Print Friendly, PDF & Email

יומן שבועי – לקט שכחה ופאה

ניסוח קולע כחוט הסערה (כן הסערה)

״כל שיריו של וולבק הם שירי הישרדות החופרים בעומק האפלה. הפסימיזם שלהם הוא פתח לעליצות פראית. רק באמצעות מאבק ניתן לעמוד מול הצער והרצח. השירה של וולבק עשויה ממרירות, מתסכול ומברקים פראיים. זוהי תבוסה שלא אמרה את המילה האחרונה״. (מתוך טקסט מטעם פרנס קולטור המלווה את האלבום שבו מוקלט וולבק מקריא מספר שיריו, 'חוש המאבק'). מה שתפס אותי בדברים אלה אינו רק האיפיון המדוייק של שירת וולבק (וחלק גדול מהשירה בכלל), אלא הקסם והכישוף שבצירוף מוצלח של מלים, שמסעיר אותי כל פעם מחדש.

בראשית ברא

בראשית ברא האין סוף את העולם ואת האדם. ולאחר מכן ברא האדם את אלוהים. 'לברוא את אלוהים', פירושו, ל'תרגם' את אור אין סוף לכלים – לשפה, לתוכנים, לערכים וכו'. שורש התרגום הוא 'אונטו-פסיכולוגי'. הוא אינו מודע. הוא הכרחי ולא חופשי, הוא ארוע טבעי ולא פעולה מכוונת, הוא ארוע ולא פעולה. נפש האדם היא 'מנסרה' [1] שבה נשבר האור האלוהי האינסופי, הפשוט, ה'לבן', לקשת רחבה של גוונים. השוני בין הנפשות, הוא העושה את השוני בתוצאה של שבירת האור – הספקטרום של מערכות הערכים הנולדות ממנו. התודעה מצטרפת ל'תרגום' הוויתי זה, מדייקת ומשכללת אותו אך גם עלולה לזייף ולעוות אותו. ומי הוא האחראי לשוני בין הנפשות – המנסרות – הפילטרים?

צא מהאדישות

כמו שתקיעת השופר מעוררת אותנו משנתנו התודעתית, וכלשונו הזהב של הרמב"ם: 'אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה' (הלכות תשובה פרק ג הל' ד),

כך תפלת שמונה עשרה, כשאנו מתפללים אותה בתשומת לבו ומקשיבים לה, מוציאה אותנו מהכהות והאדישות הערכית, שהמולת הקיום היומיומי נוסכת עלינו ומעוררת בנו את האיכפתיות ואת האחריות שלנו לתיקון אישי (תבונה, תשובה, סליחה) ולאומי (קבוץ גלויות, משטר ומשפט צודקים, מיגור הרשע והעוול, הרמת קרן הצדק והצדיקים, בנין ירושלים כלב הפועם של האומה ושל לאומיותה, המשך צמיחה ושכלול של תקומת עם ישראל),

והמבחן להישמעותה והתקבלותה של התפילה, לפי זה, הוא עד כמה התעורננו מוסרית ורוחנית בעקבותיה.

אדם הויה והויה נעלמת – זה כל הסיפור

  1. יש הויה. ההויה מתחיה מוארת ומתברכת.
  2. יש הויה נעלמת – יש להויה 'מקור' נעלם ולא נודע בהחלט, ואם לדייק יותר, יש 'מאחריה' / 'לפניה' / 'מעבר לה', הויה נעלמת המחיה, מאירה ומברכת אותה. על 'קיומה' אנו יודעים מתוך לבנו, אך גם מתוך התגלותה מידי פעם, כהשראה, וכחיי – חיים, כנביעה והתברכות, כאמונה ואמון, כחסד ואהבה, כעונג ורצון. (וגם כחושך ומוות, כתהום וריק וחלל, כעלבון ויאוש… וגם כרוע…), הנרעפים עלינו ברוֹך או כפויים עלינו הר כגיגית.
  3. יש אדם (זה אנחנו…) שחש ויודע שהוא חי, באשר הוא מחובר לאור אין סוף (ואתם החיים היום – דבקים בד' אלוהיכם'). הוא חש ויודע ונוכח שוב ושוב שהוא מלבלב ומשגשג, לומד, מיטיב ויוצר, כשהחיבור הזה מתעצם בתודעתו. והוא נרעש כשהוא מגלה שהוא הוא, המתרגם (הטרנספורמטור) של האנרגיה האינסופית ההיולית הזו, לטוב או למוטב, ובדרך כלל לטוב ולמוטב.

מועקת התיאולוגיה

כל כך הרבה קושיות וקשיים מתבטלים כשאנו מוכנים להודות בכך שהאינסופיות האלוהית מתגלה בעיקר באדם ודרכו. כמעט כל התיאולוגיה מתייתרת, ואנו משתחררים ממועקתה הידועה, ומתפנים לדברים החשובים באמת…

להאמין

כותב ברוך כהנא, בספרו המאלף 'שבירה ותיקון', עמ' 41: 'עליו [על האדם] להאמין במקור נסתר של המציאות בכללותה'. נסתר במובן של 'אין רשות לעין לראות', כלומר בלתי ניתן למיצוי' [ואולי אף לא באופן התחלתי וחלקי…ח.ו)]. והמסקנה: 'לעולם אין האדם יכול להכיר את עצמו עד תום'. ומיד בהמשך מביא את דברי ר' צדוק: 'כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך כן צריך אחר כך להאמין בעצמו', כמבטאים תובנה זו. בקוראי את דברים הנאים הללו, הבריקה – התחדדה לי תובנה פשוטה: להאמין = להאמין באינסופיות, באינסופיות של מקור ההויה, כמו גם של העצמי, הנשמה, הנפש של האדם. ומקרא מפורש הוא: 'עיקר האמונה בגדולת שלמות אין סוף', והלא ידענו, 'עלמא אתיקיימא ברזא'.

'רד – עלה – עלה – ורד' – החיים כנדנדה

סח לי חבר:

החיים שלי קבלו בזמן האחרון אופי מובהק של תנועה נדנדה / מטולטלת יומיומית בין הפנטסטי לריאלי, הגבוה לנמוך, הנשגב לשפל, בבין האדישות לאיכפתיות, בין הענין לשעמום, בין כל פן וגוון למשנהו והופכו. על הציר האנכי, אני יורד לשפל מגונה, כמו גם עולה לשגב נהדר, ועל הציר האופקי, אני יכול למצוא את עצמי בקטבים הכי מנוגדים וסותרים.

מידי יום, אני מוצא את עצמי שקוע לגמרי בעצמי, בענינים ובמובנים הפשוטים ביותר, ודקה אחר כך, טובל ללא חציצה בענינים ברומו של עולם. אני יכול להיות לגמרי, במקום ספקני, ובאחת לנוע ולהתמקם במקום של וודאות, וכך מימין לשמאל וכו' וכו' וחוזר חילה, 'רצוא ושוב כמראה הבזק'.

לעתים זו חויה עזה ומטלטלת של תנועות תדירות, מלמטה למעלה, מקצה לקצה, ללא נקודת מרכז, בסיס אם, או ציר מרכזי וכיו"ב. אין מרכז, אין התחלה, אין מגמה, אין מנוחה ונחלה, אלא יש הכל וכל הזמן בתנועה. החיים מנועעים אותי למטה למעלה ולכל ארבע רוחות השמיים, כאילו הייתי לולב ומיניו. ואני מועלה ומורד, ומונף לכל ארבע הרוחות. חופש מתאבך להכרח, קו למעגל והסטוריה לטבע. עבר-עתיד-הווה, גם הם מתערבלים ומערבלים את דעתי.

לפעמים אני פיזי וחושני, ואיני מרגיש שום בעיה עם זה, ולא 'לחוץ' לקצר את השהות שם, או להעלות את הםיזי לשורשהרוחני ולכוון אותו לאיזו תכלית חשובה. לעתים אני נפשי ורוחני, ואיני מוצא בקרבי רצון לקשר זאת לחיים ולקיום. אדרבא טוב ונעים לי לשהות בענן ובערפל, באור ובזוהר כשהם לעצמם, כשם שטוב ונעים לי לשהות בארץ ובעשיה, במאמץ ובזיעה.

מידי פעם, איני מרגיש רצון להתכוונן לגובה מסוים או לכיוון מסוים, אני מרוצה מהתנועה הלא נצפית והלא נשלטת, ומרגיש (בדרך כלל) טוב עם ההרקדה הלא מוסדרת ומאורגנת ומגמתית, הזו. איני שואף להיות רוב הזמן ב'דבקות', ב'קדושה', ב'אידיאליזם' ואפילו לא ב'זוטות הקסומות', וכיו"ב. ניחא לי עם התנועה המתמדת ועם מינוניה המפתיעים והגמישים. ומידי פעם, אני חש בחסרון המגמה והתכלית האחת – שיהיו כל חיי ומעשי לשם…

שכחה קדושה (?)

באחד הבלוגים הקודמים קראתי ללכת בעקבות הראשונים ולומר ברמה: 'התורה לא תסתור דבר אחד מן המוסר', והיתה לי תחושה של 'הברקה' ולמען האמת הייתי די מרוצה מעצמי וכמעט זחוח, הו! איזו הברקה… ואז הראה לי חבר ת"ח שהרב קוק כתב זאת כבר לפני יותר ממאה שנה בספר הנקרא 'לנבוכי הדור בראשיתו'. מצד אחד שמחתי שכיוונתי לדברי הרב. מצד שני נבוכתי על שכחתי (הרי למדתי את הדברים, ועקבות העיפרון שלי מתחת לשורות הללו שבספר שלי, יוכיחו…). מצד שלישי שמחתי על כך שתורת הרב קוק הפכה תורה 'דילי', שהפנמתי אותה עד כדי שהיא מדברת מגרוני וממקלדתי. כשמעצימים וחיים, משהו אין צורך לזכור אותו ואין טעם להזכיר אותו. מצד רביעי, ובעיקר – הצטערתי, כי זו דוגמא לכך שרבים מעיקרי תורתו, וקריאותיו אלינו, נותרו קול קורא במדבר, ולא נשמעו ולא יושמו. יתר על כך, הם אף אינם ידועים (גם לתלמידי חכמים). עד כדי כך, שגם היום, הם נחשבים לחידושים גדולים ולעתים אף מתמיהים…

התורה, האסטתיקה והמיסטיקה

ומענין לענין באותו ענין. כשם שהתורה לא תסתור דבר אחד מן השכל והמוסר, כך גם לא מהאסתטקיה והמיסטיקה. בכלל, התורה לא תסתור דבר, רק תבנה, שהרי 'הסתכל הקב"ה בתורה וברא – בנה עולם' התורה אינה רק התוכנית הארכיטקטונית של העולם, אל 'כלי אומנתו' של הקב"ה בבריאתו ובהנהגתו. ומה הוא בונה ומשכלל את עולמו על ידי התורה ולא שולל ולא מחריב אף אנו כך…

דברה תפילה בלשון בני אדם

דברה תורה בלשון בני אדם – התורה היא פרוזה, סיפור, שהראשונים תרגמו לפילוסופיה. דברה תפילה בלשון בני אדם – דיברה התפילה בשפה פואטית. התפלה היא שירה ולא פרוזה או הגות. לכן אין לתרגם אותה ל'תפלה' פילוסופית או קבלית. התפילה מנוסחת כפניה לאלוהים בשבח, בקשה והודאה, בהקשר  ובשפה דתית. התפלה היא הביטוי של האמונה, והאמונה הלא היא 'שירת  החיים'. לכן, את התפילה יש לקרוא ולהבין, ללמד ולהנחיל, ובעיקר להתפלל, כשירה. התפילה היא שירת אהבה וגעגוע, כיסופים וערגה, שירת כאב וצער וסבל ועלבון, שירת שמחה והתרוננות וכו' וכו'. ואולי יש טעם להתבונן ולשים לב, האם יש הבדל בין שירה לדיאלוג, מהו ומה השלכותיו על התפילה.


[1] מנסרה (גם: פְּרִיזְמָה) – רכיב אופטי המשמש לשבירת והחזרת קרני אור ולעתים גם לפירוק האור לספקטרום אורכי הגל השונים שלו. ראו המחשה חמודה בקישורית הבאה:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Light_dispersion_conceptual_waves.gif