיום המצוות הוא הבעת כבוד לעבר ובעיקר כתנאי הכרחי להמשך קיומו של עם ישראל ומימושו את יעודו הנבואי, או בדרכם של הראשונים המבחינים בין מצוות שטעמן מובן (שכליות), לבין מצוות שטעמן אינו מובן ואולי לא יהיה מובן (שמעיות), או בלשון אחרת, בין מצוות המביעות אמונה לבין מצוות המתקנות אדם ועולם, ומכל מקום מקיימת אותן מתוך מחויבות עמוקה.

 

  1. תורה אופטימית הבטוחה בתשובה ובגאולה מתוך שהיא מאמינה ובוטחת ביתרון המהותי של הטוב האלוקי שבהויה ובאדם ובנצחונו. זאת, מבלי להתעלם מהחירות והחופש שיש לאדם, בדרך הארוכה והמפותלת אל הגאולה ובה. חירות המטילה עליו אחריות גורלית לתיקון עולם, אך עלולה גם לבוא לידי ביטוי שגוי ואף מעוות ולגרום בכך הרס וחורבן, כאב וסבל.

 

  1. תורה שאינה חסרה הומור (בעיקר עצמי) ואירוניה. תורה היודעת את רז הצחוק ואף את סוד 'מילי דשטותא'.

 

הערה לא 'קטנה': חלק מכל זה, ברוך הוא ברוך שמו, כבר מתרחש היום בכמות ואיכות כאלה ואחרים.


[1]  ראה מאמרי 'בכל דרכיך דעהו' (אתר אסיף)

[2]  ראו סדרת מאמרי בבלוג שלי 'מנח לאברהם'

[3] ובכך שיבה מדתיות לאלוקיות על פי הסברו של הרב ב'למהלך האידיאות' ע"ש