Print Friendly, PDF & Email

פרשת 'חיי שרה' תשע"ט – שוב חוזר השידוך

'כי אתה נשוי והם רווקים ורווקות, על כן יהיו דבריך מועטים'… רבות נאמר ונכתב על שידוכים וזיווגים וזוגיות ומשפחתיות וביתיות, ויותר מכל מה שנאמר ונכתב, עושה המציאות המטלטלת. האם יש טעם להוסיף מלים? אולי בכך, אני רק מוסיף שמן למדורה וזורה מלח על הפצעים?

פתיחה

זה שנים אני לומד לקראת פרשת חיי שרה את המדרש על המטרונה ורבי יוסי בן חלפתא שבו אנחנו לומדים שהדבר היחיד שהקב"ה עושה מאז שברא את העולם שלנו בחכמה והפקיד עליו את האדם ואף נתן לו את התורה שתסייע לו לעשותו – לתקנו ולשכללו, הוא לזווג זיווגים 'פלונית לפלוני'. לפני כשנה אף העליתי לבלוג שלי מעין מדרש על מדרש זה . גם השנה למדתי את המדרש עם קבוצה של לומדות ועם קבוצה של לומדים. כמו תמיד הלימוד היה מעורר ומרגש מטעמים שאין צורך לפרטם.

הדברים הבאים, הם דברים שנאמרו במקורם (לפני שנים רבות… בישיבת איתמר…) בעל פה ושוכתבו. השנה נסיתי לשפרם, לקרב ככל האפשר את המלים אל ליבן, כדי שהתובנות שעלו בלימוד, תהיינה מוּבָנות יותר, ובעיקר כדי שתהיינה ניתנות לישום. בפועל נוכחתי שהניסיון לניסוח מובן ומניע שכזה, הינו משימה לא קלה (שלא לומר, קשה כקריעת ים סוף…) ובמובן מסוים לא אפשרי, בהגדרה.

אני תפילה שדברי העילגים האלה, היוצאים מן הלב, יכנסו אל לבבות אמולות ויסייע ולו במעט לפותחן אל זיווגן…


המטרונה ורבי יוסי

מטרונה שאלה את ר' יוסי בר חלפתא, אמרה לו: לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו?

אמר לה: לששת ימים, כדכתיב: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַי (שמות כ יא),

אמרה לו: מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו?

אמר לה: הקב"ה יושב ומזווג זיווגים, בתו של פלוני לפלוני…

אמרה לו: וזו אומנותו? אף אני יכולה לעשות כן, כמה עבדים כמה שפחות יש לי, לשעה קלה אני יכולה לזווגן,

אמר לה: אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף.

הלך לו ר' יוסי בר חלפתא.

מה עשתה? נטלה אלף עבדים ואלף שפחות והעמידה אותן שורות שורות,

אמרה: פלוני ישא את פלונית ופלונית תינשא לפלוני, וזיווגה אותן בלילה אחת.

למחר אתון לגבה, זה מוחו פצוע, זה עינו שמוטה, זה רגלו שוברה…

אמרה להם: מה לכם?

זו אמרה: איני רוצה בזה, וזה אמר איני רוצה בזו…

מיד שלחה והביאה את ר' יוסי בר חלפתא,

אמרה לו: אין אלוה כאלוהיכם, אמת היא תורתכם, נאה ומשובחת, יפה אמרתָ!

אמר: לא כך אמרתי לך, אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף.

[אמרה לו:] הקב"ה מה עושה להן?

מזווגן בעל כרחן שלא בטובתן,

הה"ד: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת (תהלים סח ז),

מהו בכושרות? בכי ושירות, מאן דבעי אומר שירה, ומאן דלא בעי, בכי.

א"ר ברכיה: כלשון הזה השיבה ר' יוסי בר חלפתא:

הקב"ה יושב ועושה סולמות, משפיל לזה ומרים לזה, ומוריד לזה ומעלה לזה,

הוי אומר: כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים: (תהלים עה ח)

 

יש שהוא הולך אצל זיווגו, ויש שזיווגו בא אצלו.

יצחק בא זיווגו אצלו, שנאמר: ויצא יצחק לשוח בשדה (בראשית כד)

יעקב הלך אצל זיווגו, שנאמר: ויצא יעקב מבאר שבע:

(בראשית רבה, חיי שרה, פרשה סח ד בתרגום הארמית והשמטות קלות ) 


הקב"ה מזווג זיווגים – ומה אתנו

המשמעות של כך מבחינתנו היא שזיווגים עמוקים ואמתיים מתרחשים מתוך היכולת שלנו להגיע אל הנקודה האלוקית שבקרבנו ולהאיר אותה בחלל תודעתנו. לא במובן הרגיל של משיכת האור האינסופי אל החכמה הבינה הדעת והמידות, אלא דווקא בהבלעתם של המידות והמוחין בתודעה הטהורה, ברצון הטהור. אי אפשר ללכוד 'מצב רוח' זה במלים, זהו מצב של התכללות הכלים באורות, שיבה אל מצב ה'תהו' שלפני מתן התורה. תנועה זו מחוללת פתיחות, הקשבה, חירות. ב'מצב רוח' זה איננו 'שפוטים' של שום ניסוח ונוסחה, של שום הדרכה ועצה, אלא פתוח לפגוש את האדם שמולנו מתוך האדם שהננו באופן נקי לגמרי. לא נדביק עליו סטיגמות, לא נכניס אותו לתבניות לא ננסה לעשות עליו רושם וכיו"ב מרעין בישין. ניגש אל המפגש מהמקום הנקי והטהור שבתוכנו, לא רק במובן המוסרי אלא בעיקר במובן הרבה יותר עמוק, במובן הניסי, מתוך הנקודה הנסית, הפלאית, זו שיוצאת מהכלים. זה לא קל, זה קשה השתחרר מהטבע וההרגל, התבניות וההתניות, לחולל בתוכנו נס שאינו נופל מקריעת ים סוף ואולי עולה עליו.


הרצון לצאת

אני מבקש להדגיש את שני ביטויי המפתח של דרמת הזיווגים: 'מאן דבעי' – מי שרוצה, ההבנה שהרצון שלנו הוא היוצר ומעצב את חיינו וגם את הזיווג שלנו. 'ויצא' (ויצא יצחק לשוח / ויצא יעקב) – האפשרות של האדם באמת לזכות במתנה הגדולה הזאת, בזיווג שלו, באהבה שלו, מבוססת על היכולת של האדם לצאת, לצאת מהמשבצות, מהתבניות, מהקונספציות, מהאידיאולוגיות. רק היכולת של האדם להשתחרר מהכול, להיות בן חורין, לגשת אל ההרפתקה הזאת מתוך המקום המשוחרר, האינסופי שלו, מתוך המקום שבו הוא אינו מוגדר, מהמקום הפשוט שלו, זה שלמעלה מכל התבניות, למעלה מהדיבור, למעלה מהשפה, מאותו מקום השבתי שבנפש, שבנשמה, רק היכולת לחולל את ההשתחררות הזאת, ולבוא אל השתיקה, ההתבטלות, רק מתוך היכולת להשתחרר מכל הקליפות של אישיותנו ולצאת למסע הזה, מתוך ענווה עמוקה, רגישות וקשב ורעננות אחרים לגמרי, חפים מכל זיוף ופוזה, רק מתוך היכולת לשכוח את כל מה שאנו יודעים בכלל ועל בת הזוג האפשרית ולהפסיק לדקלם אידיאולוגיות, רק מתוך היכולת להפסיק לעשות רשימות, להפסיק לתחקר תחקירים, להפסיק לחשוב שבן אדם זה אובייקט שאפשר להכניס אותו לאיזה שאלון, תוכנה, אלגוריתם, רק מתוך היכולת שלנו לגלות בנו את הנקודה החירותית, האינסופית, האלוקית, הפלאית, אנחנו באמת נפתחים לאפשרות של זיווג אמיתתי.

בתמצית – מי שמוכן לצאת מכליו, יזכה לזיווג, ומי שידע לשיר את זיווגו, יעשה אותו לאלוקי, לנכון, לעמיתי, למוחלט, לייחודי. 'מאן דבעי אומר שירה', השירה היא אמונה, האמונה היא יצירה ובריאה. 'אילו בעי צדיקי ברו עלמא'.


הקב"ה מזווג זיווגים – ניסיון נוסף

אנסה לומר זאת שוב. הקב"ה מזווג זיווגים, זאת אומרת שהנקודה החירותית, המשוחררת, הפלאית, העמוקה שבנו, היא זאת שמאפשרת את הזיווג. זהו העמל הבסיסי של הזיווגים – להיפתח אליה, להיות מדיום שלה. זו עבודה, יש לתרגל את התנועה המביאה אותנו אל המקום ה'נורא' הזה (שהוא בו זמנית בית אלוקים ושער השמים…) שממנו אפשר להגיע לחיבור עמוק, לזיווג אמיתתי.

להוויה הזו צריך להיפתח וכשלא נפתחים אליה, 'הקב"ה יביא לך את בן / בת זוגך ואת/ ה לא תזהה אותו/ה ואף תבכה… גם הבכי יכול להיות נקודת מוצא להעמקה, לפיתוח ולשכלול. לפעמים באה האהבה לפני הנישואים ולפעמים לאחריהן, אבל תמיד תמיד, הזיווג מתחדש בכל יום תמיד, והאהבה היא תהליך של פתיחת הלב וצלילה למעמקיו, שאינו פוסק גם לאחר הנישואים.


אז מה (לא) עושים

אין צורך להיכנס לפאניקה, לא צריך לצום ארבעים יום וארבעים לילה, לפני כל דייט ואפילו לאו דווקא לצלול מקווה או לנסוק לעולמות עליונים. מדובר על משהו שהוא גם פשוט. על הנכונות לשבות, לשמוט, להרפות את האחיזה, לתת אמון בעצמנו ובזולת. אנו מפחדים לגשת אל החיים בלי תבניות, כי בלעדיהן החיים הם ממשיים מידי, הם עבורנו תוהו ובוהו מאיים. אנחנו קרואים להפסיק לפחד מהתוהו וללמוד לחיות בין שמיים לתהום. מה שאנו קרואים אליו, הוא מצב נפשי לא רגיל, מצב נפשי שהינו התולדה של נתינת אמון באלוקים, באלוקי שבנו ובאלוקי שבזולת. לכנוס אל הנקודה שלפני ולפנים של כל התבניות הרגילות.  כשמגיעים אליה אפשר להיות פעיל כיעקב, אפשר להיות סביל כיצחק. המודל היצחקי, גולש בקלות לבטלנות ילדותית… המודל היעקבי מועד מאוד לעשיית יתר מזיקה ומחריבה, כך שברור שזה לא הענין! אפשר להתפלל, אפשר לעשות כל דבר אם הוא אכן נמשך מהמקום המואר הזה. מהמקום הזה אפשר לעשות כל דבר שעולה על הדעת, כי ממש לא חשוב מה עושים (וקורטוב של הומר ובעיקר הומור עצמי, הוא תמיד תבלין מעולה). הזיווג יכול להתרחש באלף ואחת דרכים, בתנאי שהכל מתחיל מהקדוש ברוך הוא.


אין עוד מלבדנו

יש לדברים הללו משמעות רדיקלית. בעצם, כל איש ואישה ששניהם נורמליים, יכולים להתחתן עם זה עם זו! ובלד שיפתחו את ליבם ויתחברו למקום ששניהם הם רסיסי נשמת אדם הראשון ותולדות נסירתו ובזאת הם שני החצאים הנשלמים בהתאחדותן מחדש והיא 'האחת' ואין עוד מלבדה (חוץ מכמה 'קופות' המסתובבות בשטח…) והוא 'האחד' ואין עוד מלבדו, ואין עוד מלבדם!!! זו תובנה חתרנית, במובן זה שהיא אכן חותרת מתחת לכל האידיאולוגיות, ומחברת אנשים מהשורש האלוקי שלהם. מי שרוצה, יכול לברוא את העולם, את עצמו ואת זיווגו. מי ש'רוצה' יכול לא רק למצוא, אלא להמציא, לעשות, ליצור, לחדש את הזיווג שלו, לישר את הזיווג שלו. מי שלא 'רוצה' – מי שלא ניגש מנקודת הרצון העמוקה הזאת, עלול לבכות, גם אל מול זיווג בו זכה במתנת חינם. זה כלל וכלל לא עניין 'אובייקטיבי', זה לא עניין שניתן למדידה, זה עניין של עמדה נפשית של בני הזוג כמובן, של שניהם. אחד הדברים המבליטים את 'אי האפשרות' של הזיווג, את הנסיות של הזיווג,  הוא שיש כאן שני אנשים האמורים לרצות זה את זו וזו את זה, לזיווג יש צורך בהדדיות.

אתם יודעים מה? אני לא רק חושב, אני יודע ועד, שכנקודת מוצא מספיק שאחד 'יהיה בסדר'… ואז, כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. האמת היא שבדרך כלל זה ככה, אחת מבני הזוג היא בסדר, כמו שאומרים… ומתוך כך הדברים מסתדרים. וה'בסדר' הזה, הוא להיות מסוגל להתייחס לזיווג מהפרספקטיבה הזו. וחשוב לומר, אף פעם לא מאוחר, גם אחרי עשרים שנה, של זיווג של בכי, ואף גרוע מכך של שתיקה מנוכרת ומיואשת, אפשר להפוך אותו לזיווג של שירה, לצאת מהניכור, להפסיק את הבכי ולהתחיל לשיר ביחד.


הסוד של הנס  

הזיווג הוא סוד אמיתתי, כזה שאי אפשר לגלותו, כזה שגם לאחר שמגלים אותו הוא נשאר סוד. הטעם לכך הוא, שהסוד אינו חידה שצריך לפתור, (ואז לנסח ולתבנת וכו' וכו'), אלא מסתורין שיש לחיות. כדי לחיות אותו, צריך לדעת ש'עלמא ובר אינש, ברזא איתקיימא', להיות מודע אל הסוד, להתאהב בו, לצאת לקראתו…

כמו שאנשים חשים באינטואיציה פשוטה, האהבה של איש אל אשתו היא דבר שלא היה ולא יהיה כמוה. הזיווג אינו חלק של הטבע או התבונה, זהו נס, זו פעימה לא הגיונית, לא רציונאלית ולכן לא ניתנת לשום רדוקציה. אי אפשר להשוות בין זיווג לזיווג וללמוד מאחד על השני אין בזיווג שום תקדימיות. האינטימיות שבין איש לאשתו היא מסתורין שלא שייך לרשות הרבים, לא לספרי הדרכה ולא לשום תבנית מחוכמת. אם חפצים אנו שיתרחש גם לנו נס קריעת ים סוף של הזיווג, אכל אחד ואחת מאיתנו חייבים לצאת מה'מצרים' שלו / שלה ואז בעה"י, נזכה גם לומר שירה.