Print Friendly, PDF & Email

אהבה שנאה קנאה – (4 ואחרון) 

מי יתנך כאח לי?

מסיפורי ספר בראשית ולא פחות מכך מהניסיון האנושי שהצטבר מאז ועד עתה, עולה שנגזר גורלם של אחים להתקנא זה בזה, ולעניין זה, דומה שכולנו אחים… האם קיימת אפשרות לצאת מן הכלל הזה? התשובה היא, כן ולא וליתר דיוק, כן אבל. כן, אבל זה נדיר והקנאה תוסיף להיות הכלל. כן, אבל במקרים רבים היציאה מן הכלל, לא תחזיק מעמד. הבה נתבונן בכלל וביוצאים מן הכלל, דרך מדרש, הפותח בהבעת הכמיהה לאחווה מתוקנת שיש בה רק אהבה ללא בנות הלוויה ה'מיתולוגיות' שלה – השנאה והקנאה.

מי יתנך כאח לי. באי זה אח?

כקין להבל?! קין הרג להבל, שנאמר: ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו (בראשית ד')

אלא כישמעאל ליצחק?! ישמעאל שונא ליצחק.

אלא כעשו ליעקב?! הרי נאמר: וישטום עשו את יעקב (שם כ"ז).

אלא כאחי יוסף ליוסף?! שונאין היו אותו, שנאמר: ויקנאו בו אחיו (שם ל"ז).

באי זה אח? יונק שדי אמי! הוי אומר: כיוסף לבנימין, שאהבו בלבו,

שנאמר: וירא יוסף איתם את בנימין (שם מ"ג).

אמצאך בחוץ אשקך,

חוץ – זה המדבר, שהוא חוץ לישוב.

אשקך – בשני אחים שנשקו זה לזה. ואלו הן?

משה ואהרן, שנאמר: וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו (שמות ד').

(שיר השירים רבה ח א)

לאחר מסע לא קצר בנתיבות הקנאה שבין האחים, אנחנו נפגשים, לשמחתנו, עם האחווה אליה נכספנו. יוסף אינו מקנא בבנימין ואף אוהב אותו, באשר נולדו מאם אחת שממנה ינקו. ומה באשר לבנימין? הוא אינו מוזכר במפורש בראשית הסיפור של יוסף ואחיו, וגם באחריתו הוא שקט למדי… הסיפור של משה ואהרון נראה מבטיח יותר, וכך אכן מתברר במדרש הבא.

ומניין שהיה אהרן שמח בגדולת משה? שנאמר: וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו.

תני רבי שמעון בן יוחאי: לב ששמח בגדולת משה אחיו, ילבש אורים ותומים.

הדא הוא דכתיב: ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרן (שמות כח).

ומניין שהיה משה שמח בגדולת אהרן?

שנאמר: כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן (תהילים קלג).

אמר רבי אחא: וכי שני זקנים היו לאהרן, דכתיב: על הזקן, זקן אהרן?!

אלא כיון שהיה רואה משה, שמן המשחה יורד על זקנו של אהרן,

היה דומה עליו כאילו יורד על זקנו של משה, והיה שמח. לכך נאמר: על הזקן, זקן אהרן.

(שיר השירים רבה א ו)

כאן כבר מדובר באחווה מתוקנת המתגלה מתוך התמודדות מאתגרת, ולא פחות חשוב, ברור שיש כאן הדדיות. אהרון שמח באמת בגדולתו של משה, ומשה שמח אף הוא בגדולתו המיוחדת של אהרון.

חז"ל מלמדים אותנו שיש עוד אפשרות של יציאה מן הכלל – של יחסים נטולי קנאה:

אמר רבי יוסי בר רבי חנינא: בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו. בנו, משלמה, ייטיב אלהים את שם שלמה משמך {דוד מרוצה בברכה זו המאחלת לשלמה, יתרון עליו]. ותלמידו, אי בעית אימא מ-ויהי נא פי שנים ברוחך אלי [בקשת אלישע מאליהו היפה בעיניו], ואי בעית אימא, מ-ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו [משה מאציל, ברצון, מרוחו על יהושע] (סנהדרין דף קה עמוד ב)

נסכם. יוסף אוהב את בנימין בליבו. לב אהרון שמח בגדולת משה. מבחינת משה, זקנו הוא הנמשח בשמן היורד על זקן אהרון. שני אחים, לב אחד. זקן אחד. מזכיר את הסיפור על רבי אריה לוין האומר לרופא: 'דוקטור הרגל של אשתי כואבת לנו'. דוד אינו מתקנא במלכותו המשוכללת יותר של שלמה. משה אינו מתקנא בתלמידו יהושע שיירש את מקומו ויזכה להנהיג את עם ישראל לארץ ישראל ובה. אליהו אינו  מתקנא במשאלתו של אלישע לרוח נבואה כפולה משלו. כמה מרענן להיפגש עם מערכות יחסים נטולות קנאה, ואולי מוקדם מידי לשמוח… ועל כך בהמשך.


'אני לז' – 'אני אתה' – 'אתה אני'

האם יש רציונל אחד העומד ביסוד כל הדוגמאות הללו? דומני שכן. כשם שבין אדם לעצמו לא קיימת אפילו האפשרות של קנאה, כך גם בין בני אדם שהקרבה ביניהם חושפת או מכוננת חוויה של הזדהות עמוקה ואף של זהות, של אחדות. כשמערכת היחסים של האדם עם הזולת היא לא רק של 'אני אתה' אלא 'אתה – אני', של 'אנחנו אישיות אחת', יהיה זה אחיו, בנו, תלמידו, או גם 'סתם' אדם, אין צורך להיאבק עם הקנאה, היא לא רק נעלמת, היא כלל וכלל לא מופיעה, אפילו האפשרות של קנאה כלל אינה עולה על הדעת. הקנאה היא נגזרת של האינדיוי-דואליות והדיאלוגיות שלא הגיעה לכלל אחדות.

מה שמחדד זאת זו האופציה ההפוכה לחלוטין, מערכת יחסים מנוכרת של 'אני לז' שגם בה אין 'דבר כזה' קנאה. גם כאן מאלפים אותנו בינה חכמינו: כלום מִתְקָנֵא, אלא חכם בחכם וגבור בגבור ועשיר בעשיר! (עבודה זרה נה/א).

הקנאה מתעוררת בין אנשים החיים באותו מרחב, עובדים באותו שדה, הולכים באותו מסלול – חכמה, גבורה, עושר. במצב זה מתעוררת תחושת חוסר הצדק שביתרון של הזולת, הגולשת בקלות לקנאה עכורה ומרירה, לצרות לב ועין. ומכלל 'הן' אתה שומע 'לאו'. בין חכם לגיבור, בין חקלאי לאסטרונאוט, אין קנאה, דווקא מפני שהם אינן חיים ופועלים באותה הזירה, אין ביניהם כל זיקה ולכן גם תחרות, הם 'רצים' במסלולים שונים ולכן הם אינם יכולים להתנגש. אם ניקח את ההבנה הזו אל הקצה, אינינו מתקנאים במי שאינינו מכירים, או במי שמת (גם אם קינאנו בו כשהיה חי) וגם לא במי שעומד להיוולד בעתיד. הכלל הידוע 'רחוק מן העין רחוק מן הלב' מתפקד גם כאן ול'טובה'… אנחנו מקנאים רק במי שחי אתנו ולצידנו וככל שהקרבה גדולה ועמוקה יותר, כך גדל פוטנציאל הקנאה.

כלומר, יש שני מצבים קוטביים שבהם אין קנאה – ניכור ואחדות. אבל המצב השלישי והוא המשמעותי הרבה יותר הוא המצב של אחווה, אהבה ורֵעוּת שהוא דווקא מצע פורה לשנאה וקנאה.


'הבשורות הרעות'…

ועם כל זאת, אם נתבונן לאורך זמן, נגלה שפעמים רבות, אף היוצאים מן הכלל הללו אינם מחזיקים מעמד. נראה שגם בהם, אין הקנאה בטלה לגמרי, אלא רק נכבשת לפי שעה, ולכן היא עלולה לצוץ (ולא פעם צצה) מאוחר יותר ולעתים במשנה תוקף, הנגזר מהכבישה ה'לא טבעית'.

האחים אינם בטוחים באהבת יוסף גם לאחר ההתפייסות שלו איתם, הלחינם?

מרים ואהרון האחים האוהבים של משה, אף הם חוזרים ומתקנאים במעלת נבואתו ובהתנהלות הביתית המיוחדת. וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמשֶׁה דִּבֶּר יְהֹוָה הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה: (במדבר יב א-ב).

משה אף הוא מתקנא ביהושע תלמידו כשלאחר מיקוח ארוך וקשה הקב"ה מוכן להותירו בחיים ולהכניסו לארץ ישראל, בתנאי שהוא יהיה משנה ליהושע. הוא מסכים לכך, אך לאחר הפעם הראשונה בה הוא מתנסה בכך אומר חוזר בו: 'מאה מיתות ולא קנאה אחת' (דברים רבה (וילנא) פרשת וילך פרשה ט). ומוסיפים הם מבט נוקב על הפרדוקסליות המתגלה באהבה – קנאה של משה: 'שלמה מְפָרְשָהּ, כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה, אהבה שאהב משה ליהושע, ומה שקינא משה ביהושע (שם).

גם ביחס למערכת היחסים בין רב לתלמיד, מוצאים אנו שהיא אינה חסינה לחלוטין מקנאה והסיפור הידוע של מערכת היחסים של רבי יוחנן וריש לקיש, הוא רק דוגמא אחת מני רבות.

באשר לאב ובן, איני זוכר כרגע דוגמא לקנאה ואכן נראה שזו מערכת היחסים החסינה ביותר לקנאה וכהגדרת  חז"ל את זהות הבן: 'בנא כרעא דאבוה' (הבן הוא הרגל של האב) המחליטה את אחדותם. אבל עלי להודות שלא אפול מהכיסא אם אמצא דוגמא לקנאה בין אב לבנו (ואתם מוזמנים לספר לי אם אתם מכירים).

אם כן, נראה שאכן ב'עולם הזה', כלומר בעידן האנושי הנוכחי, במרחב התרבותי העכשווי, הקנאה אינה תוכנה רעה, אלא מרכיב של המהות העצמית של בני האדם ומערכות היחסים ביניהם. עד כדי כך, שכשם שכתבתי בחלק הראשון, ניתן לראות בה 'חטא מטאפיזי', כלומר חסרון המובנה באדם מטבע יצירתו, ולא 'חטא מוסרי', חיסרון מקרי, פרי של בחירה שגויה או 'רוח שטות' שניתן היה למונעה.


שלום – מלאכים ועולם הבא

משנה תוקף מקבלת קביעה זו על ידי (כמובן) חכמינו.

אמר בר קפרא: גדול הוא השלום, שהמלאכים אין ביניהם לא איבה ולא קנאה ולא שנאה ולא מינות ולא תחרות ולא מחלוקת,  (דרך ארץ פרק שלום הלכה ח )

תניא העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא פרייה ורביה ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבים [יחדיו בשלום] ועטרותיהם בראשיהן ונהנין [יחדיו] מזיו השכינה, שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (כלה רבתי ב, ג)

השלום והרעוּת נטולי הקנאה, הם נחלת המלאכים והצדיקים בעולם הבא. האם הקנאה תחלוף ותותמר בשלום, רק בעולם הבא – כשנהיה במדרגת המלאכים? גם אם כך הוא, אין בכל נחמה. שמא 'העולם הבא' עליו מדובר, אינו דווקא זה שלאחר המיתה, וגם לא זה שלאחר קץ ההיסטוריה. אולי 'הצדיקים' שעליהם מדובר, אינן דווקא בני עליה מועטים, מלאכיים. אפשר ש'העולם הבא' עליו מדובר, הוא העולם ההולך ובא, ימות המשיח ההיסטוריים, ו'הצדיקים' הם אנחנו כולנו 'ועמך כולם צדיקים'. גם לפי הבנה מעודדת זו, לא מדובר על פרויקט של איש אחד ולא של דור אחד. זהו תהליך היסטורי, של אבולוציה קולקטיבית, שייקח זמן ואפילו הרבה זמן…


ולעצם הבשורות הטובות

(כד) וְלָקַחְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכָּל־הָאֲרָצ֑וֹת וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַתְכֶֽם: (כה) וְזָרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכָּל־גִּלּ֥וּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם: (כו) וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר: (כז) וְאֶת־רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ וּמִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶֽם: (יחזקאל לו)[1]

חז"ל מזהים את לב האבן עם היצר הרע.

יחזקאל קראו אבן, שנאמר והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר (סוכה נב/א)

יתרה מזאת, בעשרות מדרשים תולים חז"ל כל חטא ופשע של ישראל, בכך שיש להם יצר הרע, כלומר שהם כולם בלתי נמנעים, כל זמן שיש לאדם יצר הרע. הנה אחד מרבים:

אמר הקדוש ברוך הוא למשה בעולם הזה על ידי שהיה בהם [מטבע יצירתי אותם] יצר הרע, עושין עבודת כוכבים [ושאר מיני מרעין בישין]אבל לעתיד לבוא, אני עוקר מהם יצר הרע, ונותן להם לב בשר, כדאת אמרת: וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר (יחזקאל לו). (שמות רבה [וילנא], כי תשא, פרשה מא)

המאמר המביא זאת לקצה, הוא לימוד הזכות הגורף על ישראל, הטוען שבעצם כל חטא אנושי, הוא 'חטא מטאפיזי'.

אמר רבי חמא ברבי חנינא: אלמלא שלש מקראות הללו – נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל [כלומר, ישראל]: חד, דכתיב: ואשר הרעתי, וחד, דכתיב: הנה כחמר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל; וחד, דכתיב: והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. רב פפא אמר, מהכא: ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו. (ברכות דף לב/א)

לא רק שאינה מוכחשת על ידי הקב"ה, אלא מבוססת על דברים ברורים שאמר בכמה הזדמנויות וזו תמציתן: אתם כחומר בידי ואני הרעותי בכך שנתתי בכם לב אבן (יצר רע) ואני אתקן זאת ואחליפו בלב חדש, 'לב בשר' ואז, רק אז, לא תחטאו עוד.

ובהתייחסות ישירה לקנאה טוען כבר קין בחריפות בוטה מאין כמוה:

השומר אחי אנכי. אמר לו קין רבש"ע אתה שומר כל הבריות ואתה מבקשו מידי, [משל] לגנב שגנב כלים בלילה ולא נתפס, בבוקר תפסו השוער, אמר לו, למה גנבת את הכלים? אמר לו, אני גנב לא הנחתי אומנותי, אתה אומנותך בשער לשמור למה הנחת אומנותך? ועכשיו אתה אומר לי כך? כך אמר קין, אם [אמנם אני] הרגתי אותו [אבל] אתה בראת בי יצר הרע, אתה שומר הכל למה הנחת לי להורגו? אתה הוא שהרגתו [!] שנקראת אנכי, שאילו קבלת קרבני כמותו לא הייתי מתקנא בו. (בראשית רבתי פרשת בראשית ד, ט)


מה יתרון 'לב בשר' על 'לב אבן'

מהי המשמעות הדרמטית של ההשתלה העתידית של הלב החדש, לב בשר? בבראשית רבה ובירושלמי, מתברר שהמאפיין היסודי של לב הבשר העתידי, הוא שזהו לב שאינו מתקנא בטובת חברו! ובלשון חז"ל: 'לב הבוסר בטובת חברו', כלומר לב השמח בחלקו, עלוב ככל שיהיה, ולעולם לא צר לו בחלק חברו ואינו מתקנא בו, טוב ככל שיהיה. אם כן, חז"ל רואים ביצר הרע את מקורה של הקנאה! עם ביטולו, תעלם לחלוטין, גם תולדתו המובהקת, הקנאה. אפשר אף לחדד ולומר שחז"ל בעצם מזהים את היצר הרע עם הקנאה!

הבה נראה את הדברים במקורם ובמלואם.

אמר רבי אבין: אילמלא שנתן הקדוש ברוך הוא חן כל מקום בעיני יושביו, לא היתה ארץ ישראל מתחלקת לעולם. ותני כן, ג' חינין הן. חן אשה בעיני בעלה. חן מקום בעיני יושביו. חן מקח בעיני לוקחיו.

ר' אבא בריה דר' פפי ר' יהושע דסיכנין בשם לוי: אף לעתיד לבוא, הקדוש ברוך הוא עושה כן. הדא היא דכתיב: וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ… וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָׂר – שהוא בושר (בוסר) בחלקו של חבירו. (ירושלמי, יומא, פרק ד הלכה א)[2]

פירוש ידיד נפש: אמר רבי אָבִין, אִילְמָלֵא שֶׁנָּתַן הקדוש ברוך הוא חֵן כָּל מָקוֹם בְּעֵינֵי יוֹשְׁבָיו שיסכימו להחזיק במה שעלה להם בגורל לֹא הָיְתָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִתְחַלֶּקֶת לְעוֹלָם. וְתַנִי כֵּן, ג' חִינִין הֵן ג' סוגים של מציאת חן הם, לקיום העולם. חֵן אִשָּׁה בְּעֵינֵי בַּעֲלָהּ גם כשהיא מכוערת, מוצאת חן בעיני בעלה, שאם לא כן לא תינשא ולא תוהו בראה אלא לשבת יצרה. חֵן מָקוֹם בְּעֵינֵי יוֹשְׁבָיו אפילו המקום רע, כמו שראינו באנשי יריחו. חֵן מֶקַח בְּעֵינֵי לוֹקְחָיו שאם לא ימצא חן בעיניו, לא יתקיים המקח. ר' אַבָּא בְּרֵיהּ דְרַ' פָּפִּי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְסִיכְנִין אמר בְּשֵׁם לֵוִי, אַף לֶעָתִיד לָבֹא הקדוש ברוך הוא עוֹשֶׂה כֵּן. הַדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל לו) וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְגוֹ'. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר וְגוֹ' שֶׁהוּא בּוֹשֵׂר בְּחֶלְקוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ שיהא כל אחד בוסר וממאס בחלק חברו ואינו חפץ בחלקו מפני החן שיהיה לו במקומו[3].

גם היום, כל אחד משוכנע שכפר הולדתו וצמיחתו, בן או בת זוגו, קנייניו שקנה במיטב כספו, הם המקום, האדם והקניין הכי הכי טובים בעולם. וודאות זו לא רק מסכלת כל קנאה באִיבָּהּ, אלא אף גורמת מאיסה של כל חלוּפה ('כל הנשים בפניך, כקוף בפני בן אדם…). מציאת חן האולטימטיבית הזאת, מתייחסת למה שמחולל בנו חווית מלאות שלמה כל כך, שאינה מותירה בלב, מקום לצרות עין וקנאה. לעתיד לבוא, זו תהיה החוויה הקיומית היסודית, הקבועה והכוללת שלנו, ואז ורק אז 'וכל הקנאה כעשן תכלה' – 'כי תעביר ממשלת יצר הרע [תחושת החיסרון המטריפה עלינו את דעתנו] מן הארץ'. איך זה בדיוק יקרה, איך נגיע לידי כך, נחיה ונראה, אך מכל מקום משמח לדעת שזה הכיוון אליו אנחנו הולכים.


עין ראי"ה  

עינו הטובה – החדה של הראי"ה לא החמיצה לא את הפסוקים המרנינים הללו ביחזקאל ולא את מדרשי הגאולה הללו. חיבה יתרה נודעת להם ממנו, הוא שש עליהם כעל מוצא שלל רב. הם משתלבים בתורת התשובה – הגאולה שלו כשיבה אל המקוריות העצמית, ויניקת חיים ואור אך מתוכה ולא משום מקור יניקה חיצוני. הנאמנות הזו לעצמיות היא היא החכמה העליונה, שהיא גם החירות העליונה. לא אוסיף ואפרש בפרוטרוט דברי נגידים אלו. ואתם טעמו וראו כי טוב!

קסה. החירות העליונה קשורה בהארתה עם החסד העליון, ואינם שורין בעולם, כי אם בטהרת המידות היותר עליונה. וטהרה זו, מבערת כל קנאה מן הלב, דוגמת לעתיד לבוא, שתתקיים ברכת 'ונתתי לכם לב בשר' –  בוסר בחלקו של חבירו. ועל ידי זה שאינו נגוע במידת הקנאה, מרוצה הוא בעצמיותו, ואינו זז ממידתו הפנימית, ואינו מקנא, לא את החיצוניות של חבירו ולא את פנימיותו, ומתוך כך, עצמיותו קיימת, ואין עצמותיו מרקיבות, כי מי שאין בו קנאה אין בו רקב עצמות.

קסו. החכמה שמתרבה מתוך קנאת סופרים, כיון שבאה מתוך קנאה, סופה להירקב, וכל ריקבון יש בו סרחון. וזאת היא חכמת סופרים שתסרח בעקבתא דמשיחא. ועל ידי סרחון זה, תתבטל צורתה הקודמת [של החכמה], ויוחל להיות מאיר אור הנשמה של החכמה העליונה, העליונה מכל קנאה. שהיא למעלה מחכמת סופרים. היא החכמה שתצא לאור על ידי שיר חדש, ושם חדש אשר פי ד' יקבנו, ויהי כזית הודו, וריח לו כלבנון. (ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ב).

כ. באור תחיית המתים, סרה הקנאה מיסודה. לעתיד לבוא נאמר, 'ונתתי לכם לב בשר' – לב בוסר בחלקו של חבירו. מתברר אז הגורל המוחלט של כל יחיד, ורואה הוא את אשרו במילואו, במנת כוסו. מי שבא עד הרום הזה, שאור תחיית המתים מתנוצץ עליו במילוי, כבר סרה מדת הקנאה ממנו מיסודה, ואין עצמותיו מרקיבים, מאחר שסבת הרקבון, שהיא עצבונא דגופא, הבלי דגרמי וקטנות הנחשית, בטלה ממנו, ורואה עולמו בחייו, ולבו שמח בכל עמלו, הרי הוא טוב עין במלוא המדה.

כא. והזרחת אור תחית האומה, על ידי אור שפעת קודש רזי תורה, אור התפילין, יסיר את עצבונה וקנאתה. אפרים לא יקנא את יהודה, ויהודה לא יצור את אפרים. והעליתי אתכם מקברותיכם עמי וחייתם. (ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ז)


[1] פסוקים דומים מופיעים כבר בפרק יא ביחזקאל:  (יז) לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְאָסַפְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצוֹתֶם בָּהֶם וְנָתַתִּי לָכֶם אֶת אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: (יח) וּבָאוּ שָׁמָּה וְהֵסִירוּ אֶת כָּל שִׁקּוּצֶיהָ וְאֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ מִמֶּנָּה: (יט) וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר: (כ) לְמַעַן בְּחֻקֹּתַי יֵלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים:ֶ

[2] וכך גם בבראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת נח פרשה לד ז: ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. אמר ריש לקיש: ברית נחלק לאוירות. ריש לקיש הוה יתיב לעי באוריתא בהדה אלסיס דטבריה, נפקין תרתין נשין מתמן, אמרה חדא לחברתה, בריך דאפקן מן הדין אוירא בישא. צווח להון, מן הן אתון? אמרו ליה, מן מזגה, אמר, אנא חכם מן מזגה, ולית בה אלא תרתין עומרן. אמר: ברוך שנתן חן מקום בעיני יושביו! חד תלמיד מן דר' איסי הוה יתיב קומוי, הוה מסבר ליה ולא סבר. אמר ליה, למה לית את סבר? אמר ליה, דאנא גלי מן אתרי. אמר ליה, מהיכן את? אמר ליה, מן גובת שמי. אמר ליה, ומה הינון אויריה? אמר ליה, כד מינוקא מתיליד תמן, אנן גבלין אדמדמני וטישין מוחיה דלא יכלוניה יתושייה. אמר: ברוך שנתן חן מקום על יושביו. אף לעתיד כן, והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר (יחזקאל לו כו) לב בוסר בחלקו שלחבירו.

[3] המקור להבנת בוסר כממאס הוא תרגום אונקלוס לפסוק: כִּ֤י דְבַר־יְקֹוָק֙ בָּזָ֔ה וְאֶת־מִצְוָת֖וֹ הֵפַ֑ר הִכָּרֵ֧ת׀ תִּכָּרֵ֛ת הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא עֲוֹנָ֥ה בָֽהּ: (במדבר טו לא): ארי על פתגמא דיי בסר וית פקודוהי אשני אשתיצאה ישתיצי אנשא ההוא חוביה ביה. בספר הערוך ערך 'בסר' מובאים מקורות נוספים.